אלכוהול ותסמונת האישה המוכה שימשו כגורמים מקלים בגזר דינה של אשה שירתה בבעלה. מאז, היא לא מפסיקה לבכות ולהתחרט, ומבחינתה, עונש המאסר הוא כלום לעומת מות אהובה. היא מעדיפה אותו חי, שיכור, מסומם ומתעלל. השופטים התחשבו ודחו את בקשת התביעה לעשרים שנות מאסר

מאת מלכה שחם דוראון

בית המשפט המחוזי בבבאר שבע גזר את דינה של ליליאנה מנדוזה לעשר שנות מאסר בגין הריגת בעלה. השופטים התחשבו בעובדה שהנאשמת היתה אישה מוכה שסבלה התעללות מצד הבעל במשך שנים, וכי המעשה בוצע כשהייתה תחת השפעת אלכוהול. התובע עו"ד מרקו ברקוביץ' ביקש להטיל על הנאשמת עונש מקסימלי של עשרים שנות מאסר בפועל.

בהרכב ישבו סגנית הנשיא רויטל יפה-כץ אב בית הדין, השופט אריאל ואגו והשופט יורם צלקובניק. במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים, תוקן כתב האישום המקורי שהוגש כנגד הנאשמת, היא הודתה בעובדות שבכתב האישום המתוקן והורשעה, בהתאם, בביצוע העבירה.

במהלך המשפט הביעה מנדוזה צער רב וחרטה על שאירע. משנגזר דינה אמרה שמותו הוא העונש הקשה ביותר. "הייתי מוכנה לחיות איתו עוד עשרים שנה גם אם אקבל מכות. זה היה הדבר היחיד שהיה לי בחיים – בעלי והילדים, עכשיו אין לי בעל. אני מתגעגעת אליו וזה עונש יותר קשה יותר מאשר להיות בכלא".

הנאשמת, כבת ארבעים ואחת, נולדה בארגנטינה ושם נישאה למנוח. היא אם לשלושה ילדים בני 15 עד 24 ועלתה ארצה עם בני משפחתה בשנת 2004. טרם מעצרה, הועסקה על ידי חברת אבטחה.

מכתב האישום עולה כי, "מנדוזה התגוררה יחד עם בעלה, ארנסטו מנדוזה ז"ל ושתי בנות, מתוך שלושת ילדיהם, בדירה באילת. בתאריך 07/09/10, סמוך לשעה 18:00, הגיעו הנאשמת, המנוח ושתי בנותיהם לדירת מגוריהם, לאחר שבילו באירוע משמח. הנאשמת והמנוח החלו להתווכח בדירה ובין היתר קילל המנוח את הנאשמת וסטר לה. הנאשמת ניגשה לחדר השינה, נטלה מן הארון אקדח, שהחזיקה ברישיון לצורכי עבודתה, הכניסה את המחסנית לאקדח ודרכה אותו, וחזרה לסלון, כאשר האקדח בידה. המנוח המשיך לקלל את הנאשמת והם התווכחו במשך מספר דקות בנוכחות אחת הבנות. בזמן זה, וכאשר הנאשמת עומדת בסמוך למנוח, היא ירתה לעבר המנוח ירייה אחת באמצעות האקדח שהחזיקה בידה, ירייה שפגעה בחזהו מצד שמאל". כתוצאה מהירי, מת הבעל.

הסניגור, עו"ד תורג'מן, הגיש תסקיר על הנאשמת וממנו עולה תמונה עגומה לגבי חיי הנאשמת. כבר מילדותה הוכתה על ידי הוריה, וכשנישאה, סבלה גם מנחת זרועו של בעלה. שירות המבחן העריך, כי כבר מילדותה למדה לפרש מכות כדרך להבעת אכפתיות, וכשהייתה חשופה לאלימות, נאחזה באמונה, כי היא בעלת כוח סבל רב, תכונה אשר, לתפיסתה, אפשרה לה להתמודד עם כאב אינטנסיבי, פיזי ורגשי, גם בהמשך חייה.

כשבגרה, החיים לא היטיבו עמה. בגיל 15 פגשה ליליאנה את בעלה לעתיד וכבר בגיל 16 הרתה לו. הבעל הטרי החל להשתמש בסמים, השתלב בעולם העברייני וניהל אורח חיים לא נורמטיבי. באותה תקופה היה למשפחה הצעירה כסף, אך שימוש בסמים קשים הביא לשינוי בהתנהגות הבעל. "בהמשך, החל להשתמש בסמים קשים ובעיקר בקוקאין, והתמכרותו גרמה לשינויים באופיו." הבעל שלט באשתו באופן מוחלט ואמר לה מה לעשות. היא לא המשיכה ללמוד ולא התפתחה. הוא "קינא לה באופן אובססיבי והתעלל בה נפשית ופיזית באופן אינטנסיבי ביותר."

מנדוזה מסרה בעדותה, כי שאיפתה הייתה שבעלה ייגמל מהתמכרותו לסמים, אולם יחד עם זאת, התרגלה לחיים לצידו, תוך השלמה עם המצב. למרות כל הרע שחוותה במחיצת בעלה שנהרג, לא רצתה להיפרד ממנו, אהבה אותו ואף ידעה, כי אם תעזוב אותו, ימצא אותה ולא יעזוב.

הנאשמת סיפרה כי בחלוף השנים הילדים שגדלו הפכו למגיניה מפניו.

בשנת 2004 הצליחה לשכנע את בעלה לעלות ארצה. היא קיוותה ששינוי מקום ישנה גם את גורלה. שלא יהיה יותר שימוש בסמים ושהמשפחה תפתח דף חדש בחיים. היא התבדתה והבעל חזר לסורו. הוא "הכיר מכורים לסמים ושב להשתמש בסמים. התקפי הזעם לא פסקו ואף התגברו התקפי הקנאה. בנוסף, החל גם להשתמש באלכוהול מה שהפך  אותו לאלים יותר, בעיקר בסופי השבוע, אז היה משתמש גם ב-LSD." בשלב זה, כאשר חיו באילת, הכל כבר היה גלוי בפני הילדים. בעדותו, תיאר הבן הבכור באופן דומה את מצבו של אביו לפני פטירתו.

 ליליאנה מנדוזה לקחה אחריות על מעשיה וציינה שהיא מתקשה להבין את שקרה. היא מתקשה לעכל את העובדה, כי היא זו שגרמה למותו של בעלה. לדבריה, הוציאה את הנשק רק כדי להבהיל את בעלה, כדי שירגע ויילך לישון. היא הודתה שקשה לה לסלוח לעצמה והיא הביעה צער רב על המעשה.

להערכת שירות המבחן, מעשיה של הנאשמת קשורים ליחסי האלימות הקשים שעברה. יתכן כי האישה הרגישה סכנה, ובגלל שהייתה נתונה להשפעת אלכוהול חשה חסרת אונים מול בעלה וביצעה את המעשה. מדובר במערכת יחסים אלימה ומסובכת לאורך שנים.