הסיפור הקצרצר עוסק בג'וליאן (ריאן גוסלינג, "מקום בתוך היער") ואחיו בילי (טום בורק, "איום מבפנים"), שמעורבים בניהול אולם אגרוף תאילנדי בבנגקוק. כאשר בילי רוצח נערת ליווי צעירה, חולפות שניות בלבד עד שאביה של הנערה נוקם בו, ונעזר במפקד משטרה סדיסט, צ'אנג (ויתאיה פאנסרינגרם). עם הידיעה על רציחתו של בילי, אימם של האחים, קריסטל (קריסטין סקוט תומאס, "בתוך הבית"), מגיעה לבנגקוק, ומעודדת את ג'וליאן לנקום. למרות הידיעה מי ביצע את הרצח בפועל, העניין לברר מי עוד היה מעורב הופך לרציני.

במגוון סרטים שהכרנו אותו עד היום, גוסלינג בדרך כלל מסקרן במבטיו הארוכים, אך כאן זה אבסורד, הוא נראה כמו סוציופת רדוף, המסתתר מהעבר הכואב שלו. השחקנית היחידה שאפשרו לה מעט מרחב משחק היא קריסטין סקוט תומאס, אשר מעט מחיה את העלילה המנומנמת לחיים. היא מעשנת כמו קטר, מקללת כמו זהבי עצבני וזורקת השמצות גזעניות בלי הרף.

יש אשר יטענו כי זהו מערבון המתרחש במזרח אסיה. אבל כמות כריתת האיברים, ביתור חלקי גוף ודם המשפריץ לכל עבר, לא יסייעו לאיכות הצילום המרשימה, ולא יעשו זאת "מזרחון". הגועל עובר את הטעם הטוב, על כן אולי כדאי לקרוא לזה "זוועתון".

הבמאי ההולנדי רפן זכור לטובה מהסרט "דרייב", לפני כשנתיים לערך. זה היה סרט נהדר עם סגנון, מהות ומה שביניהם. הסרט שילב ביד אמן בין מרדפים, מערכת יחסים נוגעת ללב וסיפור מרתק, וכל יתרונות אלו לוו בביצועים המהודקים של ריאן גוסלינג. שנתיים לאחר מכן אנו מוצאים את גוסלינג כמעט סהרורי בתפקיד זה. פיתוח הדמות, כאמור, לא באשמתו, זה נקבע בשלב התסריט הלקוי של רפן. יחד עם זאת, לאחר סיום הסרט, הודיע גוסלינג שהוא פורש מתחום המשחק עד להודעה חדשה.

שני הכוכבים שהוענקו לסרט זה הם בגלל התפאורה והאסתטיקה העדינים בסרט. יש דבר אחד סלחני בזוועתון האמנותי ללא סיפור: הוא מדדה במשך 89 דקות בלבד.