מתווכחים על מחיר הרהיטים, ובינתיים התולעת מכרסמת

המוכר המתלמד עומד ליד מוכר הרהיטים ורואה את התולעת, אבל הוא לא יגיד כלום. הרי יש לו הרבה מה להפסיד, וגם אם הלקוחות הספציפים האלו יידפקו – תמיד יבואו לקוחות קבועים אחרים

מתווכחים על מחיר הרהיטים, ובינתיים התולעת מכרסמת

המוכר המתלמד עומד ליד מוכר הרהיטים ורואה את התולעת, אבל הוא לא יגיד כלום. הרי יש לו הרבה מה להפסיד, וגם אם הלקוחות הספציפים האלו יידפקו – תמיד יבואו לקוחות קבועים אחרים

זה שוב קורה. קמים בבוקר לתוך דיון ציבורי חוצב להבות – כן שחרור רוצחים, למה שחרור רוצחים, מה נסגר עם ביבי ומאיפה זה בעצם הגיע.

מאיפה זה הגיע? אולי באמת מהחרם האירופי, אולי באמת אנחנו בשלים לחידוש התהליך אחרי כל כך הרבה שנים של קיפאון, ואולי – רק אולי – שוב עובדים עלינו בעיניים ובזמן שאנחנו מדברים על שלום הצדק נרדם והתקציב חולף לו ביעף בלי טיפה של תשומת לב ציבורית.

תקראו לזה תהליך שלום, תקראו לזה איראן, תקראו לזה שוויון בנטל, איך שלא נקרא לזה – זה מרגיש כאילו משחקים איתנו שוב.

צייר: מאיר מירב*

מוכר הרהיטים שנבחר בצורה דמוקרטית מדגיש עד כמה צבע המהגוני המיוחד שיש רק אצלו בשולחנות הכתיבה שווה את המחיר שלו, ובזמן שאנחנו מתווכחים על המחיר אף אחד מהקונים לא שם לב לתולעת העץ הענקית שמזדחלת לה ומכרסמת באין מפריע את הרגליים של השולחן. המוכר המתלמד עומד ליד מוכר הרהיטים ורואה את התולעת, אבל הוא לא יגיד כלום. הרי יש לו הרבה מה להפסיד, וגם אם הלקוחות הספציפים האלו יידפקו – תמיד יבואו לקוחות קבועים אחרים שיתאהבו בקסם האישי שלו, זה שכל כך עוזר למכירות. והרי מי שבכל מקרה קובע בסוף זה המנהלים, והם,  כידוע, עסוקים כרגע עם פתרונות לאג"ח שלהם.

הציבור מטומטם והציבור משלם, והוא משלם הרבה על שטויות שהוא ממש לא צריך לקנות. אבל הוא מתעסק בזה שוב – ארון אמבטיה יותר גבוה, מטבח יותר רחב. ובזמן שהציבור מתדיין על זה בלהט בפייסבוק, הוא לא שם לב שהיסודות של הבית רקובים ורעועים, וצריך לטפל בהם קודם.

מוכרי הרהיטים עתירי המוטיבציה שבשלטון שלנו מסובבים אותנו כמו כסא משרדי – היום שחרור רוצחים, אתמול איראן, ואם לא תהיה ברירה מחר נפתח את פרשת נעדרי סולטאן יעקוב. כל האמצעים כשרים.

אתם זוכרים מי "לא שם לב" שהוא עומד ליד ארון הקבורה של רבין בהפגנה בצומת רעננה?

אתם זוכרים את אותן ההתבטאויות של אותו אחד על אריאל שרון?

אתם זוכרים שלפני שחרור רוצחים יש עוד המון מחוות של רצון טוב שישראל יכולה לבצע שהן הרבה יותר קרובות לסטטוס קוו, למשל הקפאת הבנייה בהתנחלויות, ולא ישר לשחרר רוצחים?

1995, 2005 ועכשיו מודל 2013. כן, נמר אולי יכול להפוך את חברברותיו – אבל הוא לא יכול להפוך לאנטילופה.

הלוואי שנתבדה ובאמת יש פה עתיד להתחלה חדשה ופתרון אמיתי.

בינתיים ישנה הרגשה משונה כאילו מוכר הרהיטים מקבל אחלה בונוסים על מכירות.

[related-posts title="טורים נוספים"]

* דף הפייסבוק של מאיר מירב

1 Comment

  1. שייקה קומורניק
    31 ביולי 2013 @ 10:57

    אני ממש לא אוהב את התרגיל הזול הזה להשתמש במקצוע מסוים בצורה מבזה . אני רחוק מאד מלהיות אוהד של נתניהו ואפשר לומר עליו הכל מנכלולי ועד רמאי . אבל לא להשתמש בעבודה מכובדת ,מכירת רהיטים, כסמל לרמאים. אני מכיר מוכרי רהיטים ונגרים ישרים כסרגל .ומעט רמאים . לא הוגן להכליל .

זה שוב קורה. קמים בבוקר לתוך דיון ציבורי חוצב להבות – כן שחרור רוצחים, למה שחרור רוצחים, מה נסגר עם ביבי ומאיפה זה בעצם הגיע.

מאיפה זה הגיע? אולי באמת מהחרם האירופי, אולי באמת אנחנו בשלים לחידוש התהליך אחרי כל כך הרבה שנים של קיפאון, ואולי – רק אולי – שוב עובדים עלינו בעיניים ובזמן שאנחנו מדברים על שלום הצדק נרדם והתקציב חולף לו ביעף בלי טיפה של תשומת לב ציבורית.

תקראו לזה תהליך שלום, תקראו לזה איראן, תקראו לזה שוויון בנטל, איך שלא נקרא לזה – זה מרגיש כאילו משחקים איתנו שוב.

צייר: מאיר מירב*

מוכר הרהיטים שנבחר בצורה דמוקרטית מדגיש עד כמה צבע המהגוני המיוחד שיש רק אצלו בשולחנות הכתיבה שווה את המחיר שלו, ובזמן שאנחנו מתווכחים על המחיר אף אחד מהקונים לא שם לב לתולעת העץ הענקית שמזדחלת לה ומכרסמת באין מפריע את הרגליים של השולחן. המוכר המתלמד עומד ליד מוכר הרהיטים ורואה את התולעת, אבל הוא לא יגיד כלום. הרי יש לו הרבה מה להפסיד, וגם אם הלקוחות הספציפים האלו יידפקו – תמיד יבואו לקוחות קבועים אחרים שיתאהבו בקסם האישי שלו, זה שכל כך עוזר למכירות. והרי מי שבכל מקרה קובע בסוף זה המנהלים, והם,  כידוע, עסוקים כרגע עם פתרונות לאג"ח שלהם.

הציבור מטומטם והציבור משלם, והוא משלם הרבה על שטויות שהוא ממש לא צריך לקנות. אבל הוא מתעסק בזה שוב – ארון אמבטיה יותר גבוה, מטבח יותר רחב. ובזמן שהציבור מתדיין על זה בלהט בפייסבוק, הוא לא שם לב שהיסודות של הבית רקובים ורעועים, וצריך לטפל בהם קודם.

מוכרי הרהיטים עתירי המוטיבציה שבשלטון שלנו מסובבים אותנו כמו כסא משרדי – היום שחרור רוצחים, אתמול איראן, ואם לא תהיה ברירה מחר נפתח את פרשת נעדרי סולטאן יעקוב. כל האמצעים כשרים.

אתם זוכרים מי "לא שם לב" שהוא עומד ליד ארון הקבורה של רבין בהפגנה בצומת רעננה?

אתם זוכרים את אותן ההתבטאויות של אותו אחד על אריאל שרון?

אתם זוכרים שלפני שחרור רוצחים יש עוד המון מחוות של רצון טוב שישראל יכולה לבצע שהן הרבה יותר קרובות לסטטוס קוו, למשל הקפאת הבנייה בהתנחלויות, ולא ישר לשחרר רוצחים?

1995, 2005 ועכשיו מודל 2013. כן, נמר אולי יכול להפוך את חברברותיו – אבל הוא לא יכול להפוך לאנטילופה.

הלוואי שנתבדה ובאמת יש פה עתיד להתחלה חדשה ופתרון אמיתי.

בינתיים ישנה הרגשה משונה כאילו מוכר הרהיטים מקבל אחלה בונוסים על מכירות.

[related-posts title="טורים נוספים"]

* דף הפייסבוק של מאיר מירב

1 Comment

  1. שייקה קומורניק
    31 ביולי 2013 @ 10:57

    אני ממש לא אוהב את התרגיל הזול הזה להשתמש במקצוע מסוים בצורה מבזה . אני רחוק מאד מלהיות אוהד של נתניהו ואפשר לומר עליו הכל מנכלולי ועד רמאי . אבל לא להשתמש בעבודה מכובדת ,מכירת רהיטים, כסמל לרמאים. אני מכיר מוכרי רהיטים ונגרים ישרים כסרגל .ומעט רמאים . לא הוגן להכליל .

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן