שמי דווייט ואני פליט מאריתריאה שחי בישראל. קשה להסביר לישראלים על הבעיות בארצנו. הדיקטטורה באריתריאה משתמשת בשירות צבאי ללא תאריך סיום כדרך לשלוט באזרחיה. אבל איך אוכל להסביר זאת לישראלים, שגם להם יש שירות צבאי חובה? השירות באריתריאה אינו דומה בדבר לשירות בישראל.

באריתריאה, אנשים מגויסים לצבא לא כדי להגן או לשרת את המדינה. כלל וכלל לא. במקום זה, אנחנו מגויסים לצבא כדי להיות עבדים. אם המפקד שלך רוצה בית גדול יותר, הוא מכריח את החיילים שלו לבנות אותו. אם המפקד רוצה להתעשר, הוא מורה לחיילים שלו לעבוד במפעל שלו או בחווה שלו, לא כדי לפתח את המדינה אלא כדי שהוא ירוויח כסף. גם הנשים חייבות לעשות כל מה שהמפקדים מורים להן, וזה כולל שירותי מין. איזה צבא בעולם מחייב את החיילות שלו לספק שירותי מין למפקדים? כך נראית הדיקטטורה באריתריאה.

דמיינו את עצמכם במצב הזה. האם אחרי שנים לא הייתם רוצים לשאול פעם אחת – מתי אהיה חופשי? מתי אוכל שוב לראות את המשפחה שלי? מתי אוכל ללמוד, מתי אזכה להתחתן סוף סוף?

אסור לשאול שאלות כאלה באריתריאה, ואם אתה שואל, אתה נכנס ישר ל"רשימה השחורה" של השלטונות. שירות הביטחון של השלטונות ירדוף אותך וישלח אותך למאסר.

גם הכלא באריתריאה אינו דומה לשום דבר שראיתם בישראל. בתי כלא באריתריאה הם מכולות מברזל הקבורות באדמה באמצע המדבר. כעשרים אנשים כלואים בכל מכולה, בחום הלוהט, ובלי מספיק מים ומזון. ברבים מהמקומות, פותחים את המכולה רק פעם בשבועיים. אם אחד הכלואים מת כתוצאה מהתנאים או מהעינויים, גופתו נשארת במכולה עם השאר עד ששוב פותחים אותה.

אף בן אדם לא רוצה להגיע לכלא באריתריאה. אז כשהשם שלך מופיע ברשימה השחורה, אין לך ממש ברירה אלא להציל את עצמך ולברוח.

אריתריאים בורחים מאריתריאה כדי להישאר בחיים. אחרי שברחו, הרבה מאחיי ואחיותי האריתריאים נמכרו לכנופיות פשע בדוויות במדבר סיני. הם מוחזקים כבני ערובה בשבי, קשורים בשלשלאות, מוכים, מורעבים, נתלים במהופך ונאנסים על ידי שוביהם, הכול כדי לסחוט כופר מקרובי משפחה וחברים. יותר מ-5,000 ניצולים ממחנות העינויים האלה הגיעו לישראל. אין להם שום עזרה כאן – לא טיפול רפואי, לא עזרה נפשית, הם לבדם, נלחמים לשרוד.

ומה תגובת ישראל לבקשות המקלט שלנו? לאחרונה דחה משרד הפנים 17 בקשות של מבקשי מקלט אריתריאים הכלואים בסהרונים. ממשלת ישראל החליטה שעריקות מצבא אריתריאה אינה עילה מספיקה להיות מוכר כפליט. בכל רחבי העולם, בריחה מהשירות האכזרי בצבא אריתריאה היא סיבה מובהקת להיות מוכר כפליט. אבל לא בישראל.

כיום כלואים קרוב לאלפיים מבקשי מקלט אריתריאים בכלא סהרונים, בגין התיקון לחוק למניעת הסתננות. לרבים מהם אין זו הפעם הראשונה בבית כלא. רבים מהם חוו על בשרם את הזוועות של הכלא באריתריאה. ובכל זאת, הם שוב בבית כלא. גברים, נשים וילדים יישארו כלואים לשלוש השנים הקרובות לפחות.

מה תעשו אתם בשלוש השנים הבאות? אפשר לשער שרבים מכם יעבדו, ילמדו, יטיילו בעולם. אבל לא הפליטים. כאלפיים מאיתנו כלואים מאחורי סורג ובריח, מוקפים בגדרות תיל ומגדלי שמירה. שלוש השנים הבאות ייגזלו מהם.

ביום הפליט האחרון ביקשנו מממשלת ישראל לשחרר את הכלואים לחופשי. לכלוא אותנו ולנסות לגרש אותנו זה לא הפתרון. אני מקווה שעד יום הפליט בשנה הבאה, לא יהיו עוד פליטים בכלא בישראל, ושתינתן להם האפשרות להגיש בקשת מקלט שתיבדק בצורה הוגנת וסבירה.

אך יותר מכך אני מקווה שעד יום הפליט הבא נוכל לחזור לאריתריאה, לא להיות עוד פליטים, כי בארצנו יהיה שלטון דמוקרטי. כל אריתריאי בישראל רוצה לחזור הביתה, אך אנו זקוקים לעזרתכם עד אז.

הכותב הוא מבקש מקלט מאריתריאה, פעיל למען זכויות פליטים בישראל.

[related-posts]