זה עכשיו באופנה להגיד "פתרון שתי-המדינות מת", או: הזמן לפתרון שתי-המדינות הולך ואוזל". 

למה מי מת? איך מת? זה אחד מאותם דברים שאינם זקוקים להוכחה. די להכריז על כך. 

אם לוחצים עליהם, הסותמים את הגולל על פתרון שתי-המדינות מביאים סיבה: יש פשוט יותר מדי מתנחלים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית. אי-אפשר לסלק אותם. זה בלתי-אפשרי, זאת עובדה. 

האומנם? 

כהוכחה ניצחת לכך מביאים לנו שתי דוגמאות: פינוי המתנחלים מצפון סיני אחרי חתימת הסכם-השלום עם מצרים ופינוי ישובי רצועת עזה ב"התנתקות" של אריאל שרון. 

זה היה כל-כך נורא! די לזכור את הסצנות קורעות-הלב בטלוויזיה: את החיילות הבוכיות שנשאו על כפיהן את ילדות המתנחלים, את הפיג'מות של אושוויץ עם הטלאי הצהוב, את ההסתערות על הגגות, את הרבנים הבוכים במקהלה בבתי הכנסת, כשהם מחבקים את ספרי התורה בידיהם. 

כל זה כאשר פונה רק קומץ של התנחלויות. מה יקרה אם יהיה צורך לפנות חצי מיליון בני-אדם? איום ונורא! אי-אפשר לחשוב על כך! 

שטויות! 

למעשה, פינוי המתנחלים מרצועת עזה לא היה אלא מחזה טראגי-קומי מבוים היטב. איש לא נהרג. איש לא נפצע ברצינות. איש לא התאבד, חרף כל האיומים. אחרי ששיחקו את התפקידים שיועדו להם, כל המתנחלים ירדו מהבמה. רק קומץ של חיילים ושוטרים סירבו פקודה. הצבא והמשטרה ביצעו בלי בעיות את ההוראות שניתנו להם על-ידי הממשלה הנבחרת. 

האם אותו הדבר יקרה שוב? לא בהכרח. פינוי המתנחלים מהגבעות של "יהודה ושומרון", ארץ התנ"ך, יהיה משהו אחר. 

הבה נבחן את העניין מקרוב.

השלב הראשון של כל תכנון הוא ניתוח הבעיה. מי הם המתנחלים האלה, שיש לפנותם?

קודם כל, הם אינם כוח אחיד, הומוגני ומונוליתי. כאשר מדברים על "המתנחלים", רואים בעיני הרוח חבורה של קנאים מטורפים-למחצה, הממתינים לבוא המשיח בכל רגע, והמוכנים לירות בכל מי שיבוא לסלקם ממבצריהם.

זהו פרי הדמיון הפרוע.

יש, כמובן, מתנחלים כאלה. הם הגרעין הקשה, אותם הנראים על מסכי הטלוויזיה. אותם מתנחלים המציתים מסגדים בכפרים פלסטיניים, התוקפים עובדי-אדמה פלסטיניים בשדות, הגודעים עצי זית. יש להם פאות מתנופפות ושיער ארוך, הם לובשים ציציות מעל לחולצה, הם רוקדים בכל הזדמנות. הם כל-כך שונים מהאדם הישראלי המצוי!

כמעט כולם חוזרים בתשובה, שהחרדים האמיתיים בזים להם ומסרבים להשיא להם את בנותיהם. אבל הם מיעוט זעיר.

חשובים הרבה יותר המתנחלים ה"דתיים-לאומיים", שהם המנהיגות האמיתית של מפעל ההתנחלות. הם מאמינים שאלוהים נתן להם את הארץ, כולה, מהים עד הנהר, וציווה עליהם לטהר אותה מלא-יהודים. יש ביניהם המאמינים שהלא-יהודים בכלל אינם בני-אדם שלמים, אלא משהו בין בני-אדם ובהמות, כפי שנאמר ב"קבלה".

לבני קבוצה זו יש כוח פוליטי אדיר. הם שגרמו לכל הממשלות, שבהן היו חברות כמעט כל המפלגות האחרות, להעניק חסות למפעל ההתנחלות, אם מרצון ואם שלא מרצון.

הם מרוכזים בהתנחלויות הקטנות יותר, המפוזרים לאורך ולרוחב השטחים הכבושים. הם הסתננו לצבא ולמנגנון הממשלתי ומטילים אימה על הפוליטיקאים. מפלגתם היא "הבית היהודי" של נפתלי בנט (האח של יאיר לפיד), אך יש להם קשר הדוק גם עם הליכוד ומפלגת ליברמן.

כל ממשלה המעוניינת לעשות שלום תצטרך להתעמת איתם. אבל למרבה המזל הם מיעוט בקרב המתנחלים.

לכל אחד מהם פיתרון שונה

רוב המתנחלים נראים ונשמעים פחות. הם מרוכזים ברובם ב"גושי ההתנחלות" הפזורים לאורך הקו הירוק, כמה קילומטרים בתוך שטחי הכיבוש.

קוראים להם "מתנחלי איכות החיים", מפני שהם הלכו לשם כדי ליהנות מהאוויר הצח ומהמראה הציורי של צריחי המסגדים בכפרים שמסביב. אך בעיקר הם הלכו לשם מפני שקיבלו שם בתים כמעט בחינם, וילות בעלות גגות-רעפים שוויציים אדומים, שהם לא יכלו אף לחלום עליהן בישראל.

המתנחלים החרדיים הם ציבור בפני עצמו. הריבוי הטבעי הענקי שלהם, ההולך וגדל על חשבון הציבור החילוני, משתפך מתוך העיירות והשכונות שלהם בישראל. הם זקוקים באופן נואש לדיור, והממשלה שמחה לספק אותו – בשטחים הכבושים. יש להם כבר כמה עיירות שם – ביתר עילית, עמנואל ובעיקר מודיעין-עילית, היושבת על אדמת הכפר בילעין, שתושביו מנהלים מזה שנים קרב-גבורה להשבתן.

סיפור  שונה לגמרי הוא זה של מזרח-ירושלים. מאות אלפי היהודים החיים שם עכשיו בשכונות החדשות כלל אינם מעלים על דעתם שהם מתנחלים. הם שכחו מזמן את הקו הירוק ומופתעים להיווכח שהוא עובר ממש מתחת לאפם.

בכל המחנות השונים האלה של המתנחלים ובכל תת-הסוגים הרבים שביניהם יש לטפל בנפרד, לכל אחד מהם פיתרון שונה.

נניח, לרגע, שבעוד תשעה חודשים יתגשם חלום קרי. ייחתם הסכם שלום הפותר את כל הבעיות, ובצדו לוח זמנים להגשמתו.

נניח גם שההסכם הזה יאושר על-ידי רוב גדול של הציבור הישראלי במשאל-עם (וכך גם בצד הפלסטיני). זה יעניק לממשלה את הכוח הפוליטי והמוסרי להתמודד עם בעיית המתנחלים.

למתנחלים בירושלים נתן ביל קלינטון תשובה פשוטה: הישארו. יש לשרטט מפה חדשה לירושלים, שתתבסס על העיקרון "מה שיהודי יסופח לישראל, מה שערבי יסופח לפלסטין".

זוהי נוסחה מושכת, אם מביאים בחשבון את הקושי העצום בהחזרת החביתה הירושלמית לביצה. בייחוד אם תוחזר לפלסטינים הריבונות המלאה על הר הבית ועל העיר העתיקה, תוך צירוף הכותל המערבי והרובע היהודי לישראל.

לגבי גושי-ההתנחלות הגדולים כבר נמצא, למעשה, פיתרון מוסכם: חילופי שטחים. ההתנחלויות הסמוכות לגבול יסופחו לישראל, וישראל תמסור לפלסטינים שטח ישראלי  בגודל שווה (אם כי באיכות נמוכה יותר, מן הסתם).

 הרבה נושאים למשא ומתן

 זה לא יהיה כל-כך קל כפי שזה נשמע. האם לספח רק את ההתנחלויות עצמן, או גם את השטח שביניהן? ומה בקשר לאריאל, "בירת המתנחלים", הממוקמת כ-20 קילומטרים בתוך הגדה? לכונן מסדרון? להשאירה כמובלעת? ומעלה-אדומים? אם תצורף לירושלים, היא כמעט תחתוך את הגדה המערבית לשניים. הרבה נושאים למשא ומתן.

 למתנחלי "איכות החיים" יש פיתרון פשוט: כסף. אם יציעו להם דיור שווה, או יותר טוב, בקרבת תל אביב, הם יקפצו על זה. משאלים שנערכו בעבר הראו שרבים מהם מוכנים לעבור כבר עכשיו בתנאים כאלה (הצענו זאת ליצחק רבין, אבל הוא סירב).

 נשאר הגרעין הקשה של המתנחלים, ה"אידיאולוגיים", אותם שאלוהים ציווה עליהם לחיות על אדמה שדודה. מה בקשר אליהם?

 הפיתרון הפשוט ביותר הוא זה שנוסה על-ידי שארל דה-גול בהצלחה רבה. כאשר חתם על ההסכם שהעניק עצמאות לאלג'יריה, אחרי מאה שנים של כיבוש צרפתי, הוא פשוט הודיע שהצבא הצרפתי ייצא משם עד תאריך מסוים. למתנחלים הצרפתיים – יותר ממיליון נפש, רבים בני הדור הרביעי והחמישי – אמר שהבחירה בידם. אם ברצונם לעזוב, שיעזבו. אם ברצונם להישאר, שיישארו.

 התוצאה הייתה בריחה מבוהלת של הרגע האחרון, בריחה בעלת ממדים היסטוריים.

 אינני רואה בישראל דה-גול חדש. אין מנהיג די אמיץ לפיתרון כזה. אפילו אריאל שרון, אדם כוחני חסר-חמלה, לא העז.

 הממשלה יכולה, כמובן, להגיד למתנחלים: "אם אתם יכולים להסתדר עם הממשלה הפלסטינית והיא תסכים שתישארו שם כאזרחים פלסטיניים, או אפילו כאזרחים ישראליים, מה טוב".

 אנשים נאיביים אומרים: "למה לא? יש מיליון וחצי אזרחים ערביים בישראל. למה שלא יהיו כמה מאות אלפי אזרחים יהודים-ישראלים בפלסטין?"

 זה לא סביר. הערבים בישראל יושבים על אדמתם, אדמת אבותיהם מזה מאות שנים. המתנחלים יושבים על אדמה ש"הופקעה", והתושבים שונאים אותם בצדק. איני מעלה על דעתי שממשלה פלסטינית כלשהי תסכים להישארותם.

 בהחלט מאבק קשה, אלים, אכזר, שבו יישפך דם

 נשאר הגרעין הקשה של הגרעין הקשה. יהיה צורך לפנות אותם בכוח. לשם כך תהיה דרושה ממשלה חזקה, הנשענת על רוב גדול שייקבע במשאל-העם.

 מלחמת אחים? לא ממש. שום דבר כמו מלחמת-האזרחים האמריקנית, וגם לא כמו מלחמת האזרחים המשתוללת כעת בסוריה. אבל בהחלט מאבק קשה, אלים, אכזר, שבו יישפך דם.

 האם אני מקווה למאבק כזה? בהחלט לא. האם הוא מפחיד אותי? בהחלט כן. האם אני חושב שבגלל אפשרות זו עלינו לוותר על עתידה של מדינת ישראל, לוותר על השלום, לוותר על פתרון שתי-המדינות, הפיתרון היחיד שישנו?

 לא ולא!

[related-posts title="מאמרים נוספים"]