שאלה:

נפרדתי מבן זוגי לפני מספר חודשים, לאחר כשנתיים של זוגיות, מתוכה גרנו ביחד כשנה וחצי. אני בקרוב בת 30 והוא מבוגר ממני בעשור. בהתחלה הוא לא היה מעוניין במחוייבות, אך מחשש שיפסיד את החברות המיוחדת שנוצרה בינינו, החליט להיות איתי בכל זאת.

לאחר מספר חודשים, עם סיום חוזה הדירה שלי, הצעתי לעבור לגור איתו והוא התנגד, הסכים שאגור איתו "באופן זמני, עד שאמצא דירה." כל כך התרגזתי עד שהחלטתי להפסיק כל קשר איתו. בפועל הנתק היה לזמן קצר בלבד, מכיוון שלא יכולנו לא להיות בקשר, ואיכשהו בסוף כן גרנו  ביחד.

זה קרה בהדרגתיות ללא, כל החלטה ממשית מצידו. תמיד הרגיש לי כאילו הוא עושה דברים בניגוד לרצונו, או לפחות מכורח הנסיבות. הוא אמר לי שלא ברור לו איך נכנסתי כך לחייו ושידע מההתחלה שאיתי הוא יסתבך, כי אני "בחורה להתחתן איתה".

אבל הוא תמיד אמר שיש לו קושי לחשוב על העתיד כרגע, ואני בחרתי לא להקשיב. הבנתי שיש לו חשש גדול מפני מחוייבות היות שהוריו רבו הרבה כשהיה ילד ונפרדו לאחר מספר שנים (הם מעולם לא התגרשו). הוא באיזשהו מקום קיבל תפקיד של "אב המשפחה", תמיד דואג לכולם, אבל לא לעצמו. דוחק את עצמו הצידה הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית.

האמנתי שמכיוון שיש בינינו אהבה גדולה ומאוד מיוחדת, הוא יתגבר על החשש ויקבל החלטה להיות איתי ביחד לתמיד.

לאחר כמעט שנתיים של זוגיות, הבעתי שוב את רצוני לקדם את הקשר ולראות לאן נושבת הרוח.  הייתי כבר בת 29 והפחיד אותי לבזבז את הזמן היקר בלהיות עם מישהו שלא בכיוון, או שאינו מעוניין להתמסד בקרוב. לאחר אינספור שיחות בנושא, שהובילו גם לכעסים מצידי, כל מה שהיה לו לומר היה שהוא אינו יודע מה הוא רוצה. זה פשוט שיגע אותי – איך זה יכול להיות שהוא אינו יודע? אולי הוא פשוט לא רוצה להגיד?

ככל שעבר הזמן הבנתי שהוא באמת ובתמים לא יודע, הוא מפוחד מלנקוט בפעולה שתוביל לחתונה ואז לגירושין. הוא רוצה לדעת שזה "זה" במאה אחוז. כמובן, הסביבה אמרה לי שאני פשוט צריכה לעזוב אותו, ואם זה לא יגרום לו לעשות משהו, לפחות אדע ואמשיך הלאה. הבעיה היא שכשיישמתי את העצה, גיליתי שלא רק שזה לא גרם לו לשנות דבר, אלא שזה גם לא עזר לי להמשיך הלאה.

אני אמנם יודעת ומבינה את מצב הדברים, אך לא מצליחה להפסיק לאהוב אותו, על אף שאני משתדלת להכיר אחרים, לתת למישהו אחר להיכנס לי ללב. זה פשוט לא עובד!

בפועל אני עדיין כרוכה אחריו בכל נימי נשמתי ועדיין מאמינה שמשהו ישתנה והוא סוף סוף יעשה מעשה, כאילו זה רק עניין קטן שישתנה בקרוב, וזה לא שהוא לא באמת רוצה אותי, זה פשוט שקשה לו להחליט החלטות, כפי שקרה לו כל חייו.

בינתיים הוא אומר לי שהוא לא היה עם אף אחת אחרת במשך חודשים ארוכים מאז שנפרדנו (ומיותר לציין שכך גם אני). לשאלתי, אמר שלדעתו אנחנו בסוף כן נהיה ביחד.

אני כמובן יודעת שתשובתך עשויה להיות כרוכה בכך שאני זקוקה לייעוץ (לא כל שכן גם הוא), שאני משלה את עצמי, שיש לי עניינים בלתי פתורים עם עצמי, שעד שלא אדע לשים אותו מאחור באמת לא אוכל להמשיך הלאה.

הבעיה היא שאני כן אוהבת את עצמי, אני חושבת שמגיע לי את הטוב ביותר ומאמינה שמצאתי את מה שחיפשתי. רק שאני מתקשה לקבל את המציאות שאינה כפי שאני רוצה ומאמינה שניתן לשנותה. קיוויתי שאולי תוכלי להאיר לי מנקודת מבט שונה, שאולי יש משהו שניתן לעשות (למשל לחכות?) ושייתן לי תקווה שאוכל לקבל את מה שאני רוצה באמת, את מי שבאמת אהבתי יותר מכל אחד אחר כל חיי. 

תשובה: 

במכתבך המפורט את שואלת שאלות וגם נותנת תשובות ומבקשת שאני אמצא נקודת מבט שונה למצב שלכאורה הוא ברור אבל…

אני רוצה להתייחס למילה "אבל" ולמילים שמחליפות אותה במכתבך (הדגשתי אותן באותיות שמנות): "הבעיה היא ש…" וגם "רק ש…" כל אלו מילים שמבטאות את מה שאת מודה בו בסופו של המכתב – את רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להיות בזוגיות עם בחור שיכול להיות בזוגיות רק ככה, בצורה רופפת ובלי הבטחות, אבל לא לשלם את המחיר שיש בזוגיות כזו. 

אז בואי נעשה קצת סדר בעובדות: את מכירה אותו כבר כמה שנים, יש ביניכם משיכה חזקה, רגשית וגופנית וגם נאמנות, אפילו נאמנות עכשיו אחרי שנפרדתם. זה בצד של ה"יש".

מה אין? אין אפשרות לתכנן עתיד, כמו משפחה או קניית בית וכדומה. לכן גם אין מעמד חברתי – אם זה חשוב לך – ועוד דברים שמגיעים יחד עם החבילה הזו, כמו ביטחון או שקט נפשי. את זה אין וסביר גם שלא יהיה לך עם החבר שלך, בגלל כל השריטות שיש בו ובקשר שלכם.

וכאן מגיע התפקיד של "אבל", מילה קטנה שמשקפת עמדה ילדותית, נוירוטית, של בחורה שלא מוכנה להחליט. היא אומרת "כן, אני יודעת, אבל…". אבל מה פתאום שהמציאות הולכת בניגוד לספר? מה פתאום שאני לא אקבל את כל החבילה שהבטיחו לי (אהבה, משיכה, הקמת משפחה, בטחון, מחוייבות וכדומה).

אז זהו, שלא. בקשר הזה יש חבילה חלקית, בחבילה הזו כאמור, יש כמה דברים מאוד טובים שמפריעים לך לוותר עליה, אבל גם חסרים כמה דברים מהותיים.

הבחירה של שניכם עד כה היתה לבחור את החבילה הזו, אבל את בעצם לא קיבלת אותה במלואה. לא ישבת מולו ואמרת לו – אני אוהבת אותך ורוצה אותך ככה. כמו שאתה. עם הפחדים שלך והשריטות שלך שמונעות ממך להבטיח לי שיהיה לי ילד או בית ביחד וכדומה.

זו האפשרות היחידה שאני רואה, אם את באמת רוצה להיות בת זוגו. יש לו מחסומים חזקים מאוד שמונעים ממנו להתחייב, ואי אפשר לנהל חיים מתוך עמדה של "אני אחכה עד שהוא ישתנה". אנשים לא משתנים כל כך מהר. גם מי שפונה לטיפול או יעוץ מגלה שקשה מאוד מאוד להשתנות. אז כשבוחרים בן זוג לחיים, עדיף לדעתי לצאת מנקודת הנחה ש"זהו החתן" ו"זוהי הכלה" ולשאול את עצמך אם זה יהיה בסדר עבורך להמשיך את החיים איתו ככה.

אם התשובה שלך שלילית, ואת לא מוכנה לשלם את המחיר הכבד של קשר עם הבחור הזה ומגבלותיו, מוטב שתכירי בכך ותנתקי כל קשר, כולל מחיקה מהמייל, פייסבוק, טלפון ושאר האפיקים שמשאירים אותו בסביבתך. תתחילי לצאת עם גברים אחרים ותעשי מאמץ מלאכותי אך נחוש לוותר עליו לחלוטין. כל עוד את ממשיכה להיות בקשר שהוא לא כאן ולא שם, חייך חולפים בכאב, והזמן הזה שחולף אינו חוזר.

אז אני מקווה שאת לא מאוכזבת מכך שלא מצאתי את אבקת הקסמים שהופכת בחורים שאינם בנויים למחוייבות לאוהבי בית ומשפחה, ואולי בכל זאת תהיה לך כאן נקודת מבט שונה על הדילמה הקשה שלך ועל ההחלטות הכואבות העומדות בפנייך.

לגבי טיפול, תמיד מועיל בנקודות צומת ומשברים להתייעץ עם איש מקצוע ולהבין כיצד נקלעת לסבך הרגשי הזה ולקבל עזרה בהמשך הדרך. אבל עדיין, גם עם טיפול, את זו שתצטרכי להחליט.

שיהיה כל טוב ושתמצאי את השביל הנכון לך!

[related-posts title="מאמרים נוספים"]

__________________________________________________________________________________

• עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית,  מטפלת זוגית ומשפחתית, דוקטורנטית במסלול לפסיכואנליזה ופרשנות, בר אילן

אפשר לשלוח לעירית שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן. לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה.

• האתר של עירית פז