זהו סיפורה של מי שהייתה בעבר אשת תקשורת לחוצה. משבר בריאותי הוביל לשינוי משמעותי בחייה, בעקבותיו החליטה להצטרף לצוות שהקים ביחד עם ניסים אמון את המרכז הרוחני 'טאוס' שבפארוס. מה גורם לאדם לשנות את חייו מן הקצה לקצה?

מאת רונית בן סעדון

בוקר קר וגשום בתחילת שבוע חדש בפארוס, האי היווני שבו אנחנו חיים כבר עשר שנים. מבט מחלון המטבח מגלה ים מלא קצף לבן ולהקת שחפים שדואים חסרי מאמץ על זרמי האוויר, מעל הים, הבית והשדות. מראה מרהיב שתמיד מרחיב לי את הלב, כמו אז, כשראיתי אותו בפעם הראשונה.

עד שכל בני הבית מתעוררים והילדים מתכוננים לבית הספר, יש לי כמה דקות של קפה רגוע עם עצמי וזמן להתענג על כל היופי הזה שמציץ פנימה מכל חלון. אין ספק שהחיים שלי היום כל כך שונים מהחיים שהיו לי קודם בארץ, כשגרתי בלב יפו ועבדתי כעיתונאית ועורכת חדשות.

הפעם הראשונה שהגעתי לפארוס הייתה בחורף, לפני 11 שנה. באתי אז רק לביקור עם בתי שירה, שהייתה תינוקת בת חודשיים, כדי לבחון את ההצעה לעבור להתגורר באי הנמצא בלב קבוצת האיים הקיקלידיים בים האיגאי, ולהשתתף בהקמת מרכז 'טאוס' לסדנאות  ומדיטציה. 

האמת? חשבתי שזה רעיון מופרך

יוזם רעיון 'טאוס', ניסים אמון, וחברו מתקופת התיכון, רן דגן, כבר היו בפארוס ורכשו את הקרקע. הם פנו לבנזוגי, ציקי בן סעדון, והציעו שנצטרף. ציקי רצה, אבל השאיר לי את ההחלטה הסופית. הוא אמר: "את תחליטי. תיסעי ותראי אם זה מוצא חן בעינייך".

האמת, חשבתי שזה רעיון מופרך.

אבל ההצעה הגיעה בתזמון אידיאלי מבחינתי. מיציתי את העניין שלי בתקשורת הישראלית ורוויתי משפע המתחים שהחיים בעיר והעיסוק בתקשורת מספקים ללא הרף. לכן הסכמתי לנסוע ולבדוק את השטח, שהיה אז עדיין גבעה חשופה מוקפת ים ושמיים ללא גבול.

בילינו כשבוע בשיטוטים ברחבי האי. החורף בפארוס היה עז ומלא רוח, ואת שירה בת החודשיים נשאתי עלי במנשא כשהיא עטופה מכף רגל ועד ראש. היה קר מאוד, ואנחנו ישנו בחדר במלון, שהמזגנים בו לא ממש חיממו. השותפים האחרים להקמת טאוס כבר ידעו שהם נשארים וחיפשו בתי מגורים, אבל אני הלוא באתי על תקן תיירת, מין משקיפה סקרנית, לכן בעיקר התבוננתי בכל היופי שמסביב ונהניתי מהשקט.

לא התכוונתי להישאר, והראש לא הפסיק לחשוב על כל הבעיות הצפויות לנו אם נחליט להצטרף לפרוייקט כה יוצא דופן.

אבל הבלתי צפוי קרה – פשוט התאהבתי ממבט ראשון.

האם שווה למות בגלל תוכנית טלוויזיה? 

מה גורם לאדם לשנות את חייו מן הקצה לקצה? מה מניע שינוי באורח החיים ובהתנהלות?

בדרך כלל אדם לא מתעורר בבוקר ומחליט שזהו זה, מעתה הדברים יתנהלו אחרת. ברוב המקרים אירוע חיצוני הוא שמניע שינוי פנימי. זה יכול להיות משבר כמו גירושין או מוות, או כל חוויה דרמטית אחרת, ואני לא יוצאת דופן במובן הזה.

כמה שנים לפני שהתאהבתי בפארוס, עברתי חוויה קשה שהניעה ופתחה אותי לאפשרות השינוי באורח חיי.

הייתי אז  עורכת ראשית של מהדורת חדשות יומית בטלוויזיה בכבלים, וגם אישה בשבוע 34 להריון ראשון. לא ידעתי, ולא היה מי שיספר לי ששני הדברים לא ממש מסתדרים אחד עם השני. עורך חדשות נדרש לעמוד בלחצים ובזמנים, לשלוט בנעשה, להיות מהיר והחלטי, לחתוך עניינים ביעילות. אישה בהריון מתקדם רצוי שלא תעמיס על עצמה, שתהיה בסביבה רגועה, קשובה לגופה ותתנהל בקצב אישי שמאפשר בשעת הצורך מנוחה.

לאחד הערבים  תוכננה תוכנית אולפן בשידור חי, והפרומואים רצו באוויר. אבל בבוקר התוכנית המיועדת הייתה הצבעת אי אימון בכנסת, עוד הצבעה דרמטית שיכולה הייתה להכריע את עתיד הממשלה. וכך, רוב פאנל המשתתפים שבהתחלה הודיעו על עיכוב, ביטלו בסוף את השתתפותם בתוכנית. תפקידי כעורכת היה למצוא פיתרון מהיר לבעיה שנוצרה, וזה מה שעשיתי.

כשסוף סוף החלה התוכנית ואני ישובה בחדר הקונטרול, הבחנתי שאני מזיעה נורא, למרות המזגנים. בסוף אותו ערב אושפזתי בבית חולים עם רעלת הריון קשה, במצב מסכן חיים.

אחרי ניתוח קיסרי ו-48 שעות בטיפול נמרץ, חזרו כל המנגנונים בגוף לפעול, ואני חזרתי לאט לעצמי ולתינוק שנולד. אבל לעבודתי כעורכת חדשות בטלוויזיה לא חזרתי יותר.

האם שווה למות בגלל תוכנית טלוויזיה שהיום אפילו אינני זוכרת במה בדיוק עסקה?

בזמנו הכול נראה רב חשיבות: השידור החי. הצבעת אי האימון בכנסת. הצופים בבית.

לקח לי זמן להבין שהרעלת הייתה תגובה של הגוף לעומס הלחצים שהופעל עליו, בלי להתחשב במצבו.

תחנות בדרך לשינוי

נכון שלעיתים צריך אירוע דרמטי שיעורר אותך, אבל הרבה פעמים אפילו אחרי אירוע שכזה דרוש זמן כדי להפנים ולעשות את השינויים הנדרשים. לא בבת אחת משתנה הראש.

וכך, למרות שהיה ברור שאני לא חוזרת לטלוויזיה, היו עוד כמה תחנות בדרך השינוי, שכל אחת מהן הביאה אותי קרוב יותר לסביבה שבה אני חיה היום.

התחנה האחרונה הייתה התקופה שבה כתבתי למגזין "מנטה" מדור ששמו "מתכונים לאושר". תפקידי היה לבחון ולסקר מיני שיטות, תרפיות, ופילוסופיות מזרחיות או מערביות, העוסקות בהתפתחות אישית ובאיכות חיים.

אחרי כמה חודשים של כתיבת מתכונים לאושר הגיעה ההזדמנות לעבור לפארוס, כדי לבנות את טאוס. הבנתי שמבחינתי הגיע הזמן לעבור מישיבה ביציע האוהדים למשחק על המגרש עצמו, בזמן אמת. להפנות כלפי פנימה את המבט המיומן בהתבוננות החוצה, ושם להשכין שלום.

לפעמים יוצאים לדרך עם כוונה אחת, והיא מתפתלת ומוליכה לכיוונים חדשים שאפילו לא דמיינו. אחרי שהאי פארוס כבש אותי ביופיו ובאותו שקט נקי ופתוח שבו, הסכמתי לקפוץ לבלתי ידוע. בנובמבר 2001 עברנו לשם עם ילדינו שהיו אז בן ארבע ובת שנה ועם כול מטלטלינו. שלוש שנים לקח לבנות את המקום, שנפתח באפריל 2005.

* * *

מים רבים זרמו מאז בים האיגאי, וגם בטאוס חלו שינויים רבים. משפחת אמון חזרה להתגורר בישראל, ומרכז טאוס זרם עם ההתרחשויות והתאים עצמה לנסיבות החדשות.

במובן מסוים המאמץ המשותף של ההתחלה הוליד ישות שהיא גדולה ממה שכל אחד מהמשתתפים הביא כנדוניה – מקום רב קסם שיש לו חיים עצמאיים ודרך משלו.

ליהנות מהדרך

היום מגיעים לכאן מכל העולם, כדי להתנסות במגוון שיטות, מורים ומטפלים. המשותף לבאים הוא הרצון למצוא דרך חיים מאוזנת, בריאה ומודעת – וגם חיבה לאיים יווניים. מרכז טאוס הפך עם השנים למקום חי ושוקק, נקודת מפגש ותמיכה לאנשים הצועדים בדרך להחלמה ומודעות אישית גדולה יותר, ומאפשר להם לעשות זאת תוך כדי שירה וריקודים.

מבקרים רבים מעידים שהשהות במקום נתנה להם פרספקטיבה חדשה ושינתה את חייהם.

את חיי שלי, היא בהחלט שינתה. למדתי להיות ברגע, להשקיע אנרגיה וזמן במה שחשוב לי ובמה שאני אוהבת; להיות אותנטית, לא לשפוט, לראות את חצי הכוס המלאה, לעשות כמיטב יכולתי, לא יותר ולא פחות; לפעול תמיד מתוך אהבה, לעצמי ולאחרים.

וכמובן ליהנות מהדרך, כמה שאפשר.

• האתר של רונית