השנה, בניגוד לשנים קודמות, החופש הגדול הוא מאוד גדול. בחודש ספטמבר, זה שבכל שנה מושיע את ההורים הסחוטים (פיזית, נפשית וכלכלית), יש לא פחות מ-20 ימי חופשה. מה שאומר, שהילדים שלכם נמצאים בחופשה שלושה חודשים לפחות.

חודש אוגוסט התחיל. אני צועד בקניון, הגראנד קניון בחיפה. יש לי שעה להעביר, ואני מחליט שזו סיבה מספיק טובה לבדוק את הפלאפל במקום. זה יום חמישי בצהריים, אזור המסעדות ודוכני המזון בקניון הומה אדם. בעודי סוקר את הפלאפליה ומנסה לעמוד על טיבה, אני שומע סבתא שצועקת בלחץ "אילן! אילן!". בצעדים קצרים אך נמרצים, תוך בלבול עצום וחרדה, החלה הסבתא להסתובב באזור ולצעוק "אילן! אילן!", מפחיתה בזמן ההמתנה בין "אילן!" אחד למשנהו.

הלחץ שלה מקרין גם עליי, גם אני רוצה למצוא את אילן עכשיו, ואני שם לב שכל אזור המסעדות שקט כמו הקניון באמצע הלילה. פרט לאוויר הדחוס ב"אילן!" ארוך ומזעזע, אין אף צליל. ברקע הסבתא הולכת במהירות ימינה ושמאלה על אותו הנתיב, צועקת כמו חיה פצועה את שם הנכד, מתעלמת מכל מה שנחשב הגיוני או נורמלי. אני שם לב שגם אישה צעירה פוסעת הלוך חזור בכיוון אחר, גם היא מחפשת את אילן, אך היא לא צועקת.

חייבים לצאת מהבית לנשום קצת אוויר, אז הולכים לקניון

הזמן עובר. ביום רגיל אילן כבר היה נמצא, אך זה זמן לא רגיל. זה אוגוסט, זה חופש גדול, זה הזמן להעסיק את הילדים, לשעשע אותם, לקחת אותם לקניון המזורגג והממוזג, לקנות להם עוד גלידה, עוד ארוחה, עוד צעצוע ולחזור הביתה בתקווה שהילד התעייף. רוב ההורים לא רגילים להיות עם הילד שלהם 24 שעות ביממה. הוא הולך לגן או לבית הספר, אחר כך לחוג, אולי לסבא וסבתא, ובערב הוא כבר ישן. עכשיו פתאום צריך להעסיק אותם מהבוקר ועד הערב, לשחק איתם, למלא את הצרכים שלהם ואת הרצונות שלהם, הבלתי מוגבלים לפעמים. אי אפשר לקחת הפסקה בעבודה הזאת, אבל חייבים לצאת מהבית לנשום קצת אוויר, אז הולכים לקניון.

הילד הלך. אולי גם הלך הילד. אולי הוא נחטף, נפל בין רווח מדרגות, עלה בטעות במעלית לקומה אחרת ויושב שם ובוכה? חשבתי לגשת לסבתא ולהציע את עזרתי, אולי לראות תמונה של אילן ולעזור בחיפושים, אך הזמן קצר והקניון רחב, אז עמדתי קפוא, כמו כל הנוכחים במקום.

"אילן!" ועוד "אילן!" המשיכו לרחף באוויר ולהיתקע בתקרת הקניון כמו בלון הליום. ילד קטן שאוחז בידה של אמו שאל אותה מה קרה, והיא לא מצליחה להסביר לו ומגמגמת משהו על אילן שהלך לאיבוד. היא מרוכזת כמו כולנו בפרצופים של ילדים שיכולים להיות אילן.

ואז אילן עבר לידי, הולך לאט כמו מי שיודע שהוא אשם במשהו. אילן היה בן ארבע-חמש. כשהוא פחות מחצי מטר ממני קלטה אותו אמו בזווית העין. הסבתא עוד המשיכה לצעוק את שמו, אבל אז גם היא שמה לב שהוא נמצא והפסיקה באמצע ה"אי". אמא של אילן, זאת שלא צעקה, ניגשה אליו. בגלל שהוא היה לידי הרגשתי חלק מהדרמה, ציפיתי לחיבוק חם, לבכי, אולי לאיזה משפט קשה בסגנון: "בחיים שלך אל תעשה לי התקף לב כזה!" או משהו דומה. ציפיתי שאולי יגיע איזה סבא'לה, ישלוף סוכריה ותוך ליטוף ידו המחוספסת יאמר גם הוא לאילן: "אל תעשה צרות לאמא, חמוד".

במקום זה, בפנים רעות וקפואות הפליקה האמא לאילן שתי כאפות חזקות על התחת, משכה אותו מהכתף כמי שמעמיס תרנגול למשאית הובלה וזרקה אותו על הזרוע, הסתובבה והחלה ללכת.

"למה את מרביצה לילד?!" נפלט מתוכי

שתקתי. כמו כולם. חשבתי שאשתוק לנצח. כמו כולם. אולי זאת תגובה טבעית של אמא שהייתה בלחץ, אולי זה לא ענייני ואולי עדיף שאמשיך לשתוק, כמו ששתקתי שבסופרמרקט לפני כמה שנים כשאבא הרביץ לילד שלו לעיני כולם. כולם שלא אמרו כלום. כי מי אנחנו שנתערב? מי אני שאתערב?

"למה את מרביצה לילד?!" נפלט מתוכי. כמעט שמתי יד על הפה בתקווה למנוע את המשפט הזה. הרי זה לא יעזור, היא כבר הרביצה, ובבית היא תוכל להרביץ לו עוד. אבל הקול יצא והחלטתי לעמוד מאחוריו, אז שאלתי אותה עוד פעם, "מי נתן לך את הזכות להרביץ לילד?"

האמא הסתובבה אליי, מצמצמת את עיניה. "מי אתה?! הא, מי אתה?!" שאלה שהתשובה עליה אף פעם לא תהיה טובה. אלא אם כן אתה שוטר או מנהל עמותה לרווחת הילד, או משהו כזה. אבל אני לא. אני סתם אחד שרצה לאכול פלאפל ואיבד את התיאבון. אני סתם אזרח במדינה שבה יש חוק שאמור להגן על חסרי ישע, על ילדים וזקנים וחלשים וגם על בעלי חיים. אני העיניים שנמאס להן לקרוא כותרות מזוויעות על הורים שמכים ילדים, על אנשים שמתעללים בחיות או תוקפים זקנים וזקנות.

חודש אוגוסט רק התחיל. חודש עבר מאז תחילת החופש. בשבועיים הראשונים הילד היה בקייטנה, אחר כך קצת אצל ההורים ואולי גם אצל ההורים של בן/בת הזוג. חודש אוגוסט רק התחיל, וחייבים למצוא איך למלא אותו מבלי להשתגע. דילים לחו"ל, דילים לאילת, דילים למלון בחיפה או בת"א מטר מהבית – העיקר לצאת לאנשהו! הילדה אוכלת גלידה, התינוק פולט, הגדול ממשיך לנדנד שתקני לו איזה צעצוע ב-50 שקל שאותו ישבור ויזרוק בתוך יום. ואת חולמת על שעה בים, עם שמשייה וכוס לימונדה, ולשכוח רק לרגע אחד שיש לך ילדים ומחויבות, ודוחות, ותשלומים, ושעות על גבי שעות להעביר עד שיגיע הלילה ויהיה שקט.

לא עניתי לה על השאלה. זה לא רלוונטי מי אני. אם הייתי צריך לענות לה עכשיו, כשאני פחות מזועזע וכועס, כנראה הייתי אומר לה שאני בן אדם שמסרב לאלימות כלפי ילדים. האדרנלין שהצטבר במשך הדקות שבהן הסבתא צעקה "אילן!" והמתח סירב להתפוגג עוד שעה ארוכה.

"לא פלא שהילד ברח מאמא שמרביצה", אמרתי לה בתקיפות. "גם אני הייתי בורח ממך!"

תרימו יד על הילד שלכם, ואנחנו נכריז על כך ברמקולים

היא לא הסתובבה בחזרה, אבל ממילא כבר לא דיברתי אליה. דיברתי אל עצמי ואל כל מי שהיה שותף לדרמה. כאילו אמרתי בכריזת הקניון: "תדעו גם אתם שאנחנו צופים בכם. תרימו יד על הילד שלכם, ואנחנו נכריז על כך ברמקולים, אנחנו נהיה שם ונעמוד ליד הילד ואם תיגעו בו יהיה לכם עסק איתנו".

עברו הימים שבהם סטירת לחי היתה מתקבלת כ"אקט חינוכי", יש מספיק מאמרים ומחקרים המוכיחים שאין שום תועלת חינוכית באלימות כלפי ילדים וילדות. עברו גם הימים שבהם הרבצתם לילד אחרי שהלך לאיבוד כי הייתם בלחץ. אתם איבדתם ילד בן ארבע, לא הוא איבד אתכם. העולם השתנה. העולם משתנה כל הזמן, ומי מאיתנו שחטף סטירה מההורים שלו, צריך לזכור את הצריבה על הלחי ולהישבע לעצמו שלא יעשה זאת לילדיו.

[related-posts title="טורים נוספים"]