Skip to content

היידיש יצאה מהבוידעם – תיקון עיוות היסטורי

הרי כבר נדמה היה שהיידיש נעלמה, יחד עם התרבות העשירה בת אלף שנים שייצגה. עד כדי כך היתה התנגדות לכל מה שהריח "גלותי", שאנשי היישוב התביישו בשפה. גם אני, שבאתי אחרי השואה, עשיתי הכול כדי להתנתק מכול מה שהיה קשור לא רק בשואה, אלא בגלות שקדמה לה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מזמן הגעתי למסקנה שלעתים אנחנו הופכים לארכיאולוגים מיוחדים במינם ברבדים ובתחומים שונים. אנחנו חופרים את מה שקברנו. זה אמור בראש וראשונה באנשים כמוני, שעם הגעתם ארצה החליטו שהדרך היחידה להתערות בה היא להעלות את הכורת על עברם.

שמואל עצמון
שמואל עצמון

כפי שקורה לעתים במהלך טיול מתוכנן מראש, לפתע נגלה לעיניך איזה נתיב צדדי, קטע מסוים, שהמדריך לא מקדיש לו תשומת לב, אבל אתה עוצר לרגע ואומר לעצמך: "זה מזכיר לי משהו". עד כדי כך, שמה שהיה מלכתחילה משעול צדדי הופך למעין דרך המלך. לי זה קרה  באחרונה עם הכרות מחודשת עם היידיש, באמצעות תיאטרון היידישפיל ומייסדו, ידידי הוותיק שמואל עצמון.

בעצם, במכורתי פולין, שבה נולדתי ועשיתי את שנות ילדותי, דיברנו בעיקר פולנית. בבואי ארצה דיברתי עברית, כי בבית הספר בעירי למדנו עברית בחלק הדתי של לימודנו. אבל היידיש הייתה חלק בלתי נפרד מהקולות שלצדם גדלתי, כמו האורלוגין הגדול ושעוני הקיר בחדרים השונים בביתנו המרווח. אני עדיין שומע את התקתוק ואת הצלילים. הם נדמו, אבל אני עדיין שומע. 

לא רק היידיש נעלמה, אלא גם התרבות העשירה בת אלף שנים שייצגה. בשעה שיהודים יוצאי פולין שרדו בחלקם, מאות הקהילות שבהן חיו נמחקו ולא ישובו עוד.

הרעיון  למאמר זה בא לי כשהגיעה אליי שמועה שבקורס בינלאומי באוניברסיטת תל אביב לשפת היידיש משתתפת צעירה מירדן. מרכזת הקורס, טלילה איילון, הכחישה זאת, אך מהחסר הזה למדתי בכול זאת משהו, והוא הפופולריות ההולכת וגוברת ללימוד יידיש, ולאו דווקא בקרב הישראלים, אלא גם משתתפים מחו"ל, ולא רק יהודים.

התוכנית מציעה למשתתפיה לימודים אינטנסיביים של יידיש בחמש רמות שונות. להוראת השפה נוספות פעילויות אחה"צ הכוללות  בין היתר הרצאות, סדנאות דיבור ושיחה, סיורים ומגוון אירועי ערב חברתיים ותרבותיים. בית הספר מוכר על ידי אוניברסיטאות ברחבי העולם ועל ידי רוב האוניברסיטאות בישראל. המשתתפים מקבלים 80 שעות הוראת שפה וספרות (בשווי ארבע ש"ס) בהנחיית מורים מוסמכים ובעלי ניסיון רב. איילון מסרה שהפעם השתתפו כ- 100 תלמידים, 70 מהארץ ו-30 מארצות רבות בעולם, ביניהם דוקטורנטים, מורים לספרות, חוקרי שפות, שוחרי יידיש ועוד. המכנה המשותף הוא הרצון ללמוד על היידיש, כחלק מלימודים אקדמיים, מטעמי מחקר, או הכרות של מורשת. אשתקד  השתתפו  בקורס הקיץ 130 איש, אבל השנה הוחלט להגביל ל-100, ורבים שפנו לא יכלו להתקבל.

לימוד היידיש הוא באופנה

אוניברסיטת תל אביב אינה היחידה שבה מלמדים את תולדות היידיש. יידיש נלמדת גם באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת חיפה, ובאוניברסיטת בר אילן היא נלמדת כבר 30 שנה. בין המרצים באחרונה נמנה שמואל עצמון. הוא זכה השנה לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת  בר אילן, בשל חלקו הגדול בתודעת השפה והתרבות ביידיש, שהיו פעם דומיננטיות באירופה. אוניברסיטת בר אילן מתכננת הקמת  אקדמיה ליידיש, שבה ילמדו לא רק את השפה והספרות אלא גם פולקלור, מוזיקה ועוד. מלבד המוסדות האקדמיים קיימים גם מכונים ללימודי יידיש ותרבותה.

מדינה שמככבת בשמירת מקום של כבוד לשפת היידיש היא פולין, שבה מורשת של שפה ששימשה את היהודים במזרח אירופה יותר מאלף שנה, החל במאה התשיעית. היידיש הייתה כזאת עד ל"מלחמת השפות" שעורר אליעזר בן יהודה בסוף המאה ה-19. שניים מגדולי המשוררים הלאומיים של פולין היו יהודים: יוליאן טובין, אולי גדול המשוררים בפולין  במאה ה- 20 (במאות קודמות היו קוחנובסקי ומיצקביץ') ומאריאן המאר, משורר, מחזאי וסופר. אחד מגדולי הבמאים של היום הוא היהודי הרברט גרומסקי.

בפולין קיים עד היום תיאטרון היידיש על שם אידה קמינקסה, שכול שחקניו פולנים. באחרונה ראיתי מצגת שבה להקה פולנית שרה ומחוללת ביידיש.

גם היידישפיל הישראלי הופיע פעמים רבות בפולין, בין היתר בעיר הולדתו של עצמון, בילגוריי, לא הרחק מלובלין, בדרום מערב המדינה.

גדול ה"טרובדורים" של שירי היידיש היה מרדכי גבּירטיג, שנספה בגטו קרקוב. גבירטיג חיבר 300 שירים, ביניהם "אונדזער שטעטל ברענט" (העיירה שלנו בוערת). אגב, הזמרת הישראלית הצעירה אֵלה דורון מעלה בימים אלה את שיריה, ובראשם My country is burning (ארצי בוערת). מה שנכון נכון.

יעקב בודו
יעקב בודו עם כרזת המחזה על גבירטיג בבילגוריי
ענת עצמון ומוניקה ורדימון בקרקוב

תיאטרון היידישפיל, שהופיע בין השאר בבילגוריי, העלה הצגה על מרדכי גבּירטיג, בכיכובם של יעקוב בודו וענת עצמון. המחזה עדיין מוצג במקומות שונים בארץ.

יידיש היא שפה בינלאומית

היידיש, אומר לי שמואל עצמון, זכתה להכרה ולהוקרה מצד אונסקו (ארגון האו"ם לחינוך מדע ותרבות). מנכ"לית אונסקו, אירנה בוקובה, אמרה בסימפוזיון שנערך באחרונה  כי "יידיש היא לב לבה של היהדות, והיא מקפלת בתוכה את היסטוריה של אירופה מזה אלף שנים". עצמון, שהתחיל את  הקריירה שלו בתיאטרון הבימה ושיחק גם בהרכבים  אחרים,   כמו בצוות הפופולרי "שלושת השמוליקים" (עצמון, רודנסקי, סגל), נטל על עצמו את המשימה להחיות את שפת היידיש באמצעות תיאטרון היידישפיל שיסד לפני 25 שנים.

אתר האינטרנט של היידישפיל. הקליקו לכניסה

מאז הקמתו הפיק תיאטרון היידישפיל יותר מ-100 הצגות, החל בקלאסיקה היהודית על סופריה, משורריה וממחזאיה, וכלה ברפרטואר עכשווי. אולי יש בכך צדק פואטי שעשר ההצגות הראשונות בתיאטרון הבימה היו של סופרי ומחזאי יידיש. 

עכשיו מעלה תיאטרון היידישפיל מחזות של מחזאים ישראליים מובהקים, כמו חנוך לוין ("סולומון גריפ") והלל מיטלפונקט ("מדריך הנוסע לוורשה"). בעבודה יש גם הצגה פרי רעיון של שמוליק עצמון "דז'יגאן ושומאכער מכים שוב" (דז'יגאן אין שומאכער קנאקן שוין וידר), המשך למחזה קודם שלו, שבו שולח עצמון את צמד הקומיקאים היהודיים הנודעים מהמאה הקודמת לגן עדן ועכשיו מחזיר אותם לארץ לראות מה נשמע. הכותבים הם שני סטיריקנים בני זמננו, ב. מיכאל ואפרים סידון. עוד סימן להוצאתה של היידיש מהבוידעם.

ששי קשת, מנכ"ל היידישפיל, שגם אצלו באה היידיש כתגובה למלחמה נגד השפה הזאת בקיבוצו, וקיבל את המושכות מידי עצמון, עושה לדעתי עבודה מצוינת. זאת  לא רק בבחירה של מחזות טובים כמו "הערשלה מאוסטרופולי" שהפך לשלאגר, אלא בגישה שלו למשיכת קהל צעיר. אם בהצגות ביידיש יש כתוביות אלקטרוניות בעברית (וגם ברוסית) למעלה – אין שום סיבה שבטקסטים עצמם לא תשולב העברית.

יש שסבורים שצריך להמשיך ולהציג על טהרת היידיש. אני חושב שהגישה החדשה היא נכונה. גם בשל היותה מעין טריגר. אחרי הכל, אנחנו נהנים משלום עליכם בזכות התרגום המוצלח של יצחק דב ברקוביץ, חתנו. צריך רק לדאוג שאופי השפה, הסגנון וההומור יישמרו, ולא יהיו חריגים.

במלאת 25 שנים לייסוד תיאטרון היידישפיל, ועל פי הצעת מייסודו שמואל עצמון, קיבלו מוסדות היידישפיל החלטה לקיים בשלהי 2014  פסטיבל בינלאומי לתרבות היידיש, בשיתוף המרכז ללימודי היידיש והלדינו באוניברסיטת בר אילן. התיאטרון יארח תיאטרוני יידיש  מפולין, מרומניה, מארה"ב, מקנדה, מצרפת ומאוסטרליה. במסגרת הפסטיבל יוקרנו סרטים ויתקיימו סמינריונים, סימפוזיונים הרצאות וסדנאות בנושאים שעוסקים בתרבות היידיש.

חוב היסטורי

שובה של היידישהגם בדלת האחורית, הוא תיקון עיוות היסטורי. מי שבאו במסגרת העליות הראשונות היו יהודי מזרח אירופה. מי שבאו אחרי השואה היו שרידי השואה מאירופה, רובם יוצאי פולין. החלוצים בני העליות הראשונות הכריזו מלחמה על מורשת הגלות ושפתה, וזה מצא ביטוי במעין מחיקה של תרבות ושפה שייחדו ואיגדו מיליוני יהודים בריכוז הגדול ביותר שלהם לפני מלחמת העולם השנייה. עד כדי כך בעבעה ההתנגדות לכול מה שהריח "גלותי", שאנשי היישוב התביישו ביידיש. לא רק אנשי העליות הראשונות התנכרו לאותה מורשת, גם אני, שבאתי אחרי השואה, עשיתי הכול כדי להתנתק מכול מה שהיה קשור לא רק בשואה,  אלא בגלות שקדמה לשואה. שכן כנער מתבגר רציתי בכול מאודי להתערות בחברה הישראלית, והמיזוג פירושו היה להנחית  גיליוטינה  על העבר. "הצלחתי" בכך, בשיתוף עם היישוב ותושבי המדינה הצברים והוותיקים.

עד כדי כך, שכאשר  בן גוריון  ערך מסע לעברות שמות לועזיים, הדבר הראשון שעשיתי אני כשריד שואה שרצה להיות צבר, לקראת גיוסי למלחמת העצמאות, היה שינוי שם המשפחה מגלָזֶר לגיל. רק מאוחר יותר שמתי לב שעשיתי עוד דבר שנבע מן הרצון להתנתק מן השורשים. אם משוררים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי ,אלתרמן שמרו על שמותיהם המקוריים, אם גנרלים כמו לסקוב, מקלף או רבין לא החליפו שמות משפחה, מדוע אני עשיתי זאת? רבין בפולנית או רוסית הוא רב, וגלזר בגרמנית הוא זגג, גם כן מקצוע מכובד. זה היה חלק מה"גמילה", מהתרבות שעליה צמחנו, ואבות היישוב ביקשו לשרש אותה עד תום. ייתכן שכורח מיזוג הגלויות הצדיק את האידיאולגיה הזאת בשעתה, אף שלא עד כדי העלאת הכורת עליה. היה מיעוט שנאחז בה, כמו פועלי ציון שמאל, והיא החזיקה מעמד, תוך מאבקים בלתי פוסקים, עד אמצע שנות השלושים של המאה הקודמת. לפי המחקר של אריה פילובסקי, אחרון הבטאונים ביידיש בארץ היה  ה"נייוועלט", שיצא מטעם פועלי ציון שמאל. היידיש הוכנעה. הפולקלור היהודי הושם בגנזכים, הזֶמֶר היהודי המזרח אירופי הועלה לבוידעם.

אשר להנצחת  יהודי מזרח אירופה – רוב קהילת פולין אלה מונצחים בצורה זאת או אחרת ביד ושם (שם תמצאו את השמות, דוממים ב"בקעת הקהילות"), במוסדות של תיעוד וזיכרון  או בבתי עלמין. מוזיאון התפוצות שמוקדש לכלל העולם היהודי. מלבדו ישנם מוזיאונים ובתי מורשת: מוזיאון למורשת יהודי בבל, מוזיאון לתולדות מורשת קהילת לוב, מוזיאון לתולדות יהדות תימן, המרכז למורשת יהדות סלוניקי, המרכז למורשת  יהודי צפון אפריקה, המרכז למורשת יהדות ארם-צובא (חלב), המוזיאון לתרבות יהודי הונגריה, המרכז למורשת יהדות תורכיה, מוזיאון יהדות איטליה. אולי יש עוד כמה שלא איתרתי. אבל מוזיאון לתולדות קהילת יהודי פולין נמצא בוורשה, וממשלת ישראל המנוכרת לא תרמה אפילו פרוטה שחוקה. אז אני מכריז, כמו הנשיא קנדי שהגיע לברלין הנצורה – Ich bin ein Berliner – אני ישראלי יהודי פולני. אני חי במדינה הזאת עוד לפני יסודה, ואמות בה. אבל  לאחר שחפרתי והעליתי מן הקרקע את שברי העבר, אני מבקש לאחות אותם ולהציבם כיד ושם לקהילה מפוארת שבה גדלתי ובה גדלו אבותיי.

בתנועה ובמוזיקה

בהיכנסי לטראנס של ניואנסים היסטוריים מצאתי עקבות לשפת היידיש, בצורה אולי הזויה, אבל ראויה לתשומת לב. גדול הפנטומימאים במאה ה- 20 היה מרסל מרסו הצרפתי. מרסו, לשעבר מַנגֶל, נולד לשוחט מבית יהודי בפולין. אביו נספה באושוויץ. אבל אם תשימו לב  לתנועות של מרסו במופעים שלו, הן תנועות של יהודי, ליתר דיוק, יהודי דובר יידיש. תלמידו הישראלי, שייקה אופיר, היה כל כולו – בראש וראשונה ההומור שלו – יידיש.

נזכרתי גם ביצירה של מוסורגסקי "תמונות בתערוכה", שחיבר אותה על פי ציוריו של ויקטור הרטמן. אחד הקטעים שמבוסס על ציור הוא "שני יהודים פולנים". אחד, דמות דומיננטית, אדם עשיר ורב מידות, אטי ושאנן בדיבורו. השני – קטן, עני ורעב, עצבני, מתחנף ומתרפס בפני הגדול והעשיר. מוסורגסקי תרגם את הדיאלוג בתזמור לכלי נשיפה. זה לא שיח  בפולנית. זה שיח ביידיש.

משום כך, שובה של היידיש, אפילו סמלית, בקורסים באוניברסיטאות, ובעיקר בתיאטרון כמו היידישפיל, הוא תיקון עיוות היסטורי. אלה הקהילות שבמשך דורות  היו עמודי התווך של העם היהודי. בקרבן לא רק נשמרה השלהבת של היהדות, אלא צמח הרעיון של הציונות המדינית שהביא להקמת המדינה.

תרבות הגולה, שהיידיש היא חלק בלתי נפרד ממנה, דומה לאדם כמוני שגדל על מורשתה. כאשר העתיד מאחוריי, העבר מתייצב מלוא קומתו לפניי. אני קד לו קידה עמוקה.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

2 Comments

  1. ענת, אלטנוילנד
    14 באוגוסט 2013 @ 19:19

    תחי היידיש. יישר כויח.

    רוצה להמליץ על הצגה שמוצגת כעת בהבימה.

    עיבוד מחודש ל"איש חסיד היה" משנת 68'.
    עשוי נהדר.

    כשקראתי את דברי המחברים של ההצגה המקורית, מאד ריגש אותי עניין "הניגון", שהוא למעשה עומד בבסיס היצירה הזו.
    דן אלמגור כותב שם שהניגונים היו נשכחים, אלמלא כמה ניצולי שואה שזכרו אותם. ושהוא רואה לו כבוד לשמר אותם למען הדורות הבאים.

  2. אורן
    8 באוגוסט 2013 @ 12:13

    תודה למר גיל, כתבה יפהפיה, מאד נוגעת ללב. במיוחד נגעה ללבי הפתיחה על השעונים. כל כך עמוק…
    יידיש היא שפה יפה, יידיש היא חלון לחייהם של היהודים שדיברו בה, חשבו בה, אהבו וגם בכו בה. ויש ביידיש הרבה נשמה יתרה.
    לאמיר הערן יידיש נאך א סך יארן!
    אורן

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן