לו הייתי מוגרבי גם לי היה אוסף של וורהול.  תודו, מרילין מונרו משוכפלת בבלונד ואלביס פרסלי כפול – לא יכול להיות רע. וגם כמה תמונות של בסקיאט, רק בגלל שהוא יותר סופר מאשר צייר. בתערוכה החדשה WANTED (אוצרת סוזן לנדאו) במוזיאון תל אביב לאמנות, מוצגות מהערב עבודות מובחרות של וורהול ועוד ארבעה אמנים מתוך האוסף של חוזה מוגרבי, שנולד בירושלים ב-1939 בשם יוסף מוגרבי, להורים שעלו מסוריה, ועשה דרך ארוכה מהמכולת המשפחתית בשוק מחנה יהודה, עד למגדלי טראמפ במנהטן.

המשותף לכל היצירות בתערוכה  הוא העיסוק בתרבות הצריכה ובתקשורת ההמונים. פעם חשבתי שאין על האימפרסיוניסטים והאקספרסיוניסטים, ופופ-ארט זה נמוך. על גבול האמנות. במחשבה שנייה, לא נכון. אני חוזרת בי. לפופ-ארט יש היתרונות שלו. הייתי אומרת סוג של ריאליזם והתאמה למציאות המודרנית.

בראשית שנות ה-60 הופיע בארה"ב זרם הפופ-ארט כמשב רוח מרענן, שיצר מהפך באמנות והפך אותה למוצר צריכה זמין. התיאורטיקן מרקוזה תיאר את "המציאות הכוזבת", האשליה לפיה אנשים חיים בעולם המודרני, "כאילו" שהם בעלי יכולת ואפשרות לפחות כמו בעלי הממון שנמצאים מעליהם בהיררכיה החברתית. אנדי וורהול לקח את זה לקצה.

התרבות האמריקנית עם הפרסום החשקני, תקשורת ההמונים והצרכנות הבלתי מוגבלת, שימשה את  וורהול כמקור בלתי נדלה לעבודות אמנות פופולרית, תוך שהוא משתמש ב"כוכבים" כנשוא האמנות שלו: מוצרי צריכה כ"קוקה קולה", כוכבי קולונע כ"מרילין מונרו וליז טיילור, מנהיגים כמאו צה טונג ועוד. כולם היו נושא לגיטימי לעבודותיו כאמנות עכשווית, זמינה ואידיאלית. זו לפחות היתה הכוונה המוצהרת. ציור לכל פועל.

וורהול: "הדבר הנהדר במדינה הזו הוא שאמריקה החלה את המסורת שבה הצרכנים העשירים ביותר קונים את הדבר שהעניים ביותר קונים. אתה יכול לצפות בטלוויזיה ולראות שם קוקה קולה, ואתה יודע שהנשיא שותה קולה, ליז טיילור שותה קולה, וגם אתה יכול לשתות קולה. קולה היא קולה, ואין כמות של כסף שיכולה להשיג לך קולה טובה יותר מזו שהקבצן בפינה שותה. כל קולה זהה לשנייה, כל קולה היא טובה. ליז טיילור יודעת את זה, הנשיא יודע את זה, הקבצן יודע את זה ואתה יודע את זה." המגמות החדשות שוורהול וההולכים בדרכו נקטו, הרעיונות והיצירה שלו הביאו לצמיחת תת-תרבות בוהמיינית, עזה, חשקנית, פרקטית בניו יורק, שגלשה אל העולם המערבי כולו.

וורהול לא בחל בשכפול עבודותיו על מנת להיות נגיש להמונים. מבקרי אמנות לא מעטים מאז ועד היום חושבים שזו "הנמכה" של האמנות וזילות שלה. אחרים רואים בזה יתרון ומחשבה מרעננת. גם לי מגיע וורהול, אז מה אם אני לא מרוויחה משכורת בת 6 ספרות בשנה? הבעיה, שיצירות האמנות של וורהול שוות עשרות ומאות מיליוני דולרים ורק מעטים מסוגלים לרכוש אותן. "אל תשים לב למה שכותבים עליך. רק תמדוד את זה באינצ'ים", אמר וורהול. וגם: "למה אנשים חושבים שאמנים הם מיוחדים? זו בסך הכול עוד עבודה."

היוצרים והיצירות בתערוכה

אנדי וורהול

מבחר של 26 יצירות וביניהן עבודות אייקוניות של וורהול: בקבוק הקוקה-קולה הכה מפורסם, ודיוקנאות של כוכבי העל אלביס פרסלי, מרילין מונרו, ליז טיילור ומנהיג סין מאו צה טונג. אלו מעידים על ההשפעה שהיתה לתהילה, לזוהר, לכוכבים ולכוח על וורהול. בין יצירותיו המאוחרות, שתי עבודות אדירות וחד פעמיות מתוך הסדרה "הסעודה האחרונה" כהומאז' לפרסקו של לאונרדו דה וינצ'י, ודיוקנאות עצמיים מחשמלים. מרבית העבודות המוצגות נוצרו בטכניקה הייחודית של וורהול הכוללת שילוב של ציור ידני והדפס רשת צילומי. "אמן הוא מישהו שיוצר דברים שאנשים לא צריכים, אבל הוא חושב, מסיבה מסוימת, שזה יהיה רעיון טוב לתת אותם", אמר וורהול.

The Andy Warhol Foundation for the Visual ,2013 ©

Arts, Inc. / Artists Rights Society (ARS), New York

צילומים: אלעד שריג

טום וסלמן

בן דורו של וורהול, המתרגם בדרכו את החלום האמריקני. וורהול ו-וסלמן היו בשנות ה-60 של המאה ה-20 ממכונני וממנסחי הפופ-ארט. הם ביססו את נושאי אמנותם על בחירה לא היררכית של דימויים, שנבחרו מתוך עולם המדיה והפרסום. אם לא הייתי מתאפקת, הייתי אומרת שהיצירות שלו כמעט פשיסטיות ("אישה אידיאלית", "בית אידיאלי").

וסלמן יוצר מוצרים ואובייקטים הזמינים כמעט בכל בית אמריקני, בטבע-דומם גדול ממדים, וגם ציורי עירום נשי סטריאוטיפיים, על גבול ההפשטה. "עירום אמריקני גדול" היא הסדרה המוכרת ביותר מבין הסדרות של וסלמן, שיצר קולאז' של עירום אמריקני גדול, הכולל יותר ממאה עבודות בסדרה זאת. וסלמן שילב  בעבודתו דימויים  ארוטיים  של  נערות  פוסטרים מפרסומות  ויצר דימוי  סטריאוטיפי,  דו קטבי – ריאליסטי וסכמתי גם יחד, מושך ומנוכר, פרגמטי ובלתי מושג. האישה בעבודותיו הוצגה בתוך סביבה ביתית עמוסה פרטי ריהוט, פרחים ומוצרי מזון, או בסמוך לחלון עם נוף.

הציור "עירום אמריקני גדול" מס' 77 משקף מגמה האופיינית לוסלמן מאז 1965, ומתמקד באיברים הארוטיים של האישה:  הדגשת הפטמות באמצעות גוון עור בהיר והדגשת השפתיים הפשוקות המשתלטות על הפנים כאיבר אדום, יחיד ובולט. הציור גורם לתחושת אי–נוחות מציצנית מחד, ותמימות לכאורה מאידך. מאז האמן עבר לשימוש בצבעי שמן על בד, ויצר עבודות המתמקדות באזורי גוף שונים – כף רגל, כף יד מחזיקה סיגריה ושפתיים חושניות–פעורות הפולטות עשן סיגריה.

Art © Estate of Tom Wesselmann / Licensed by VAGA

New York, NY

צילומים: אלעד שריג

ריצ'רד פרינס

ממשיך את העיסוק בתרבות הצריכה ובעין מפוכחת מעלה שאלות של אותנטיות על ידי ניכוס, מיחזור, שיכפול ומניפולציה של דימויים קיימים. סדרת "ציורי בדיחות" (דוגמת "איזה ילד הייתי", 1988). הקריקטורות נלקחו בדרך כלל מהמגזין השבועי "ניו-יורקר", ועסקו בנושאים כגון יחסים אישיים, משפחה, דת, וכדומה.

אם מסתכלים עליהן במבט חטוף רואים משהו משעשע. אם משקיעים בהן מחשבה ומשלבים לתוך המודעות גם את הטקסט, שנכתב ביד כחלק אינטגרלי מהציוד, מבינים את התסכול ואת המרירות המוקרנים ממנו. בסדרה זו נעשה שימוש במגוון טכניקות כגון קולאז', עבודת מכחול, הדפס משי ועוד.

Copyright © Richard Prince

צילום: אלעד שריג

אדם מקיואן

מקיואן הופך אובייקטים מוכרים ובנאליים לחפצים מנוכרים וטעונים על ידי שחזורם בחומר לא צפוי ובקורטוב אירוניות. ביצירותיו מתגלים התעתוע, הסתירה והאירוניה כמושגי יסוד. הוא נודע בכתיבת הספדים מזויפים לאנשים מפורסמים בעודם בחיים, על מנת לחדד את הגבול שבין מציאות לדמיון. בעבודות אחרות סימן במסטיק לעוס על בד את מיקום ההפצצות של בעלות הברית על ערים שונות בגרמניה במלחמת העולם השנייה.

בשנים האחרונות מתמקד מקיואן ביצירת מגוון אובייקטים יומיומיים המזוהים עם תרבות הצריכה – כספת, כספומט, פומפה, מזגן, נורות נאון ועוד, אותם הוא מייצר מגוש גרפיט התואם את המימדים של המוצרים המקוריים. הדואליות של הגרפיט מזינה את עבודותיו, שכן הגרפיט משמש בתעשיות הפלדה והברזל, אבל נמצא גם בכל בית, בצורתו הפשוטה כעיפרון. מקיואן: "אתה יכול למחוק את הפסל. הוא עיפרון. אתה יכול להרים אותו, לרשום באמצעותו על הקיר ולמחוק את הרישום – ולבסוף, לא יישאר לך דבר".

,(Adam McEwen / Artists Rights Society (ARS 2013 © New York ,Adam McEwen, Courtesy Gagosian Gallery ©

Photography by Douglas M. Parker Studio

ז'אן מישל בסקיאט

התערוכה כוללת עבודות מפתח של בסקיאט, שאמנותו עשויה מארג אקספרסיבי של ציטוטי טקסטים, ציור, רישום ושרבוט. הוא ניזון ממקורות שונים ובעלי הקשרים אוטוביוגרפיים, היסטוריים ורב-תרבותיים.  בסקיאט זכה להצלחה מאז שנת 1981, נחשב כיוצר אמנות גבוהה ובעל ראייה ביקורתית ומפוכחת. בהיותו אמן אפרו-אמריקני הוא עסק במשמעויות הקשורות למוצאו והשתמש בדמויות של ספורטאים ומוזיקאים מפורסמים כמו גם דמותו שלו.

 אחת מיצירותיו – "כתרים" משנת 1981, נוצרה בתקופת המיתון הכלכלי בארצות הברית, כאשר עולם האמנות התאפיין בחזרה לאקספרסיוניזם, לצבעים עזים, ולמשיחות מכחול נמרצות. עמדתו האמביוולנטית ליחסי הון-אמנות מאוד העסיקו אותו, והוא בחר להשתמש במשפטים ובמילים בתוך העבודות עצמן או ככותרות להן. ב"כתרים" הוא מתייחס למטבע הספרדי. כתר הזהב עוטה את ראשו של "המלך השחור", כמעין דמות אייקונית של מנהיג. דימוי שעשוי להידמות לכתר  הקוצים של ישו. ביצירותיו שילב פאן נוצרי ומשיחי.

בתערוכה גם סדרת צלחות קרמיות המציגה באופן הומוריסטי ואירוני דמויות בולטות של עולם האמנות. יכולת  הרישום של בסקיאט  מתבטאת  בכל  ציוריו, אך בסדרת  הצלחות  היא  ניכרת באופן  מרשים  ותמציתי, תוך שהוא מעניק מחוות לחבריו היוצרים – ווית', קית' הרינג וגם לוורהול.

ב–1983, לאחר שהתבסס כלכלית בזכות עבודותיו, גדלה הביקורת שלו כלפי עולם האמנות. הגישה הביקורתית שהוא פיתח ניכרת כבר בכותרות של עבודותיו. למשל, ביצירותיו "חדש" ו"מזויף". שני הציורים דומים זה לזה, מלבד פרטים בודדים אך משמעותיים, כאשר ברור שהוא מעוניין ליצור השוואה בעיני הצופה, שימצא את ההבדלים.  ביצירותיו בסקיאט ממשיך את משנתם של מרסל דושאן ואנדי וורהול ולא חוסך ביקורת צינית מעולם האמנות שנראה בעיניו נצלני ומזויף. אותו עולם, שהוא, אולי, חלק ממנו.

copyright © The Estate of Jean-Michel Basquiat. Licensed by Artestar, New York

צילום: אלעד שריג

האספן חוזה מוגרבי

בגיל 16 עזב את המשפחה בירושלים ונסע לקולומביה, שם עסק בתחום הטקסטיל והאופנה. בשנת 1982 הגיע לארצות הבית והמשיך בעסקי האופנה. בדרך מקרה נדבק בחיידק האמנות והאספנות, והפך זאת לעיסוק המרכזי בחייו. עוד יותר במקרה הפך לאספן של וורהול: "הלכתי לתערוכה בשווייץ עם חבר, נתקלתי בפעם הראשונה בעבודות של וורהול, זו היתה אהבה ממבט ראשון, וקניתי כמה עבודות, שהיו שוות כ-150 אלף דולר. היום הן שוות 20 מיליון. אחר כך קניתי עוד והרגשתי שאמנות זה מה שאני באמת אוהב." כיום מוגרבי נחשב לאספן ולסוחר אמנות מהחשובים בעולם. הוא מוכר היטב בחוגי האמנות, אך נשאר אלמוני בקרב הציבור הרחב. סה"כ יש באוסף מוגרבי כ-4,000 עבודות מתוכן כ-800 עבודות משובחות של וורהול.

בכתבה על מוגרבי, שנערכה בביתו במגדלי טראמפ במנהטן מתוארת הכניסה לדירתו: דיוקן  אייקוני ודמוני של  וורהול, שהצטלם כשהוא עוטה את אחת מ"פאות האימה" הכסופות שלו, העוטפת את פניו כמו להבות של אש. מבטו חושף אדם פגיע ומבוהל. פרצופו, המנותק מגופו, כאילו מרחף על פני הרקע השחור כמסכה או כרוח רפאים. כשנשאל מוגרבי "למה וורהול?" הוא השיב: "אם בעוד 500 שנה ירצו להבין את התרבות של האימפריה האמריקנית, כל מה שיהיה צריך זה לראות את העבודות של וורהול".