כמה דבורים יש בכוורת? אומרים שמאות אלפים. כמה מעריצים היו אמש בפארק הירקון? חמישים אלף, ועוד חמישים אלף יום קודם. ארבעים שנה חלפו מאז שנכנסתי לכיתה ט' בבית הספר התיכון, רגע לפני מלחמת יום הכיפורים, שתוצאותיה שינו את המפה הפוליטית ואת התפיסה המדינית, הכלכלית והחברתית. באותו זמן צומחת לה להקה עם שבעה בחורים, שלוקחים קצת פיוז'ן, קורטוב נונסנס, בלוז, רוק, פופ ושמאלץ של בדיחות הדעת בשפה שכבר איננה נשמעת במחוזותינו, ויוצאים לדרך, יוצקים פס קול שמלווה אותי כחלק מתהליך ההתבגרות.

ארבעים שנה, כאשר בחלק גדול מהן צמחו להן קריירות די מפרגנות לרוב חברי ההרכב, השירים של "כוורת", באלבומים – "סיפורי פוגי", "פוגי בפיתה" ו"צפוף באוזן" נעשים מן הסתם לסוג של קולטורה מקומית, ארצישראלית, שפה שלכאורה עברה מהעולם, מושגים הלקוחים מעולם שהיה ונעלם.

אולי הרטרו הזה, אולי הכמיהה של האבות, האמהות, חלק כבר סבים וסבתות, לצד הדורות הבאים ששמעו ולמדו מהם את פרטי ה"קאלט" של "כוורת", השירים, המערכונים, אולי זו הסיבה שאמש המה פארק הירקון בחמש רבבות אדם, ערימות של חברה על שמיכות פיקה משובצות, כסופי שיער עם תד"ל ספורטיבי על הגב, קיבוצניקים  בסנדלים תנ"כיות וחולצות משובצות, הנוער העובד, השומר הצעיר, כולם מגיעים להתרפק בפעם האחרונה, ליטול חלק ב"שרל'ה שרון", האולטימטיבי, ב"עינת שרוף" של המאה שעברה, בארוע תרבותי של המתנ"ס הענק ביותר בעולם, בערב חברה שארגן רכז השכבה של עם ישראל בארצו. אפשר לצקת עוד סופרלטיבים כאשר מבקשים לתאר את הרגעים האחרונים (ככל הנראה) של אחת הלהקות שעצבו את פס הקול של המדינה, את קו התרבות שלנו בתקופה שהכל עדיין היה תמים לכאורה.

כשהכריזו לפני מספר חודשים על איחוד לשם מופע או שניים במסגרת פסטיבל ישראל בירושלים, טרם צפו (או שצפו ולא אמרו) את האקסטזה, את הטירוף שתפס מדינה שלמה, שיגעון שהפיל את אתר מכירת הכרטיסים דקות ספורות לפני פתיחתו לציבור, שיגעון שהוביל אנשים לחפש רק מי יכול לסדר להם כרטיסים, להם, לילדיהם, לנכדיהם ולסבתא או הדודה, חמולות, גדודים, שבטים שלמים ביקשו לעשות זאת וליטול חלק באיחוד.

ארבעים שנה, חמישים אלף איש, שבעה מוזיקאים וותיקים המתאחדים, כמה גוזלים שבאים לתגבר ולחמם ו- 36 שירים הכוללים פלייליסט מרתק משלושת האלבומים לצד כמה פנינים ששלפו המוזיקאים מקריירות הסולו שלהם בשנים החולפות. כל אלו היוו סוג של רקוויאם מוזיקלי חגיגי, שבטי, באחד מלילות הקיץ היפים בפארק הירקון בתל-אביב.

אחרי שסיימתי את הפרק הראשון, שכלל צילום בקדמת הבמה ופניתי למקום מושבי בטריבונה המשקיפה מעל ים האדם ההומה  מול הבמה, נכנסתי לזה, שיר רודף שיר, אני, הזייפן האולטימטיבי, פוצח בשירה, אפילו בקול רם, אי אפשר להישאר אדיש או דומם, השירים מחזירים אותך לימים אחרים, צעירים יותר, יפים יותר, נאיבים יותר.

זה לא המופע ולא המקום לתאר מה עשה הזמר או הנגן, אילו מוטיבים שזורים בשיר הזה או באחר, מה ביקש האמן להעביר, איך הוא עשה זאת. אנו עוסקים בקלאסיקות, בתפיסת עולם ובפרק חיים. אמש "כוורת" סגרה את עצמה לדעת, ומי יודע מתי תתעורר שוב לחיים. גידי גוב, דני סנדרסון, אפרים שמיר, יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר – תודה, היה נחמד וחבל שנגמר.

וכך החל האיחוד מחדש, בסוף יוני 2013, בבריכת הסולטן בירושלים:

x