נולדתי מיד אחרי מלחמת ששת הימים, אחרונה מבין שלושה שגדולים ממני בהרבה. רוב נעוריי עברו עליי כמעט כמו בת יחידה, שכן אחיי ואחיותיי עזבו את הבית זה מכבר לצבא, לחו"ל, ללימודים וכו'.   כבר אז, כשנולדתי, לא נחשבו הוריי לזוג צעיר. אבי היה אז בן 45 , ואמי – 37. עד היום אחותי מספרת על אמי שהתביישה בהריונה המתקדם בגיל "מופלג" כל כך.

כילדה וכנערה בגיל העשרה אני זוכרת שקצת התביישתי בהוריי ה"מבוגרים", אם היה זה באספות הורים, או כשבאו לאסוף אותי אחרי טיול של התנועה או ליוו אותי לחזרות של תזמורת הנוער. התביישתי בעובדה שאבי מתבל את שפתו בעברית ובצרפתית. מצד שני, מהם זכיתי בכל מה שאחיי הבוגרים לא זכו: יותר פינוק, יותר תשומת לב, חוגים, טיולים, דאגה, אולי יותר מדי דאגה. "ילדת צמר גפן" קראו לי אחיי בצחוק. שמעתי מהם יותר "כן" מאשר "לא", וזה היה הרבה מאוד. מה שנקרא "ההורים התגלחו על זקנם” של אחיי הבוגרים.

עברו השנים, בגרתי, נישאתי, ואני אשה ואם בישראל לשני מתבגרים. ההורים שלי, משוש חיי ואהבתי הגדולה, עדיין חיים באותו בית ברמת גן בו גדלתי, באותו מקום, מסרבים להזדקן. עצמאיים, בריאים בדרך כלל, מתעקשים לעשות הכול לבד. והאסימון שלי ושלהם, מסרב ליפול.

בני דור המייסדים, דור הנפילים

לפני כמה שנים חגגנו להם בחוג המשפחה המצומצמת מלאת 60 שנה לנישואיהם במסעדה חביבה. הכנתי להם אלבום למזכרת עם ברכות מכל המשפחה בארץ וברחבי העולם, גזירי עיתון מהיום בו נישאו בנובמבר 1948 ועוד כהנה מזכרות ששימחו את לבם. והם עדיין חיוניים, שמחים בחלקם. וביום העצמאות מידי שנה, בעיקר בשנים האחרונות, אני מקפידה להתקשר ולברך אותם בחג שמח, להודות להם בכל לבי ולהעלות על נס את העובדה שאינם כל סתם אנשים מבוגרים, אלא שהם משמנא ומסלתא של הארץ הזאת: בני דור המייסדים, דור הנפילים, שבחר לעלות ארצה ממניעים ציוניים, להילחם בתש"ח (אבא), לגדל כאן ילדים, לעבוד בתעשייה הבטחונית (אבא), לעבור את כל המלחמות, לשלוח את ילדיהם לצבא ולהישאר כאן, בכל מחיר, שלא כמו רבים מבני משפחותיהם שבחרו את נוחותו של הניכַר.

אבא מנגן מעט על אקורדיון ועל קלידים ונפגש עם חברים בבית קפה כמעט מידי יום, וגם סוחב קניות הביתה, למרות שאמי כועסת עליו לעתים: "בשביל מה סחבת, כבר יש מספיק בבית!" היא אומרת.  אמא עוסקת במשק הבית וגם קופצת כמה פעמים בשבוע למועדון השכונתי להעשיר את עולמה ו"לעשות התעמלות", כדבריה. מידי פעם אנחנו נפגשים, כל שלושת האחים או חלקם, ל"סחֶנָה" מרוקאית של שבת בצהרים. אושר צרוף.

לפעמים אני מתגנבת אליהם לפני העבודה לתת להם חיבוק ונשיקה, לשתות איתם כוס קפה של בוקר, ונפשי מתמלאת אנרגיה כמו הסוללות בשפן של אנרג'ייזר. או שלפעמים קופצת בצהריים לארוחה של אמא, ולחברותיי לעבודה המסתכלות בי בעיניים כלות אני אומרת: "סורי, היום לא הולכת איתכן לחדר האוכל. הולכת להתענג על אוכל של אמא." נוסעת בחדווה, מחנה את האוטו סמוך לביתם, אצה, רצה במדרגות ובלבי מתרונן השיר של מירי מסיקה "אני רצה אליהם".

פתאום אבא נופל ברחוב; פתאום אמי עם מכשיר שמיעה

אבל עמוק, עמוק בפנים, מעבר להודיה האין סופית לבורא עולם על שהעניק לי הורים חיוניים, חמים, טובים ובריאים, צף לו כל פעם החשש מן הזיקנה שלהם, מהרגע שבו תפציע, והכול יתפוגג. והשנה, בחודשים האחרונים, זה מתחיל לקרות. פתאום אבא נופל ברחוב; פתאום אמי עם מכשיר שמיעה ואיננה שומעת טוב, צריך לצעוק כדי שתשמע. פתאום אמי חוטפת דלקת שלא עוברת, והיא חלשה וחסרת אונים. פתאום כל הליכה לרופא או לסוּפרמרקט הופכת למבצע. אלא שמהוריי לעולם לא אשמע טרוניה או טענה. אצלם עדיין "הכול בסדר, אל תדאגי, אנחנו מסתדרים".

"מה את מצפה", אמרו לי כולם, חזור ואמור, "אביך עבר את גיל 90, אמך בת 83".                

נכון. למה ציפיתי?

חשבתי על כך ותשובתי לעצמי היא: כל עוד הוריי לא התייחסו אל עצמם כאל "זקנים", הם לא נתנו לנו, הילדים, ולסביבה לחוש כך. כשהייתי מעירה לאבי או משיאה לו עצה, היה אומר כששחוק על פיו "למה, מה, אני זקן?" אבל רק באחרונה, כשחגג יום הולדת 91 (ונפל באותו היום), הודה ללא חדווה ובקול ענות חלושה "כן, אני זקן".

תמונה: אני נוסעת לאסוף את אבי לאן שהוא. הוא מחכה לי בפינת הרחוב ליד ביתו. אני מצפה לדמותו הרגילה וחוטפת את הלם חיי. בפינה מחכה לי איש עם שיער מאפיר, קסקט על ראשו, נשען על מקל, גוו שחוח. זה אבא שלי? איפה אבא הזקוף והגאה, שסרב עד לאחרונה לאחוז במקל הליכה?

מאז ההחמרה במצבם, ולאור הסכמתם (סוף, סוף) של הוריי, התחלתי, יחד עם אחיי, לבדוק באופן מעמיק ורציני את נושא הסיוע מביטוח לאומי: לשאול, למלא טפסים ולבדוק למה הם בדיוק זכאים. זהו, להם ולי (וגם לאחי ולאחותי) נפל האסימון סופית. הוריי העצמאים, הגאים, זקוקים לעזרה.

ואני, שטיח לרגליהם, מעריצה, אוהבת, לא רוצה לחשוב על ימים קשים יותר, ובטח לא על היום שיישארו רק זיכרון אהוב. אני, ילדת הזקונים, דואגת, בוכה בתוך תוכי, וכבר… מתגעגעת.

[related-posts title="טורים נוספים"]

____________________________________________________________________________
נטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן