מי מפחד משירי מחאה?

"מוזיקה, מחאה והקשר ביניהם" – זה הנושא שלשמו התכנסו בתל אביב פעילי זכויות אדם לצד אינטלקטואלים וחובבי מוזיקה. "המוזיקה המזרחית הפכה למיינסטרים ורק הראפ עדיין נחשב חתרני", טוען זמר המחאה קוואמי. החוקרת ד"ר נירית בן ארי השוותה בין תרבות ההיפ-הופ בארצות הברית לבין כוכבי הזמר המזרחי בארץ. מסקנה: המהפכה לא תגיע מהמוזיקה הישראלית מאת נטע דנציגר האם המחאה החברתית מאתגרת את היוצרים? בשלב […]

מי מפחד משירי מחאה?

"מוזיקה, מחאה והקשר ביניהם" – זה הנושא שלשמו התכנסו בתל אביב פעילי זכויות אדם לצד אינטלקטואלים וחובבי מוזיקה. "המוזיקה המזרחית הפכה למיינסטרים ורק הראפ עדיין נחשב חתרני", טוען זמר המחאה קוואמי. החוקרת ד"ר נירית בן ארי השוותה בין תרבות ההיפ-הופ בארצות הברית לבין כוכבי הזמר המזרחי בארץ. מסקנה: המהפכה לא תגיע מהמוזיקה הישראלית מאת נטע דנציגר האם המחאה החברתית מאתגרת את היוצרים? בשלב […]

"מוזיקה, מחאה והקשר ביניהם" – זה הנושא שלשמו התכנסו בתל אביב פעילי זכויות אדם לצד אינטלקטואלים וחובבי מוזיקה. "המוזיקה המזרחית הפכה למיינסטרים ורק הראפ עדיין נחשב חתרני", טוען זמר המחאה קוואמי. החוקרת ד"ר נירית בן ארי השוותה בין תרבות ההיפ-הופ בארצות הברית לבין כוכבי הזמר המזרחי בארץ. מסקנה: המהפכה לא תגיע מהמוזיקה הישראלית

מאת נטע דנציגר

"המחאה באמריקה הפכה למכונה משומנת של קפיטליזם". קוואמי. צילום: רפי מיכאלי

האם המחאה החברתית מאתגרת את היוצרים? בשלב זה היא בעיקר מעסיקה  את חוקרי המוזיקה והתרבות. "מוזיקה, מחאה והקשר ביניהם" – זה הנושא שלשמו התכנסו השבוע מאות אנשים בבית העם בשדרות רוטשילד בתל אביב. המקום היה מלא בקהל מגוון: בני נוער שהגיעו במיוחד מטבריה, פעילי מחאה תל אביבים, פנסיונרים מתעניינים, אינטלקטואלים, פעילי זכויות אדם וחבורת בני גרעין של הנוער העובד והלומד.

את ההרצאה העבירה ד"ר נירית בן ארי, עיתונאית ומרצה, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על מוזיקת ראפ והסכסוך הישראלי-פלסטיני. בן ארי נתנה סקירה על צמיחתה של תרבות ההיפ-הופ בארצות הברית. בשוליה של התרבות הלבנה, בגטאות השחורים, יצרו בני נוער חוויית פנאי חלופית לחיי היומיום שלהם, כנופיות, עוני וסמים.

אייל פרידמן, קוואמי דה לה פוקס, מוזיקאי היפ-הופ, שלא מפחד ממחאה ומטקסטים בוטים, התערב בנקודה זו ואמר שלמרות שזוהי תרבות נגד שצמחה מהרחוב, מהר מאוד הפכה למכונה משומנת של קפיטליזם. פופ לכל דבר. "מנערי שכונות עוני, הראפרים הגדולים כמו ד"ר דרה ואמינם הפכו להיות מולטי-מיליונרים בדרגתם של בריטני ספירס ופול מקרתני. היום כל אחד יכול להיות ראפר באמריקה".

ואז הוא שר: "אתה לא סתם איש. אתה ראש ממשלה. אתה כריש דגול. כל צעד שלך שקול. הכל מדוד וכל מילה שלך פוגעת בול. תומך בכוח הזרוע, אבל החיוך שלך מושלם. אה יו-מאחוריך שני שליש מהעם!"

<

ההרצאה החלה להתלהט, כשבן ארי עברה לדבר על התרבות הישראלית. לדבריה, את תפקיד ההיפ-הופ באמריקה תופסת בישראל המוזיקה המזרחית. "תרבות המיינסטרים המוזיקלית של ישראל מוצאה מאירופה. בלהקות הצבאיות שהיו מרכזיות אז, לא היו מזרחיים". זמרי ה-ח' וה-ע' התבקשו להצניען ככל הניתן".

יש אמת בדבריה לגבי המסורת האירופית שעוברתה, אך לא נמחקה כליל, בניגוד למוזיקה של יוצאי מדינות ערב, שייצגה לא רק את השונה, אלא אף את "האויב". אך חשוב להדגיש שישראל הציונית היתה כור היתוך שהמס את כולם. גם סבתות מפולין נדרשו להנמיך את הווליום של תקליטי היידיש.

בן ארי: "שירים מזרחיים הושרו במועדוני חפלות כ'קפה נח' המיתולוגי, ולאט צמחה לה תרבות הקסטות של התחנה המרכזית הישנה. תרבות נמוכה. שולית. נעלמת לגמרי מרשות השידור וגל"צ ששלטו אז בתקשורת.

"אמנם בשנות השמונים החלו להשמיע מס אוזניים מזערי של מוזיקה מזרחית, אך השינוי הגדול התרחש לאחר ההפרטה ופתיחתן של תחנות הרדיו האזוריות. פתאום שמעו מזרחית בקול חוצות. נפתחו תחנות ייעודיות. החל תהליך כיבוש אטי אך יציב לעבר גזרת המיינסטרים.

"צמיחתם של הכוכבים הגדולים בתחום ומיצובם כ'זמירים' בעלי קול, היה מקביל לצמיחתו של הקול המזרחי שהושתק במשך שנים על ידי הממסד הישראלי בשלל תחומי החיים". בן ארי מדגישה כי "זכייתו של אייל גולן בתואר 'זמר השנה' בשנת 1997 נחשבת עד היום לנקודת ציון חשובה במהפכה החברתית המזרחית".

כמו הראפ באמריקה גם המוזיקה המזרחית הפופולרית הפכה לאמצעי למוביליות חברתית לתוך העשירון העליון (מישהו אמר אייל גולן ה"חום" מתחכך בלאה שנירר?), למכונת כספים משומנת היטב, לפופ שעושה "שמח", אך בד בבד גם לז'אנר נטול מסרים חתרניים ולעתים, אם נהיה גלויי לב, נטול מסר כלל וכלל.

"המזרחית, שצמחה ממחאה, הפכה למיינסטרים, אבל הראפ בישראל עדיין נחשב חתרני", אומר קוואמי, "לאו דווקא בגלל תכניו, אלא בגלל הייצוג המצומצם שלו במיינסטרים – סאבלימינל, שב"ק ס והדג נחש. אנחנו שונים מהאמריקנים שגדלים לתוך ההיפ-הופ. להם זה טבעי. אין לישראלים בעיה לקבל גסויות וביקורת כשהן מבעד לפילטר של שפה זרה, אבל בעברית זה נשמע להם בוטה ובעיקר לא-אמין.

"בישראל יש תרבות של 'אל תעבדו עלינו'. אל תעבדו עלינו שאתם ראפרים. בדיוק מהסיבה הזאת אין כאן סרטי מדע בדיוני ואימה. הישראלים לא מאמינים לראפ בעברית כמו שהם לא מאמינים שחייזרים יכולים לנחות בתל אביב".

הוא נשאל על הראפ בישראל, שמגויס לשורות משרד החוץ לנסיעות יחסי ציבור לארצות הברית. הדג נחש למשל, ערכו מסע הופעות גדול שם, בעיקר בקולג'ים. "הדג נחש עשו משהו חכם. במקום שמשרד החוץ ישתמש בהם למטרותיו בשיפור תדמית ישראל, הם השתמשו במשרד החוץ מבלי שהוא שם לב וחשפו את הקהל לתכנים השמאלניים והביקורתיים שלהם כלפי החברה והמדינה הישראלית. אני שמח שהם מפיצים את המסר".

קוואמי יודע שלא קל להיות בעמדת המוחה. הוא מודה שרק השנה הוא מרגיש התקרבות למיינסטרים בעקבות הלהיט האחרון שלו "אל תסחטי אותי". המיינסטרים בישראל הוא עדיין גלגלצ, שלדבריו דוחה אותו. קוואמי טוען, שדווקא מפני שהגיע מתוך המערכת הגלגלצית כ"גיס חמישי" בתור מנחה "הקצה" (הרצועה האלטרנטיבית המיתולוגית של גלגלצ, שירדה משידור בינואר האחרון אחרי 13 שנים) ו"עסק שחור" (תוכנית ההיפ-הופ הראשונה בישראל), הם בחרו לא להכניס אותו לפלייליסט.

אז איך קורה ש"אל תסחטי אותי" מושמע גם בגלגלצ? "זה התחיל מחוץ לגלגלצ, ביוטיוב, בתחנות אחרות, בפייסבוק, ונהיה כל כך גדול, עד שלא היתה להם ברירה אלא להצטרף".

 ואם כבר מחאה, "אל תסחטי אותי", שיר מצוין כשלעצמו, אינו ממש מוחה וגם לא בוטה. קוואמי אומר שבשליש מהשירים הוא בועט. שיא הבעיטות ב"מכשפות" וב"תה". בשאר הוא עושה דברים אחרים.

אז הנה קטע מ"מכשפות": "לגזענים יש ת'מילים הכי יפות. שמרו על עצמכם מלקבל מהם עצות. מרזל. ברטלר. אלדר. בן גביר. היו שמחים פה להוריד את שכמותי אל מול הקיר. כי כהנא טעה, טעה והטעה. אין משמעות לדת או גזע אם נולדת חלאה".

עוד בתרבות: השיר החדש שהג'ירפות כתבו על יאיר לפיד

וגם: את המנגינה שלהם אי אפשר להפסיק

"מוזיקה, מחאה והקשר ביניהם" – זה הנושא שלשמו התכנסו בתל אביב פעילי זכויות אדם לצד אינטלקטואלים וחובבי מוזיקה. "המוזיקה המזרחית הפכה למיינסטרים ורק הראפ עדיין נחשב חתרני", טוען זמר המחאה קוואמי. החוקרת ד"ר נירית בן ארי השוותה בין תרבות ההיפ-הופ בארצות הברית לבין כוכבי הזמר המזרחי בארץ. מסקנה: המהפכה לא תגיע מהמוזיקה הישראלית

מאת נטע דנציגר

"המחאה באמריקה הפכה למכונה משומנת של קפיטליזם". קוואמי. צילום: רפי מיכאלי

האם המחאה החברתית מאתגרת את היוצרים? בשלב זה היא בעיקר מעסיקה  את חוקרי המוזיקה והתרבות. "מוזיקה, מחאה והקשר ביניהם" – זה הנושא שלשמו התכנסו השבוע מאות אנשים בבית העם בשדרות רוטשילד בתל אביב. המקום היה מלא בקהל מגוון: בני נוער שהגיעו במיוחד מטבריה, פעילי מחאה תל אביבים, פנסיונרים מתעניינים, אינטלקטואלים, פעילי זכויות אדם וחבורת בני גרעין של הנוער העובד והלומד.

את ההרצאה העבירה ד"ר נירית בן ארי, עיתונאית ומרצה, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על מוזיקת ראפ והסכסוך הישראלי-פלסטיני. בן ארי נתנה סקירה על צמיחתה של תרבות ההיפ-הופ בארצות הברית. בשוליה של התרבות הלבנה, בגטאות השחורים, יצרו בני נוער חוויית פנאי חלופית לחיי היומיום שלהם, כנופיות, עוני וסמים.

אייל פרידמן, קוואמי דה לה פוקס, מוזיקאי היפ-הופ, שלא מפחד ממחאה ומטקסטים בוטים, התערב בנקודה זו ואמר שלמרות שזוהי תרבות נגד שצמחה מהרחוב, מהר מאוד הפכה למכונה משומנת של קפיטליזם. פופ לכל דבר. "מנערי שכונות עוני, הראפרים הגדולים כמו ד"ר דרה ואמינם הפכו להיות מולטי-מיליונרים בדרגתם של בריטני ספירס ופול מקרתני. היום כל אחד יכול להיות ראפר באמריקה".

ואז הוא שר: "אתה לא סתם איש. אתה ראש ממשלה. אתה כריש דגול. כל צעד שלך שקול. הכל מדוד וכל מילה שלך פוגעת בול. תומך בכוח הזרוע, אבל החיוך שלך מושלם. אה יו-מאחוריך שני שליש מהעם!"

<

ההרצאה החלה להתלהט, כשבן ארי עברה לדבר על התרבות הישראלית. לדבריה, את תפקיד ההיפ-הופ באמריקה תופסת בישראל המוזיקה המזרחית. "תרבות המיינסטרים המוזיקלית של ישראל מוצאה מאירופה. בלהקות הצבאיות שהיו מרכזיות אז, לא היו מזרחיים". זמרי ה-ח' וה-ע' התבקשו להצניען ככל הניתן".

יש אמת בדבריה לגבי המסורת האירופית שעוברתה, אך לא נמחקה כליל, בניגוד למוזיקה של יוצאי מדינות ערב, שייצגה לא רק את השונה, אלא אף את "האויב". אך חשוב להדגיש שישראל הציונית היתה כור היתוך שהמס את כולם. גם סבתות מפולין נדרשו להנמיך את הווליום של תקליטי היידיש.

בן ארי: "שירים מזרחיים הושרו במועדוני חפלות כ'קפה נח' המיתולוגי, ולאט צמחה לה תרבות הקסטות של התחנה המרכזית הישנה. תרבות נמוכה. שולית. נעלמת לגמרי מרשות השידור וגל"צ ששלטו אז בתקשורת.

"אמנם בשנות השמונים החלו להשמיע מס אוזניים מזערי של מוזיקה מזרחית, אך השינוי הגדול התרחש לאחר ההפרטה ופתיחתן של תחנות הרדיו האזוריות. פתאום שמעו מזרחית בקול חוצות. נפתחו תחנות ייעודיות. החל תהליך כיבוש אטי אך יציב לעבר גזרת המיינסטרים.

"צמיחתם של הכוכבים הגדולים בתחום ומיצובם כ'זמירים' בעלי קול, היה מקביל לצמיחתו של הקול המזרחי שהושתק במשך שנים על ידי הממסד הישראלי בשלל תחומי החיים". בן ארי מדגישה כי "זכייתו של אייל גולן בתואר 'זמר השנה' בשנת 1997 נחשבת עד היום לנקודת ציון חשובה במהפכה החברתית המזרחית".

כמו הראפ באמריקה גם המוזיקה המזרחית הפופולרית הפכה לאמצעי למוביליות חברתית לתוך העשירון העליון (מישהו אמר אייל גולן ה"חום" מתחכך בלאה שנירר?), למכונת כספים משומנת היטב, לפופ שעושה "שמח", אך בד בבד גם לז'אנר נטול מסרים חתרניים ולעתים, אם נהיה גלויי לב, נטול מסר כלל וכלל.

"המזרחית, שצמחה ממחאה, הפכה למיינסטרים, אבל הראפ בישראל עדיין נחשב חתרני", אומר קוואמי, "לאו דווקא בגלל תכניו, אלא בגלל הייצוג המצומצם שלו במיינסטרים – סאבלימינל, שב"ק ס והדג נחש. אנחנו שונים מהאמריקנים שגדלים לתוך ההיפ-הופ. להם זה טבעי. אין לישראלים בעיה לקבל גסויות וביקורת כשהן מבעד לפילטר של שפה זרה, אבל בעברית זה נשמע להם בוטה ובעיקר לא-אמין.

"בישראל יש תרבות של 'אל תעבדו עלינו'. אל תעבדו עלינו שאתם ראפרים. בדיוק מהסיבה הזאת אין כאן סרטי מדע בדיוני ואימה. הישראלים לא מאמינים לראפ בעברית כמו שהם לא מאמינים שחייזרים יכולים לנחות בתל אביב".

הוא נשאל על הראפ בישראל, שמגויס לשורות משרד החוץ לנסיעות יחסי ציבור לארצות הברית. הדג נחש למשל, ערכו מסע הופעות גדול שם, בעיקר בקולג'ים. "הדג נחש עשו משהו חכם. במקום שמשרד החוץ ישתמש בהם למטרותיו בשיפור תדמית ישראל, הם השתמשו במשרד החוץ מבלי שהוא שם לב וחשפו את הקהל לתכנים השמאלניים והביקורתיים שלהם כלפי החברה והמדינה הישראלית. אני שמח שהם מפיצים את המסר".

קוואמי יודע שלא קל להיות בעמדת המוחה. הוא מודה שרק השנה הוא מרגיש התקרבות למיינסטרים בעקבות הלהיט האחרון שלו "אל תסחטי אותי". המיינסטרים בישראל הוא עדיין גלגלצ, שלדבריו דוחה אותו. קוואמי טוען, שדווקא מפני שהגיע מתוך המערכת הגלגלצית כ"גיס חמישי" בתור מנחה "הקצה" (הרצועה האלטרנטיבית המיתולוגית של גלגלצ, שירדה משידור בינואר האחרון אחרי 13 שנים) ו"עסק שחור" (תוכנית ההיפ-הופ הראשונה בישראל), הם בחרו לא להכניס אותו לפלייליסט.

אז איך קורה ש"אל תסחטי אותי" מושמע גם בגלגלצ? "זה התחיל מחוץ לגלגלצ, ביוטיוב, בתחנות אחרות, בפייסבוק, ונהיה כל כך גדול, עד שלא היתה להם ברירה אלא להצטרף".

 ואם כבר מחאה, "אל תסחטי אותי", שיר מצוין כשלעצמו, אינו ממש מוחה וגם לא בוטה. קוואמי אומר שבשליש מהשירים הוא בועט. שיא הבעיטות ב"מכשפות" וב"תה". בשאר הוא עושה דברים אחרים.

אז הנה קטע מ"מכשפות": "לגזענים יש ת'מילים הכי יפות. שמרו על עצמכם מלקבל מהם עצות. מרזל. ברטלר. אלדר. בן גביר. היו שמחים פה להוריד את שכמותי אל מול הקיר. כי כהנא טעה, טעה והטעה. אין משמעות לדת או גזע אם נולדת חלאה".

עוד בתרבות: השיר החדש שהג'ירפות כתבו על יאיר לפיד

וגם: את המנגינה שלהם אי אפשר להפסיק

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן