Skip to content

מחשבות על אנשים ששמם הולך אחריהם

מודעות האבל שבאות אצלנו בצרורות יש בהן לא רק עבר, הספד לאיש שהלך לעולמו ותנחומים למשפחה, אלא עתיד - עתידם של חלק מהמספידים. התכלית היא בין היתר למשוך את תשומת לב ממשיכיו אל המוסד, החברה או האדם שמפרסמים את מודעת האבל
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

פולחן המוות בישראל הוא בעצם פולחן פאגני ולא יהודי. המציאות העגומה היא שאנחנו הורגים ורוצחים, בבתים, במשרדים, בכבישים, באנשים שנחים ובאלה שנעים. אחר כך אנחנו מספידים, מתייפחים מרה ומזכירים לברכה גם את המושחתים, השודדים, הטובחים. כל זאת בליווי קדיש דרבנן ו"אל מלא רחמים".

בית קברות הישן בת"א (צילמה: שרית פרקול)
מות הרוח. בית קברות הישן בת"א (צילמה: שרית פרקול)

מודעות האבל שבאות אצלנו בצרורות יש בהן לא רק עבר, הספד לאיש שהלך לעולמו ותנחומים למשפחה. מדובר גם בעתיד. לא של האיש, אמנם, כי לו אין עתיד, אלא בעתידם של חלק מהמספידים. זה אולי קצת צורם לאוזן רגילה, ולכאורה אין בכך משום כיבוד זכרו של המנוח, אבל ככה זה. כשמדובר באישיות פוליטית בולטת, התכלית היא בין היתר שממשיכיו במפלגתו ירשמו לפניהם כי המוסד, החברה או האדם שמפרסמים את מודעת האבל חיים ופעילים, וכי יש להביא זאת בחשבון. ככה זה אם מדובר באיש מעשים בתחום העסקים או ההון. מפרסמי המודעות הם עמיתים, לקוחות, מוסדות ואישים ששיתפו פעולה עם המנוח וכיוצא באלה. גם זאת כדי שהיורשים או השותפים יביאו לתשומת לבם. לגופו של עניין אין בכך שום פסול.

לפני כמה שבועות מת רואה חשבון חשוב, כנראה מן הבולטים בארץ, רו"ח יגאל בריטמן, בהתרסקות מטוס קל. העובדה שמת בפתאומיות, לא משוד, או רצח בידי לקוח (גם זה קורה במקומותינו), מתאונת דרכים או מפגיעה, פלילית או חבלנית, היא אובדן קשה באותה מידה למשפחתו, בראש וראשונה, וליקיריו ולידידיו. אבל ההתרסקות במטוס, מה לעשות, מוסיפה איזו אווירת מסתורין, איזה משהו מיוחד מעל לבינה שלנו, בשולי האובדן, כאילו דווקא כשהאיש היה למעלה הוא קיפח את חייו. המוות הוא סוף חיים, אבל הדרך אליו צבועה בהרבה צבעים. לא כולם ורודים.

רבים דיברו בשבחו של רו"ח בריטמן, לא רק עמיתיו למקצוע ולקוחותיו, אלא אנשים שהכירו אותו ואת אישיותו, את צניעותו ואת מעשיו למען הכלל. זה לעצמו יש בו כדי להציב יד לזכרו של האיש, שכן אנחנו לא משופעים בסוג כזה של אנשים. חסד עושים עמנו משרדי הפרסום,  כשבניגוד למוצרים או לאישים שהם משווקים, על מודעות האבל הם לא מדביקים תווית של הפירמה. הם, ומי שנחשב ל"אליל" היחצנות-שחצנות (מבחינתי כל אחד יכול להכתיר את עצמו בתואר הזה) גורמים לי פריחה גם שלא בין העונות.

חריג  קטן, חריקה, כתם זעיר בקולאז' האנושי, שלא שמים לב אליו

אלא שבכך אין כל חידוש, ולא זו בלבד, אלא שלא הייתי מקדיש לכך טור. האמירה "במותם נתנו לנו את החיים" חלה גם על העיתונות הכתובה, שמודעות האבל מכסות חלק מהוצאותיה תמיד, ובמיוחד במצבה הקריטי העכשווי. זאת אמירה צינית, אבל היא לא בלתי נכונה. גם בזה אין חידוש. מה שהביא אותי לכתיבה, וזה קורה לעתים אצלי, הוא איזה חריג  קטן, איזו חריקה, כתם זעיר בקולאז' האנושי, שלא שמים לב אליו.

באותו זמן שהתפרסמו מודעות אבל על רו"ח בריטמן, וחלקן השתרעו על רבע עמוד,  התפרסמה מודעת אבל קטנה על מותו של יצחק ברמן, ושתי מודעות אבל מטעם לשכת ראש הממשלה והכנסת. ברמן נפטר בגיל מופלג, בן 100 היה במותו. זה דבר מיוחד כשהוא לעצמו. ברמן נולד בברדיצ'ב, פולין, במקום הולדתו של גדול הוגי החסידות לאחר הבעש"ט, הרבי לוי יצחק מברדיצ'ב וכנראה גם של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר והוגה עברי פורה במחצית השנייה של המאה ה-19. כשהיה בן שבע הוא ומשפחתו עלו ארצה. בבגרותו למד בבית מדרש למורים ואחר כך למד משפטים בלונדון והוסמך כעו"ד. לקראת מלחמת העולם השנייה הצטרף לאצ"ל ובתקופת המלחמה שירת במודיעין הבריטי והקים רשת ריגול בארצות הבלקן. לאחר המלחמה שימש עו"ד במשרד פרטי ויועץ לחברות מסחריות. הוא נמנה עם הציונים הכללים, שנקראו "ציונים כללים" א', כלומר הפלג המרכזי של הציונים הכללים, בהבדל מהאגף הליברלי-שמאלי יותר, שלימים נקראו "המפלגה הפרוגרסיבית" שהכילה בתוכה את "העובד הציוני". לאחר שהציונים הכלליים התאחדו עם "חרות" ונבלעו

בה כמפלגת הליכוד ולא נודע כי באו אל קרבו, הפרוגרסיביים נקראו המפלגה הליברלית. ברמן הצטרף לליכוד ושימש גם יו"ר הכנסת, אך נשאר ליברל כפי שליברל צריך להיקרא,  ובשל היושרה שלו אף פרש מן הממשלה. הוא נפטר ב-4 באוגוסט 2013 ונטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

לא הכרתי את האיש מקרוב, ואם אכן מצא את מנוחתו באותה חלקה בהר הרצל, יש לכך  כנראה סיבה. עם זאת, ישנם אישים בולטים מאוד בתחומים אחרים שהולכים לעולמם, ומרב הכבוד שניתן להם הוא במדור "אחרי מות" בעיתון הארץ. מעבר לזה לא שמתי לב לאיזה  הומאז' לאותו איש צנוע, ליברל ופוליטיקאי בעל יושרה. אם לא בשום צורה אחרת, לפחות במודעות אבל צנועות, אם לא על ידי גוף לפחות על ידי קומץ מוקירי זכרו. לא בגודל המודעות על רו"ח יגאל בריטמן ז"ל, ואף לא בכמות.

מדובר באישים בעלי מידות, אנשי ערכים שהלכו לעולמם, השאירו לנו נכסים גדולים, אבל הציבור אינו מודע למותם, שכן ערכים ומוסר לא נסחרים בבורסה. אין להם ביקוש ואין להם היצע.

אשר לי, אין בכוונתי לנחם אבלים, שכן האיש היה ערירי. באתי להביע את צערי, את כאבי. לא על האיש שהלך, שכן הוא נפטר במרום שנותיו, אלא על ה"רוח" הזאת שמתה. יהא זכרה ברוך.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן