צפון קרוליינה. המפטון אין על חוף האוקיינוס האטלנטי. בית מלון ממוצע, לא יכולתי להרשות לעצמי מפואר יותר. בלובי מחלקים עוגיות, פופקורן ועלונים של החברה להגנת צבי הים הנכחדים. בכניסה לחוף הציבורי, על שלט, כתוב לא להפריע את דגירת הצבים, לא – לנשים בלי חלק עליון וכמובן – לא ללכלך.

בסך הכל ניגשתי אל מכונת הפופקורן ומילאתי לעצמי שקית כשהיא ניגשה אלי, הגברת אלן דיי. הצעתי את זו שמילאתי ושאמלא לעצמי עוד אחת. היא התלוצצה עמי באומרה: "אתה יודע, בישראל הם לא משתמשים בחמאה כי בשר וחלב זה לא כשר". יקירתי, זה שמן, עניתי מעט בלעג והיא הייתה בשוק. "אתה ישראלי", אמרה. אכן. חשבתי שהיא עוד חובבת ציון שבונה סוכה בגינה של הכנסיה, יש המון כאלו. אבל היא קצת יותר מזה, הגברת. היא מחכה לאלחנן גלזר, הח"כ לשעבר, חבר מפלגת הגימלאים "גיל", שמגיע לאזור שכוח האל הזה כדי להטיף, או אם תרצו לנאום, בכנסיות המקומיות. הגברת טוענת שגלזר מגיע לכאן על מנת להודות לארגון הנוצרי שמאוד אוהב אותנו, וזו תודה רשמית בשם הכנסת.

היא מברכת אותי, נוגעת בי וידיה רועדות, שהאל ישכון ברוחי וכשאהיה כתב טוב, שאמצא אשה במהרה ואהיה פה לקדוש ברוך הוא. אמן. אנחנו ממתינים לגלזר.

אלן דיי מספרת לי המון סיפורים, על מצעד תמיכה בשדרות לפני כשבע שנים. על שהיא תוקעת בשופר וחוגגת שמחת תורה. היא ממש אוהבת יהודים. ואז זה מגיע. אינני מופתע. הברית החדשה. החידוש של הישנה. כשהמשיח יגיע, עליהם, הנוצרים, לתפוס בשרוולו של יהודי ולבקש ממנו טרמפ לארץ הקודש. כשהעם היהודי יהיה מרוכז, ככתוב, מכל קצוות תבל, בארץ הקודש, אז יבוא המשיח.

עלינו לרכז את כל היהודים, לעזור להם לעשות עלייה ארצה, לעודד אותם לעזוב את כל הארצות ולבנות את ישראל, אז תהיה לנו אחרית הימים. ממש פתרון סופי (תוספתא בבא-טלים).

אני די מתרגש לפגוש את אדון גלזר. הוא סלבריטאי רציני בצפון קרוליינה. בעיירה המדהימה אשוויל הכריזו על 26 באוקטובר כ"יום אלחנן גלזר". הוא ניסה בזמנו להעביר את חוק למען הלגליזציה של הזנות בארץ. ומה הוא עושה היום? הגברת אלן דיי מספרת שהוא בא לסיבוב הופעות בכנסיות המקומיות, יש לו אמרגן שאת שמו אנסה מיד לברר והוא הגיע בגפו. יש לציין שהצניעות רבה ולא ניכר שעם סלבריטאי עסקינן.

האמרגן שלו, אותו הוא מכנה באזני "בוס", לא אוהב את נוכחותי ומנסה לשמור על נימוס צבוע, כיאה לבוס. אני מסביר לו איך ממש במקרה התגלגלתי לכאן וכך גם האדון גלזר. אני מסביר לו שכדאי לו לאפשר לי לראיין את האדון, אחרת אכתוב שיש להם מה להסתיר, שאינם מוכנים להתראיין למרות שיש להם זמן ושזה הרבה יותר מסריח מכל דבר אחר שגלזר יוכל לספר לי (כך לפחות אני מקווה).

הוא מופתע לשמוע את המילה מסריח, באנגלית אמרתי "פישי". הוא נעתר לבקשתי לאחר שהסברתי לו שבסך הכל ברצוני לשאול את גלזר על פועלו ושאני מצפה לשקיפות מרבית. הרי מדובר בדברים חיוביים ולא חס וחלילה להפך. הוא מסביר לי שמדובר בדבר חדש, ושאינו רוצה שאהרוס לו את התדמית בארץ ואסלף דברים. דבריו באנגלית: I would Not like you to go back to Israel, distorting our image….

הם עולים לחדרם ומבטיחים לחזור אלי ללובי לראיון.

אני קצת, כאילו, תוקפני. מנסה להבין על איזו תחבולה עליתי ומה לו לחבר הכנסת לשעבר שלנו לחפש פה. מתיישבים לצדי שני אדונים, נחמדים וספקנים, האחד נייטיב אמריקן, ד"ר שרלוק באלי, כומר, מטיף. לצדו אלחנן גלזר, יהודי חילוני, יליד פלסטינה א"י, נולד שלושה חודשים לפני קום המדינה.

אנחנו משוחחים באנגלית ואני מגלה ששניהם באמת בסיבוב הרצאות בכנסיות המקומיות. לטענתם, איש אינו מממן את המסע והכל מושתת על תרומות שרק מכסות את ההוצאות. אני שואל בגסות מה הסיפור, ומה פשר הנוכחות בצפון קרוליינה והשימוש בתואר ״יועץ ראשי – פורום הכנסת ליחסים בין לאומיים״. הם מסבירים לי, איש איש בתורו, שעבור הנוצרים המחבבים אותנו מאוד, נוכחותו של יהודי ישראלי רם מעלה, חבר כנסת לשעבר, מייצגת מעיין גושפנקא לחשיבות התפילות והמחשבות הדתיות אליהן ועליהן מטיף הד"ר שרלוק, הכומר.

"ליבי פועם עבור אדמת ישראל", אומר הכומר. "תפקידי לקרב את העם הנוצרי לאהבת היהודים וההבנה שהמשיח יבוא מקרב העם היהודי, לכן עלינו לתמוך ולרומם…". גלזר יושב לצדי בצניעות מדהימה. אני שואל אותו איך הוא מרגיש כלפי כל הנוצריות הזו, כל הדתיות הזרה הזו. הוא מספר לי, שפעם, כשהיה חבר כנסת, פגש בד"ר שרלוק, שהציע לו לצאת יחד למסע קירוב בין העמים, לקידום השלום והאהבה הגלובליים. בתור פנסיונר, שחי מפנסיית מבטחים, שהתאלמן בצער לפני כשמונה עשרה שנים, שעשה ועשה ועשה, הסכים לצאת למסע.

במסע הזה, בהשארת הכומר, הוא זוכה לאהדה והערצה. נראה שבארץ זוכרים אותו רק בהקשר לחוק הזונות וכצעיר מפלגת הגמלאים. הוא אינו רגיל להתראיין ומופתע שהוא בכלל מעניין. כאן בצפון קרוליינה, אנשים מחכים לבואו, מסעו ממומן, שוב, בצניעות (הוא לן באותם תנאים בהם אני עצמי מרשה לעצמי). כל כך מתלהבים ממנו, שבעיירה אשוויל אף הכריזו על יום על שמו. תגובתו בנושא הייתה שזה נחמד, אבל לא משמעותי במיוחד.

אני מרגיש שני דברים, או שהלז מתעסק במה שהוא מתעסק כפנסיונר תמים, או שהוא מסבן אותי כל כך, שאשכרה נעים לי בגב. אני מודיע לו חגיגית, שציפיתי לסקופ או שיש כאן איזה תרגיל. אדון גלזר, או שאתה עסוק באמת ובתמים בקידום האהבה בעולם ועל כך נחמד לפגוש אותך, או שאתה פוליטיקאי משופשף ואני לומד פה על בשרי, גם על כך תודה.

אלחנן גלזר משתמש בסמל הכנסת, מכנה את עצמו היועץ הראשי לפורום הכנסת ליחסים בין לאומיים ובד בבד טוען שאין שום קשר רשמי בין הכנסת ו/או מדינת ישראל לכל הפעילות הזאת. אם כך, "כנסת" זה רק שם ולא מוסד. הוא מסתובב עם תעודת הלידה שלו, חתומה ע"י המנדט הבריטי, ומציג את עצמו כפלשתינאי האמיתי. גבולות 67', לטענתו, הם בדיחת כל הבדיחות ובדיה טיפשית אחת: "לפלשתינאים אין שפה ואין מדינה, הגבולות הם המצאה בריטית וישראל היא הלאום היחיד הלגיטימי באזור. המצב הנוכחי הוא האידיאלי, צריכים שתי מדינות ושכל אחד ידאג לביתו".

אני אישית לא מבין איך הדעות האלו משתלבות במסע הרצאות האהבה הרוחני שהוא מנהל פה באמריקה. ציוניות נוצרית אנחנו קוראים לזה, שלושתנו צוחקים.

אני בוחר לאחל בהצלחה לחבר הכנסת לשעבר, הפנסיונר, גלזר. בהצלחה בתחביב שאימץ לעצמו, ההידברות והאהבה בין העמים. ושיזכה לאהדה בכל אמריקה. בכיף ובשמחה.