האיש הזקן בעולם: בוליביאני בן 123

לפחות כך טוענים בארצו. רישומי הטבילה שלו מראים שנולד ב-16 ביולי 1890. האיש מתגורר בכפר מנותק, שהחיים קפאו בו ומתנהלים בהתאם לדפוסים של ימי הביניים. תעודת לידה – אין

האיש הזקן בעולם: בוליביאני בן 123

לפחות כך טוענים בארצו. רישומי הטבילה שלו מראים שנולד ב-16 ביולי 1890. האיש מתגורר בכפר מנותק, שהחיים קפאו בו ומתנהלים בהתאם לדפוסים של ימי הביניים. תעודת לידה – אין

את האנשים המבוגרים ביותר בעולם, אלה שבנקודת זמן מסוימת נחשבים ליצורי האנוש הזקנים ביותר עלי אדמות, מוצאים בדרך כלל במדינות כמו יפן או צרפת. אבל היום מתברר שהמתמדד החדש על הכתר אינו אלא רועה קמוט פנים מבוליביה.

הכול תלוי באמינות רישומי הכנסייה. אם הם אכן נכונים ומדויקים, המשמעות היא שכרמלו פלורס לאורה הוא האיש המבוגר ביותר בעולם. מרישומים אלה עולה כי כרמלו ציין בחודש שעבר את יום הולדתו המאה עשרים ושלושה. כרמלו, בן לשבט איימארה, מתגורר בבית ישן שרצפתו עשויה עפר וגגו מכוסה קש, בכפרון המבודד פראסקויה, השוכן לחופי אגם טיטיקקה, בגובה 4,000 מטרים מעל פני הים. כרמלו אינו יודע קרוא וכתוב, אינו דובר ספרדית ואפילו שן אחת לא נותרה בפיו.

ביומיום, כרמלו עדיין מתנועע ללא עזרת מקל הליכה ואף אינו מרכיב משקפיים. הוא דובר אמנם רק את שפת האיימארה, וקולו יציב וברור, אבל כשפונים אליו יש לדבר היישר אל תוך אוזנו, משום ששמיעתו נחלשה. "אני רואה מעט מטושטש", אמר לאחרונה לכתבי סוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס שבאו במיוחד מהבירה לה פאז כדי לבקרו, "קודם לכן, הייתה לי ראייה טובה יותר. אבל ראיתי אתכם מגיעים".

פלורס קיבל את פני העיתונאים בחיוך וביד מונפת לשלום. הוא דידה על פני דרך העפר, התיישב על אבן, ובפיו לעס עלה קוקה, בדומה לרוב תושבי ההרים בבוליביה העושים שימוש בצמח הזה כדי לשבוע. "אני צריך להיות בן מאה שנה או יותר", אמר, אבל לא הצליח לזכור את גילו המדויק. נכדו, אדווין פלורס בן ה-27, מספר כי ב-1933 השתתף סבו במלחמת הצ'אקו נגד פרגוואי, אבל לכרמלו יש רק זיכרון מעורפל מאוד מהתקופה ההיא.

לפי ספר השיאים של גינס, הנחשב למקור המוסמך ביותר בנוגע לאריכות ימים של בני אדם, האישה הזקנה ביותר עלי אדמות כרגע היא מיסאו אוקאווה, בת 115 שנה. האדם המבוגר ביותר שחי אי פעם ושגילו אומת היא ז'אן קאלמנט מצרפת, שמתה ב-1997 כשהיא בת 122 שנה ו-164 יום.

ואולם, מנהל מירשם האוכלוסין של בוליביה, אוחניו קונדורי, הציג בפני הכתבים את הרישום, המתארך את לידתו של כרמלו ל-16 ביולי 1890. לדבריו, אין לכרמלו תעודת לידה משום שתעודות כאלה הונפקו בבוליביה רק משנת 1940. קודם לכן, נרשמו הלידות בתעודות ההטבלה שניתנו על ידי הכנסייה הקתולית הקרובה ביותר למקום מגוריו של הרך הנולד, כשלכל תעודה כזו יש לצרף חתימות של שני עדים. קונדורי הוסיף, כי מבחינת המדינה, יש תוקף חוקי לתעודות ההטבלה משום שבאותה תקופה הן נרשמו על ידי כמרים יודעי קרוא וכתוב. לדבריו, אין באפשרותו להציג את תעוד ההטבלה של כרמלו בפני הכתבים, משום שמדובר ב"מסמך פרטי". ואילו אדווין פלורס אישר כי תעודה כזו קיימת וכי משפחתו הציגה אותה בפני השלטונות כשביקשה לקבל עבורו קיצבה.

כרגיל באירועים כאלה, נשאל הקשיש כיצד הגיע לגילו המופלג. "אני הולך הרבה, זה הכול", השיב, "אני יוצא עם בעלי החיים. אני כמעט ולא אוכל אטריות או אורז. בעבר גידלתי תפוחי אדמה, שעועית ואוקה". בנוסף, הוא שותה מים שמקורם בפלגים היורדים מהר אילאמפו, שפסגתו מכוסה שלגים. לדבריו, הוא אינו שותה אלכוהול, על אף ששתה מעט בצעירותו. הוא אכל בחייו הרבה בשר כבש, ועל אף שהוא אוהב בשר חזיר, הרי שמבחינתו הוא יקר המציאות. הוא אף זוכר בחיבה את התקופה בה נהג לצוד שועלים ולאכול את בשרם, לפני שנים רבות.

כרמלו פלורס אינו נמנה בדיוק על האנשים המטופחים ביותר בסביבה. זקנו ארוך ופרוע, ציפורניו ארוכות ובגדיו המלוכלכים והמקומטים מעידים שלא הוחלפו מזה זמן רב. סנדליו עשויים מצמיגים ישנים, לראשו כובע צמר וכן שוליים היוצאים ממנו שמטרתם להגן עליו מפני שמש האנדים הלוהטת. לדבריו, מעולם לא הרחיק מכפרו יותר מאשר עד לה פאז, מרחק 80 ק"מ משם, ומעולם לא היה חולה מאוד. לדבריו, הוא מתגעגע מאוד לאשתו, שהלכה לעולמה לפני כעשר שנים. מבין שלושת ילדיהם, רק אחד נותר עדיין בחיים – ססיליו בן ה-67. בנוסף, נמנים על צאצאיו גם 40 נכדים ו-19 נינים, אלא שרובם עזבו כבר את הכפר המרוחק בן תריסר הבתים, השוכן מרחק שעתיים הליכה מהכביש הסלול הקרוב ביותר. הנכד אודווין ואשתו מתגוררים לידו.

אדווין מספר כי כי סבו, שגדל בחברה פיאודלית-למחצה, עבד כפועל אצל בעל אדמות עשיר שהכפר פראסקויה היה בבעלותו עד שנת 1952. בשנה זו ביצעה הממשלה רפורמה אגרארית, הלאימה את האדמות וחילקה אותן לאיכרים שעיבדו אותן. כן רפורמה או לא רפורמה, הכפר נראה עדיין כאילו הזמן עמד בו מלכת: החשמל הגיע אליו רק לפני כשלוש שנים, אבל רק מעט מתקנים בכפר מחוברים אליו. החריש מתבצע עדיין בעזרת מחרשה רתומה לשוורים, התנועה ממקום למקום על גבי חמורים והעיסוק המרכזי במרעה של כבשים. כמעט כל תושבי המקום קשישים; רוב הצעירים נטשו אותו לפני זמן רב.

1 Comment

  1. גגות רעפים
    5 בספטמבר 2013 @ 4:49

    מדהים , זה פשוט לא יאומן .

את האנשים המבוגרים ביותר בעולם, אלה שבנקודת זמן מסוימת נחשבים ליצורי האנוש הזקנים ביותר עלי אדמות, מוצאים בדרך כלל במדינות כמו יפן או צרפת. אבל היום מתברר שהמתמדד החדש על הכתר אינו אלא רועה קמוט פנים מבוליביה.

הכול תלוי באמינות רישומי הכנסייה. אם הם אכן נכונים ומדויקים, המשמעות היא שכרמלו פלורס לאורה הוא האיש המבוגר ביותר בעולם. מרישומים אלה עולה כי כרמלו ציין בחודש שעבר את יום הולדתו המאה עשרים ושלושה. כרמלו, בן לשבט איימארה, מתגורר בבית ישן שרצפתו עשויה עפר וגגו מכוסה קש, בכפרון המבודד פראסקויה, השוכן לחופי אגם טיטיקקה, בגובה 4,000 מטרים מעל פני הים. כרמלו אינו יודע קרוא וכתוב, אינו דובר ספרדית ואפילו שן אחת לא נותרה בפיו.

ביומיום, כרמלו עדיין מתנועע ללא עזרת מקל הליכה ואף אינו מרכיב משקפיים. הוא דובר אמנם רק את שפת האיימארה, וקולו יציב וברור, אבל כשפונים אליו יש לדבר היישר אל תוך אוזנו, משום ששמיעתו נחלשה. "אני רואה מעט מטושטש", אמר לאחרונה לכתבי סוכנות הידיעות אסושיאייטד פרס שבאו במיוחד מהבירה לה פאז כדי לבקרו, "קודם לכן, הייתה לי ראייה טובה יותר. אבל ראיתי אתכם מגיעים".

פלורס קיבל את פני העיתונאים בחיוך וביד מונפת לשלום. הוא דידה על פני דרך העפר, התיישב על אבן, ובפיו לעס עלה קוקה, בדומה לרוב תושבי ההרים בבוליביה העושים שימוש בצמח הזה כדי לשבוע. "אני צריך להיות בן מאה שנה או יותר", אמר, אבל לא הצליח לזכור את גילו המדויק. נכדו, אדווין פלורס בן ה-27, מספר כי ב-1933 השתתף סבו במלחמת הצ'אקו נגד פרגוואי, אבל לכרמלו יש רק זיכרון מעורפל מאוד מהתקופה ההיא.

לפי ספר השיאים של גינס, הנחשב למקור המוסמך ביותר בנוגע לאריכות ימים של בני אדם, האישה הזקנה ביותר עלי אדמות כרגע היא מיסאו אוקאווה, בת 115 שנה. האדם המבוגר ביותר שחי אי פעם ושגילו אומת היא ז'אן קאלמנט מצרפת, שמתה ב-1997 כשהיא בת 122 שנה ו-164 יום.

ואולם, מנהל מירשם האוכלוסין של בוליביה, אוחניו קונדורי, הציג בפני הכתבים את הרישום, המתארך את לידתו של כרמלו ל-16 ביולי 1890. לדבריו, אין לכרמלו תעודת לידה משום שתעודות כאלה הונפקו בבוליביה רק משנת 1940. קודם לכן, נרשמו הלידות בתעודות ההטבלה שניתנו על ידי הכנסייה הקתולית הקרובה ביותר למקום מגוריו של הרך הנולד, כשלכל תעודה כזו יש לצרף חתימות של שני עדים. קונדורי הוסיף, כי מבחינת המדינה, יש תוקף חוקי לתעודות ההטבלה משום שבאותה תקופה הן נרשמו על ידי כמרים יודעי קרוא וכתוב. לדבריו, אין באפשרותו להציג את תעוד ההטבלה של כרמלו בפני הכתבים, משום שמדובר ב"מסמך פרטי". ואילו אדווין פלורס אישר כי תעודה כזו קיימת וכי משפחתו הציגה אותה בפני השלטונות כשביקשה לקבל עבורו קיצבה.

כרגיל באירועים כאלה, נשאל הקשיש כיצד הגיע לגילו המופלג. "אני הולך הרבה, זה הכול", השיב, "אני יוצא עם בעלי החיים. אני כמעט ולא אוכל אטריות או אורז. בעבר גידלתי תפוחי אדמה, שעועית ואוקה". בנוסף, הוא שותה מים שמקורם בפלגים היורדים מהר אילאמפו, שפסגתו מכוסה שלגים. לדבריו, הוא אינו שותה אלכוהול, על אף ששתה מעט בצעירותו. הוא אכל בחייו הרבה בשר כבש, ועל אף שהוא אוהב בשר חזיר, הרי שמבחינתו הוא יקר המציאות. הוא אף זוכר בחיבה את התקופה בה נהג לצוד שועלים ולאכול את בשרם, לפני שנים רבות.

כרמלו פלורס אינו נמנה בדיוק על האנשים המטופחים ביותר בסביבה. זקנו ארוך ופרוע, ציפורניו ארוכות ובגדיו המלוכלכים והמקומטים מעידים שלא הוחלפו מזה זמן רב. סנדליו עשויים מצמיגים ישנים, לראשו כובע צמר וכן שוליים היוצאים ממנו שמטרתם להגן עליו מפני שמש האנדים הלוהטת. לדבריו, מעולם לא הרחיק מכפרו יותר מאשר עד לה פאז, מרחק 80 ק"מ משם, ומעולם לא היה חולה מאוד. לדבריו, הוא מתגעגע מאוד לאשתו, שהלכה לעולמה לפני כעשר שנים. מבין שלושת ילדיהם, רק אחד נותר עדיין בחיים – ססיליו בן ה-67. בנוסף, נמנים על צאצאיו גם 40 נכדים ו-19 נינים, אלא שרובם עזבו כבר את הכפר המרוחק בן תריסר הבתים, השוכן מרחק שעתיים הליכה מהכביש הסלול הקרוב ביותר. הנכד אודווין ואשתו מתגוררים לידו.

אדווין מספר כי כי סבו, שגדל בחברה פיאודלית-למחצה, עבד כפועל אצל בעל אדמות עשיר שהכפר פראסקויה היה בבעלותו עד שנת 1952. בשנה זו ביצעה הממשלה רפורמה אגרארית, הלאימה את האדמות וחילקה אותן לאיכרים שעיבדו אותן. כן רפורמה או לא רפורמה, הכפר נראה עדיין כאילו הזמן עמד בו מלכת: החשמל הגיע אליו רק לפני כשלוש שנים, אבל רק מעט מתקנים בכפר מחוברים אליו. החריש מתבצע עדיין בעזרת מחרשה רתומה לשוורים, התנועה ממקום למקום על גבי חמורים והעיסוק המרכזי במרעה של כבשים. כמעט כל תושבי המקום קשישים; רוב הצעירים נטשו אותו לפני זמן רב.

1 Comment

  1. גגות רעפים
    5 בספטמבר 2013 @ 4:49

    מדהים , זה פשוט לא יאומן .

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן