בתי המשפט מוסיפים לנהוג לא רק באטימות ביחס לשלילה ממושכת של חירות, אלא גם בהיתממות בשעה שהם דנים בעניינם של "מסתננים".

הפעם ענייננו בפסק הדין שנתנה השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שלפני כמה ימים דחתה ערעור מינהלי שהגישה פיורי סולטן, מבקשת מקלט אריתראית המוחזקת במעצר מינהלי לפי החוק למניעת הסתננות כבר יותר משנה.

כיוון שאזרחי אריתריאה אינם מגורשים מישראל זה כמה שנים לנוכח הסכנה הנשקפת להם במדינתם, מעצרה של סולטן אינו מקדם במאום את הוצאתה מתחום המדינה. הוא משרת, במקרה הטוב, את טיפוח זקפת הריבונות של מדינת ישראל. פיורי סולטן מסרה כבר לפני שנה, בשימוע שנערך לה על ידי משרד הפנים בסמוך לאחר שנעצרה בגבול, כי אם תחזור לאריתריאה היא צפויה למעצר משום שיצאה ללא היתר מן המדינה. עורך דינה טען בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, כי העובדה שמסרה זאת לנציג מוסמך של משרד הפנים מהווה בקשה למקלט בישראל. היות שבהתאם לחוק למניעת הסתננות, כאשר לא מתקבלת החלטה בבקשת מקלט בתוך תשעה חודשים הדבר מהווה עילה לשחרור ממעצר, הגיעה השעה לשחררה, כך טען עורך דינה.

אלא שהשופטת שרה דברת לא התרשמה מן הטענה, וקבעה כי מועד הגשת בקשת המקלט לצורך מניין תשעת החודשים הוא חודש פברואר 2013, המועד שבו סולטן מילאה את טופסי בקשת המקלט, כלומר יותר מחצי שנה לאחר המעצר ולאחר שמסרה כי תיעצר אם תחזור לאריתריאה. השופטת דברת ציינה:

"אין לצפות שהמשיב יקרא את צפונות ליבו של המסתנן שבאמירה כזו או אחרת יש לראות בקשת מקלט… אדם המבקש מקלט צריכה לבוא מפיו אמירה מפורשת של בקשת מקלט ואין לצפות מהמשיב, שיבחן כל אמירה אקראית של המסתנן, אם טומנת היא בחובה בקשת מקלט אם לאו."

מדובר בקביעה מיתממת, במקרה הטוב. האם ייתכן שפיורי סולטן נעדרה במקרה מבית הספר היסודי ביום שבו לימדו בכיתה את הוראות האמנה בדבר מעמדם של פליטים? האם ייתכן שבשל כך היא אינה מכירה את האמנה, ואולי אפילו אינה מכירה את המונחים "פליט" ו"בקשת מקלט", ולכן לא אמרה את מילות הקסם "אני מבקשת מקלט"? האם ייתכן גם שבמקרה, בהיותה באריתריאה או בסיני, לא הצליחה להתחבר לאתר האינטרנט של משרד הפנים ולא קראה את נוהל הטיפול במבקשי מקלט, המפורסם בעברית ובאנגלית, ולכן לא ידעה כיצד מבקשים מקלט בישראל?

האמנה בדבר מעמד שם פליטים מגנה על בני אדם שחייהם, חירותם או זכויותיהם הבסיסיות יעמדו בסכנה מטעמים מסוימים אם יגורשו למדינת מוצאם. אכן, לא כל אדם שייעצר במדינת מוצאו הוא פליט, אך כאשר אדם מוסר במפורש לרשויות בישראל שהוא צפוי למעצר, מוטלת עליהן חובה לברר את הנסיבות העומדות ברקע טענתו.

הדברים מתחזקים במיוחד לנוכח העובדה שמשרד הפנים מודע היטב לכך שמי שיוצאים מאריתריאה ללא היתר נתפסים על ידי השלטון כמתנגדים פוליטיים וצפויים למעצר בתנאים בלתי אנושיים, ולעתים אף לעינויים או להוצאה להורג. לכל הפחות, מוטלת עליהן החובה ליידע את האדם שטוען כי הוא צפוי למעצר, בדבר האפשרות להגיש בקשה למקלט.

אלא שלא כך מתנהלים הדברים בכלא "סהרונים". ב"סהרונים" רק אדם שממלא טופס באנגלית, שפה שרוב העצורים אינם מסוגלים לקרוא או לכתוב בה, נחשב למי שהגיש בקשה למקלט. ואולם, מעשה שטן, במועד שבו נעצרו רוב ה"מסתננים", כלל לא היו טפסים זמינים להגשת בקשות מקלט באגפי הכליאה. רק בחודש ינואר הועברו טפסים לאגפי הכליאה שב"סהרונים".

אמנם שופטים אחרים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כבר עמדו על כך שבפועל לפני חודש ינואר 2013 היה בלתי אפשרי להגיש בקשה רשמית למקלט במתקן הכליאה באמצעות מילוי טופס. אך השופטת דברת, מסתבר, אינה מסתפקת ב"אמירה אקראית" שמגלמת אפשרות כי האדם מבקש הגנה, ודורשת מילוי טפסים, שלא היו בנמצא באותה עת.

פסק דינה של השופטת דברת רחוק מלהיות פסק דין עקרוני או מכונן. הוא עוד פסק דין קצר וקטן, שמדגים את הסתמיות שבה משרד הפנים ובתי המשפט מתייחסים לחירותם של מי שתויגו כ"מסתננים". אישה יושבת בכלא במעצר מינהלי בלב המדבר במשך יותר משנה? אז מה. ידוע שבין שהיא תוכר כפליטה ובין שלא, ממילא לא יגרשו אותה בשל מדיניות "ההגנה הזמנית" או "אי ההרחקה" שחלה על כלל אזרחי אריתריאה, בשל הסכנה הצפויה להם במדינתם, ולכן אין כל תכלית למעצרה מלבד מפגן ריבונות ריק מתוכן? אז מה.

באופן לא מפתיע, השופטת דברת לא מסתפקת בשימוש בביטוי "הסתנן" כפועל, אלא גם בכינוי "מסתנן" כשם עצם. תיוג האדם עצמו בתואר זה מאפשר למערכת כולה, לרבות בתי המשפט, לחשוב על אותם אנשים כעל קצת פחות מבני אדם, או לפחות בני אדם "לא חוקיים". המונח "מסתנן" מכונן את "אי החוקיות" לא רק של הפעולה שביצע האדם, אלא את "אי-החוקיות" של האדם עצמו והופכת את כל ישותו ל"אי-חוקית". כדברי ניקולס דה ג'נובה, תצורות דיסקורסיביות כמו "מסתנן" מגלמות בתוכן טקסט וסאב-טקסט, האשמה ורמיזה, תחביר ויזואלי המחזק את הפטישיזציה של דמויות המייצגות "הגירה בלתי חוקית".

לקינוח, השופטת דברת מטילה הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח על סולטן, על שהעזה לחשוב, לאחר שנת מעצר ללא מעורבות בית המשפט, כי כדאי שעניינה יידון על ידי ערכאה שיפוטית.

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.

[related-posts]