Skip to content

כשמפצח האגוזים פוגש את הנוסע השמיני

הניסיון של להקת "שקטק" להפוך את "מפצח האגוזים" לבן זמננו, הוא מאתגר ומרחיב את גבולות המחול המודרני, אך לעתים נדמה כי האמירה "תפשת מרובה, לא תפשת", תופשת גם כאן

כשמפצח האגוזים פוגש את הנוסע השמיני

הניסיון של להקת "שקטק" להפוך את "מפצח האגוזים" לבן זמננו, הוא מאתגר ומרחיב את גבולות המחול המודרני, אך לעתים נדמה כי האמירה "תפשת מרובה, לא תפשת", תופשת גם כאן

אסתטי ויפה, "מפצח האגוזים" של דני רחום וצחי פטיש, מנהלי להקת "שקטק", בשילוב עם קטעי אנימציה מפתיעים של אורי וירצברג המוכשר. המופע מרחיב את גבולות המחול המודרני, אך לעתים נדמה כי האמירה "תפשת מרובה, לא תפשת", תופשת גם כאן.

היפ-הופ, ברייקדנס ואסאמאסים. "מפצח האגוזים". צילום: ענבל כהן חמו

להקת המחול "שקטק" בהופעת בכורה של "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי ע"פ הופמן בסוזן דלל בת"א, לקחה את האגדה הנאיבית הכי רחוק שאפשר לעולם המודרני, והפכה אותו לסוג של רובוט ואת הרקדנים לאנשי החלל החיצון. הכי קלאסי פוגש בחבטה צורמת את עולם ההייטק, החייזרים והנוסע השמיני, ויוצא קצת מצולק.

זה מתחיל שקט. כמו בסיפורי אגדות אנחנו עוברים על דפי ספר מוסרטים, שמביאים לנו את הסיפור של "מפצח האגוזים" הקלאסי, אבל זהו רק השקט שלפני הסערה. מהר מאוד נכנסת חבורת מסמסים ומשתלטת על הבמה. המסרונים שלהם מרחפים מעל לראשם ואז מתערבלים לבליל אחד. הניסיון להפוך את "מפצח האגוזים" לבן זמננו הוא אתגר מורכב, שלעתים הופעת המחול עומדת בו בהצלחה מרובה, ולעתים בהצלחה פחותה, שכן לעתים אנו עלולים לאבד את ההקשר.

קטעי המחול, שמשלבים סוגים מגוונים של ריקוד כגון היפ-הופ וברייקדנס, מאוד יפים ואסתטיים בגוון הייטקי-רובוטי-חוצני, למרות התלבושות, שאינן מחמיאות לגופן של רוב הרקדניות. ניכר שהתלבושות באות להדגיש אלמנט כלשהו של מודרניות, והבחירה בשחור איננה גרועה, אבל אפשר היה להשתדל יותר.

אסתטי ויפה. "מפצח האגוזים". צילום: ענבל כהן חמו

השילוב בין המחול לאנימציה של אורי וירצברג מעניין. האנימציה אסתטית מאוד, מרתקת לעתים ונותנת למחול רבדים נוספים, אם כי לעתים היא הופכת למרכז ההתרחשות על הבמה.  בנוסף, דלתות נפתחות ונסגרות, שימוש באפקטים של עשן, כל אלה מביאים את השימוש בעזרים תומכים למקסימום ומסיטים לעתים קרובות את תשומת הלב מן המחול. ואולי זה לא נורא כל כך, זהו חלק מהעולם של המחול המודרני שהוא כבר מזמן אמנות רב תחומית עם אמירות משלו על החיים ועל מה שהם כבר לא, עם ביקורת על הנאיביות של הקלאסי.

במהלך המופע שאלתי את עצמי האם אמנם מדובר במופע לכל המשפחה, שכן הוא מדלג מסגנון לסגנון, יוצר מעין שעטנז של מסרים. היו בקהל מספר ילדים שיצאו נלהבים למדי, כולל בת התשחורת שלי, רקדנית בפני עצמה, שנהנתה מאוד מהמופע, למרות שנעלבה קצת מהקטע ששם ללעג את הבלט הקלאסי. אז כנראה שכן. בלט לכל המשפחה, להוציא את הילדים הממש קטנים, שעלולים להיבהל מקטעים כמו המלחמה בין צבא העכברים לבין הילדה קלרה ומפצח האגוזים שלה.

אסתטי ויפה, "מפצח האגוזים" של דני רחום וצחי פטיש, מנהלי להקת "שקטק", בשילוב עם קטעי אנימציה מפתיעים של אורי וירצברג המוכשר. המופע מרחיב את גבולות המחול המודרני, אך לעתים נדמה כי האמירה "תפשת מרובה, לא תפשת", תופשת גם כאן.

היפ-הופ, ברייקדנס ואסאמאסים. "מפצח האגוזים". צילום: ענבל כהן חמו

להקת המחול "שקטק" בהופעת בכורה של "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי ע"פ הופמן בסוזן דלל בת"א, לקחה את האגדה הנאיבית הכי רחוק שאפשר לעולם המודרני, והפכה אותו לסוג של רובוט ואת הרקדנים לאנשי החלל החיצון. הכי קלאסי פוגש בחבטה צורמת את עולם ההייטק, החייזרים והנוסע השמיני, ויוצא קצת מצולק.

זה מתחיל שקט. כמו בסיפורי אגדות אנחנו עוברים על דפי ספר מוסרטים, שמביאים לנו את הסיפור של "מפצח האגוזים" הקלאסי, אבל זהו רק השקט שלפני הסערה. מהר מאוד נכנסת חבורת מסמסים ומשתלטת על הבמה. המסרונים שלהם מרחפים מעל לראשם ואז מתערבלים לבליל אחד. הניסיון להפוך את "מפצח האגוזים" לבן זמננו הוא אתגר מורכב, שלעתים הופעת המחול עומדת בו בהצלחה מרובה, ולעתים בהצלחה פחותה, שכן לעתים אנו עלולים לאבד את ההקשר.

קטעי המחול, שמשלבים סוגים מגוונים של ריקוד כגון היפ-הופ וברייקדנס, מאוד יפים ואסתטיים בגוון הייטקי-רובוטי-חוצני, למרות התלבושות, שאינן מחמיאות לגופן של רוב הרקדניות. ניכר שהתלבושות באות להדגיש אלמנט כלשהו של מודרניות, והבחירה בשחור איננה גרועה, אבל אפשר היה להשתדל יותר.

אסתטי ויפה. "מפצח האגוזים". צילום: ענבל כהן חמו

השילוב בין המחול לאנימציה של אורי וירצברג מעניין. האנימציה אסתטית מאוד, מרתקת לעתים ונותנת למחול רבדים נוספים, אם כי לעתים היא הופכת למרכז ההתרחשות על הבמה.  בנוסף, דלתות נפתחות ונסגרות, שימוש באפקטים של עשן, כל אלה מביאים את השימוש בעזרים תומכים למקסימום ומסיטים לעתים קרובות את תשומת הלב מן המחול. ואולי זה לא נורא כל כך, זהו חלק מהעולם של המחול המודרני שהוא כבר מזמן אמנות רב תחומית עם אמירות משלו על החיים ועל מה שהם כבר לא, עם ביקורת על הנאיביות של הקלאסי.

במהלך המופע שאלתי את עצמי האם אמנם מדובר במופע לכל המשפחה, שכן הוא מדלג מסגנון לסגנון, יוצר מעין שעטנז של מסרים. היו בקהל מספר ילדים שיצאו נלהבים למדי, כולל בת התשחורת שלי, רקדנית בפני עצמה, שנהנתה מאוד מהמופע, למרות שנעלבה קצת מהקטע ששם ללעג את הבלט הקלאסי. אז כנראה שכן. בלט לכל המשפחה, להוציא את הילדים הממש קטנים, שעלולים להיבהל מקטעים כמו המלחמה בין צבא העכברים לבין הילדה קלרה ומפצח האגוזים שלה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן