Skip to content

שפכו את המחול יחד עם המים

שתי היצירות הזוכות בפסטיבל "גוונים במחול" עמדו בסימן מים, נושא מרתק ומגוון, אבל מרוב מים שנשפכו על בימת סוזן דלל בתל-אביב, המחול כמעט נעלם. בלטה לטובה היצירה "פוליאנות", שלא זכתה בפרס. אביבה רוזן מסכמת את הפסטיבל, שאמור להצמיח את הדור הבא של יוצרי המחול

שפכו את המחול יחד עם המים

שתי היצירות הזוכות בפסטיבל "גוונים במחול" עמדו בסימן מים, נושא מרתק ומגוון, אבל מרוב מים שנשפכו על בימת סוזן דלל בתל-אביב, המחול כמעט נעלם. בלטה לטובה היצירה "פוליאנות", שלא זכתה בפרס. אביבה רוזן מסכמת את הפסטיבל, שאמור להצמיח את הדור הבא של יוצרי המחול

בשבת ננעל פסטיבל "גוונים במחול", שאמור לתת לנו מושג על היצירה הישראלית הצעירה והמתפתחת. הפסטיבל, שהוכתר בשם "פולחן האביב" הביא בעיקר ניסיונות לגעת בנושאים הכי גדולים ומורכבים, בדרך כלל במופעי יחיד.

"מה שבאמת מרגיז אותי", עדי בוטרוס וסתיו סטרוז'. צילום: גדי דגון

בפסטיבל, שעמד בסימן המים, התמודדו שש יצירות בשתי תוכניות נפרדות. בשתי היצירות  הזוכות נשפכו מים רבים על בימת אולם ירושלמי במרכז סוזן דלל בת"א. המים מהווים סמל לנושאים מגוונים ולטקסים רבים בחיי האדם ובחיי קבוצות ועמים. הפעם נראה כי היוצרים מתחו הן את הסימליות והן את זרמי המים עד לקצה גבול היכולת. מה נראה בפעם הבאה, הרהרתי לעצמי, האם יביאו בריכה וישלבו את המחול בשחייה צורנית?

היו שם: הרבה מאוד התחבטויות ולבטים רגשיים. לא היו: גווני מחול ממש. נראה כי המחול המודרני הישראלי הולך, לדעת אפרוחיו, למקום של מיצגים שמבטאים חיבוטי נפש בשילוב מעט מחול עם הרבה מקטעים מאמנויות אחרות כמו תיאטרון.

"אני רואה אותם מתקרבים", מירב דגן. צילום: גדי דגון

 מה שלא נלקח דיו בחשבון, הוא שגם תיאטרון צריך לדעת לעשות. למשל, כאשר רקדן נושא טקסט, על הטקסט להיות מחודד ומשויף. הטקסטים שנישאו על הבמה היו בעיקר סבטקסטים, שאמרו את מה שאנחנו צריכים לקלוט ולהרגיש מבלי שייאמר לנו. אם יש צורך לומר לנו, זה כבר לא זה.

ברוב היצירות הורגש הפוטנציאל, בהן גם היצירות הזוכות, שחלקו ביניהן את המקום הראשון: "מה שבאמת מרגיז אותי" של עדי בוטרוס הערבי ובת זוגו היהודיה, סתיו סטרוז'. המחול העביר את חווית דו-הקיום הזוגי של שניים שהם גבר ואישה, וגם באים מדתות ומלאומים שונים. היצירה הזוכה השנייה – "אני רואה אותם מתקרבים" של מירב דגן, דנה בטקסי אבל וזיכרון. רוב היצירות, כמו גם שתי הזוכות, לא הגיעו לכדי בשלות אמנותית והיו נטולות שמחה והומור.

"פוליאנות", עדי פז והקבוצה. צילום: ענבל כהן חמו

יוצאת דופן היתה דווקא יצירה שלא זכתה בפרס, "פוליאנות", שהיתה בוגרת ובשלה יותר. עדי פז, הכוריאוגרפית והרקדנית הראשית, העלתה לבמה קבוצת נשים, שמתלבטות בינן לבין עצמן, שמות לעצמן גבולות וחוצות אותם, נעות בין מצבי רוח שונים, מתמודדות בזירות שונות של החיים, נמצאות בקונפליקט עם עצמן ועם אחרים. היצירה היתה סוחפת ואסתטית, אם כי גם כאן הטקסט שהושמע לקראת סוף היצירה היה מיותר ברובו.

עדי פז על היצירה: "הרגשתי צורך להבין את הנושא שבחרתי, הנושא הקרוב ללבי, נשים בגילאי שלושים, מה עובר עליהן ומה זה כישלון והצלחה עבורן. בחרתי רקדניות שונות זו מזו, שהביאו גם הן את סיפורן האישי לתוך היצירה".

מטרת הפסטיבל היא לטפח יוצרים צעירים, ובעבר השתתפו בו רקדנים כליאת דרור וניר בן גל; תמר בורר; ענבל פינטו; נעה ורטהיים ועדי שעל – כיום להקת מחול "ורטיגו"; איציק גלילי , הולנד וסאלי-אן פרידלנד. מעניין מי מכל המשתתפים אכן יבריק ויתפתח בעתיד.

בשבת ננעל פסטיבל "גוונים במחול", שאמור לתת לנו מושג על היצירה הישראלית הצעירה והמתפתחת. הפסטיבל, שהוכתר בשם "פולחן האביב" הביא בעיקר ניסיונות לגעת בנושאים הכי גדולים ומורכבים, בדרך כלל במופעי יחיד.

"מה שבאמת מרגיז אותי", עדי בוטרוס וסתיו סטרוז'. צילום: גדי דגון

בפסטיבל, שעמד בסימן המים, התמודדו שש יצירות בשתי תוכניות נפרדות. בשתי היצירות  הזוכות נשפכו מים רבים על בימת אולם ירושלמי במרכז סוזן דלל בת"א. המים מהווים סמל לנושאים מגוונים ולטקסים רבים בחיי האדם ובחיי קבוצות ועמים. הפעם נראה כי היוצרים מתחו הן את הסימליות והן את זרמי המים עד לקצה גבול היכולת. מה נראה בפעם הבאה, הרהרתי לעצמי, האם יביאו בריכה וישלבו את המחול בשחייה צורנית?

היו שם: הרבה מאוד התחבטויות ולבטים רגשיים. לא היו: גווני מחול ממש. נראה כי המחול המודרני הישראלי הולך, לדעת אפרוחיו, למקום של מיצגים שמבטאים חיבוטי נפש בשילוב מעט מחול עם הרבה מקטעים מאמנויות אחרות כמו תיאטרון.

"אני רואה אותם מתקרבים", מירב דגן. צילום: גדי דגון

 מה שלא נלקח דיו בחשבון, הוא שגם תיאטרון צריך לדעת לעשות. למשל, כאשר רקדן נושא טקסט, על הטקסט להיות מחודד ומשויף. הטקסטים שנישאו על הבמה היו בעיקר סבטקסטים, שאמרו את מה שאנחנו צריכים לקלוט ולהרגיש מבלי שייאמר לנו. אם יש צורך לומר לנו, זה כבר לא זה.

ברוב היצירות הורגש הפוטנציאל, בהן גם היצירות הזוכות, שחלקו ביניהן את המקום הראשון: "מה שבאמת מרגיז אותי" של עדי בוטרוס הערבי ובת זוגו היהודיה, סתיו סטרוז'. המחול העביר את חווית דו-הקיום הזוגי של שניים שהם גבר ואישה, וגם באים מדתות ומלאומים שונים. היצירה הזוכה השנייה – "אני רואה אותם מתקרבים" של מירב דגן, דנה בטקסי אבל וזיכרון. רוב היצירות, כמו גם שתי הזוכות, לא הגיעו לכדי בשלות אמנותית והיו נטולות שמחה והומור.

"פוליאנות", עדי פז והקבוצה. צילום: ענבל כהן חמו

יוצאת דופן היתה דווקא יצירה שלא זכתה בפרס, "פוליאנות", שהיתה בוגרת ובשלה יותר. עדי פז, הכוריאוגרפית והרקדנית הראשית, העלתה לבמה קבוצת נשים, שמתלבטות בינן לבין עצמן, שמות לעצמן גבולות וחוצות אותם, נעות בין מצבי רוח שונים, מתמודדות בזירות שונות של החיים, נמצאות בקונפליקט עם עצמן ועם אחרים. היצירה היתה סוחפת ואסתטית, אם כי גם כאן הטקסט שהושמע לקראת סוף היצירה היה מיותר ברובו.

עדי פז על היצירה: "הרגשתי צורך להבין את הנושא שבחרתי, הנושא הקרוב ללבי, נשים בגילאי שלושים, מה עובר עליהן ומה זה כישלון והצלחה עבורן. בחרתי רקדניות שונות זו מזו, שהביאו גם הן את סיפורן האישי לתוך היצירה".

מטרת הפסטיבל היא לטפח יוצרים צעירים, ובעבר השתתפו בו רקדנים כליאת דרור וניר בן גל; תמר בורר; ענבל פינטו; נעה ורטהיים ועדי שעל – כיום להקת מחול "ורטיגו"; איציק גלילי , הולנד וסאלי-אן פרידלנד. מעניין מי מכל המשתתפים אכן יבריק ויתפתח בעתיד.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן