Skip to content

מה אנחנו רוצים בסך הכל? קצת תשומת לב

היום, ממש ליד הבית, הרגשתי זרה בעירי. אני, שהייתי מסתובבת בעיר כמו טווס קטן בממלכה שלו, פתאום מרגישה כמו עוד אחת ממיליון. ומה יגיד מנקה הרחובות, או ההומלס שעל הספסל? מאת גיגה פרקול כל כמה ימים אני עוברת בשדה התעופה, מדים כחולים לגופי, מייצגים תפקיד שלמרות השנים עוד נותרה בו מעט הילה של מסתורין, כזו […]

מה אנחנו רוצים בסך הכל? קצת תשומת לב

היום, ממש ליד הבית, הרגשתי זרה בעירי. אני, שהייתי מסתובבת בעיר כמו טווס קטן בממלכה שלו, פתאום מרגישה כמו עוד אחת ממיליון. ומה יגיד מנקה הרחובות, או ההומלס שעל הספסל? מאת גיגה פרקול כל כמה ימים אני עוברת בשדה התעופה, מדים כחולים לגופי, מייצגים תפקיד שלמרות השנים עוד נותרה בו מעט הילה של מסתורין, כזו […]

היום, ממש ליד הבית, הרגשתי זרה בעירי. אני, שהייתי מסתובבת בעיר כמו טווס קטן בממלכה שלו, פתאום מרגישה כמו עוד אחת ממיליון. ומה יגיד מנקה הרחובות, או ההומלס שעל הספסל?

מאת גיגה פרקול

כל כמה ימים אני עוברת בשדה התעופה, מדים כחולים לגופי, מייצגים תפקיד שלמרות השנים עוד נותרה בו מעט הילה של מסתורין, כזו השמורה ל"אנשי העולם הגדול".

נעלי העקב נוקשות בריצפה המבריקה ומסבות את תשומת ליבם של מאכלסי השדה למיניהם. ואז נתקל מבטי באלו שבזכותם הרצפה מבריקה כל כך. עובדי הניקיון. אני מחייכת ואומרת שלום שכמעט תמיד נשאר ללא מענה.

אני נעצבת.

לא בגלל שלא אמרו לי שלום בחזרה, אלא בגלל שלרוב הם בכלל לא חושבים שדיברתי אליהם.

הומלס - צילום גיגה פרקול
לא רגיל לתשומת לב (צילמה: גיגה פרקול)

יש אנשים שלא רגילים לתשומת לב. אנשים שבגלל אופיים או עבודתם נחשבים בעיניי חלק גדול מאיתנו לבלתי נראים. או במילים בוטות יותר –  לא נחשבים. הם לא רגילים שמישהו מתייחס אליהם, אומר להם שלום. בטח לא דיילת אוויר (כי אם אנחנו בשמיים, אז כנראה שגם האף שלנו שם).

אחרי יותר מ-20 שנה כנותנת שירות, אני יכולה לומר שהדבר החשוב ביותר שיש לי לתת הוא: תשומת לב.

זה מה שכולנו רוצים בסופו של דבר. אין כמעט בעיה שלא תיפתר במבט בעיניים, חיוך, הקשבה ותשומת לב. אבל יש כאלה שפשוט לא רגילים ששמים לב אליהם בכלל, וזה עצוב.

בזמן האחרון אני זוכה בתענוג המפוקפק של לחוות את התחושה הזו בעצמי. בעיר "שלי", העיר שנולדתי בה, שגדלתי בה. הסתובבתי היום ממש ליד הבית והרגשתי זרה בעירי. אני, שהייתי מסתובבת בעיר כמו טווס קטן בממלכה שלו, פתאום מרגישה כמו עוד אחת ממיליון. השדרה היתה מלאה אנשים, בעיקר צעירים, ואני הרגשתי לא שייכת. כאילו נזרקתי קצת החוצה, לא בעניינים.

בכל ריבוע יש אדם שלם עם סיפור חיים

כמו בפייסבוק, למשל, מלא מלא ריבועים קטנים שמתחלפים בקצב מבלבל. בכל ריבוע יש אדם שלם עם סיפור חיים. כשמתקרבים אליו הוא גדל לרגע, כאילו מבקש תשומת לב. "תראו אותי, גם אני פה"…

אבל כל כך קל לפספס אותו, כי הוא רק אחד מתוך המון.

הומלס - מאת גיגה פרקול
החיים שלו בתוך שקיות (צילמה: גיגה פרקול)

לפני כמה ימים חלפתי בנסיעה ליד הומלס אחד שהסתובב עם עגלה של סופר מלאה שקיות. זה איש שכל החיים שלו נמצאים בשקיות המג'וייפות האלה. העגלה הזו היא הבית שלו. אין לי ספק שהוא הולך במרכז הרחוב ועדיין רבים לא שמים לב אליו. כמו רוח רפאים שחולפת על פניהם. הסתכלתי עליו ודמעות התחילו ללחלח את עיניי.

אני בדרך לדירה הקטנה שלי. היא אמנם ישנה, אמנם שכורה, אמנם עדיין ריקה מבן זוג, אבל היא שלי והיא חמה.

והוא?

לאן מועדות פניו?

 לכל היותר הוא עובר ספסל.

* * * 

לפעמים נורא קר בחוץ,  גם כשיש לך בית. בתור צלמת אני חולמת להיות בלתי נראית. בתור אדם – ממש אבל ממש לא.

 עוד צילומים של גיגה

6 Comments

  1. אני תל אביבית גם בזנב ובכנפיים, והעיר מלאה פוטנציאל רומנטי
    13 באפריל 2012 @ 13:35

    […] קריאה נוספת: מה אנחנו רוצים בסך הכל? קצת תשומת לב […]

  2. מקסים אמיתי
    29 במרץ 2012 @ 21:46

    גיגה,
    בחיים הכל מסתכם בבחירות שאנו עושים ובעצם ויתורים על בחירות חלופיות.
    בחייך בחרת בחירות וויתרת על חלופות, כדי להכניס בן זוג לחייך תאלצי לוותר על בחירות קיימות שיהפכו לחלופות כמו שהוא יאלץ לעשות תהליך דומה 🙂

    בהצלחה!

  3. לי קרמר
    6 בינואר 2012 @ 9:24

    יקירתי, נגעת. מאד מאד.
    כ"כ עצוב שאותם האנשים האלו לא מעלים בכלל את האפשרות שמישהו דיבר איתם.
    לאחרונה חייכתי למנקה הבניין בו גרים הוריי ואמרתי לו שלום, וזכיתי למבט משתאה ומיד אחריו חיוך ו"שלום גם לך". אבל ההשתאות הזו שעל פניו, "היא דיברה אלי? יכול להיות?", עצוב כ"כ.

    • שרון שטרן
      6 בינואר 2012 @ 18:41

      גיגה, התמונות מעולות כתמיד והכתיבה שלך כ" נעימה, את מוכשרת ומיוחדת, רואה פרטים ואנשים מזויות שאףחד לא יכול, עירנית וקשובה בכזו רגישות… מקסים.

      • didi
        7 בינואר 2012 @ 13:37

        אמיתי!

  4. עירית
    6 בינואר 2012 @ 0:38

    מקסים, נוגע.

היום, ממש ליד הבית, הרגשתי זרה בעירי. אני, שהייתי מסתובבת בעיר כמו טווס קטן בממלכה שלו, פתאום מרגישה כמו עוד אחת ממיליון. ומה יגיד מנקה הרחובות, או ההומלס שעל הספסל?

מאת גיגה פרקול

כל כמה ימים אני עוברת בשדה התעופה, מדים כחולים לגופי, מייצגים תפקיד שלמרות השנים עוד נותרה בו מעט הילה של מסתורין, כזו השמורה ל"אנשי העולם הגדול".

נעלי העקב נוקשות בריצפה המבריקה ומסבות את תשומת ליבם של מאכלסי השדה למיניהם. ואז נתקל מבטי באלו שבזכותם הרצפה מבריקה כל כך. עובדי הניקיון. אני מחייכת ואומרת שלום שכמעט תמיד נשאר ללא מענה.

אני נעצבת.

לא בגלל שלא אמרו לי שלום בחזרה, אלא בגלל שלרוב הם בכלל לא חושבים שדיברתי אליהם.

הומלס - צילום גיגה פרקול
לא רגיל לתשומת לב (צילמה: גיגה פרקול)

יש אנשים שלא רגילים לתשומת לב. אנשים שבגלל אופיים או עבודתם נחשבים בעיניי חלק גדול מאיתנו לבלתי נראים. או במילים בוטות יותר –  לא נחשבים. הם לא רגילים שמישהו מתייחס אליהם, אומר להם שלום. בטח לא דיילת אוויר (כי אם אנחנו בשמיים, אז כנראה שגם האף שלנו שם).

אחרי יותר מ-20 שנה כנותנת שירות, אני יכולה לומר שהדבר החשוב ביותר שיש לי לתת הוא: תשומת לב.

זה מה שכולנו רוצים בסופו של דבר. אין כמעט בעיה שלא תיפתר במבט בעיניים, חיוך, הקשבה ותשומת לב. אבל יש כאלה שפשוט לא רגילים ששמים לב אליהם בכלל, וזה עצוב.

בזמן האחרון אני זוכה בתענוג המפוקפק של לחוות את התחושה הזו בעצמי. בעיר "שלי", העיר שנולדתי בה, שגדלתי בה. הסתובבתי היום ממש ליד הבית והרגשתי זרה בעירי. אני, שהייתי מסתובבת בעיר כמו טווס קטן בממלכה שלו, פתאום מרגישה כמו עוד אחת ממיליון. השדרה היתה מלאה אנשים, בעיקר צעירים, ואני הרגשתי לא שייכת. כאילו נזרקתי קצת החוצה, לא בעניינים.

בכל ריבוע יש אדם שלם עם סיפור חיים

כמו בפייסבוק, למשל, מלא מלא ריבועים קטנים שמתחלפים בקצב מבלבל. בכל ריבוע יש אדם שלם עם סיפור חיים. כשמתקרבים אליו הוא גדל לרגע, כאילו מבקש תשומת לב. "תראו אותי, גם אני פה"…

אבל כל כך קל לפספס אותו, כי הוא רק אחד מתוך המון.

הומלס - מאת גיגה פרקול
החיים שלו בתוך שקיות (צילמה: גיגה פרקול)

לפני כמה ימים חלפתי בנסיעה ליד הומלס אחד שהסתובב עם עגלה של סופר מלאה שקיות. זה איש שכל החיים שלו נמצאים בשקיות המג'וייפות האלה. העגלה הזו היא הבית שלו. אין לי ספק שהוא הולך במרכז הרחוב ועדיין רבים לא שמים לב אליו. כמו רוח רפאים שחולפת על פניהם. הסתכלתי עליו ודמעות התחילו ללחלח את עיניי.

אני בדרך לדירה הקטנה שלי. היא אמנם ישנה, אמנם שכורה, אמנם עדיין ריקה מבן זוג, אבל היא שלי והיא חמה.

והוא?

לאן מועדות פניו?

 לכל היותר הוא עובר ספסל.

* * * 

לפעמים נורא קר בחוץ,  גם כשיש לך בית. בתור צלמת אני חולמת להיות בלתי נראית. בתור אדם – ממש אבל ממש לא.

 עוד צילומים של גיגה

6 Comments

  1. אני תל אביבית גם בזנב ובכנפיים, והעיר מלאה פוטנציאל רומנטי
    13 באפריל 2012 @ 13:35

    […] קריאה נוספת: מה אנחנו רוצים בסך הכל? קצת תשומת לב […]

  2. מקסים אמיתי
    29 במרץ 2012 @ 21:46

    גיגה,
    בחיים הכל מסתכם בבחירות שאנו עושים ובעצם ויתורים על בחירות חלופיות.
    בחייך בחרת בחירות וויתרת על חלופות, כדי להכניס בן זוג לחייך תאלצי לוותר על בחירות קיימות שיהפכו לחלופות כמו שהוא יאלץ לעשות תהליך דומה 🙂

    בהצלחה!

  3. לי קרמר
    6 בינואר 2012 @ 9:24

    יקירתי, נגעת. מאד מאד.
    כ"כ עצוב שאותם האנשים האלו לא מעלים בכלל את האפשרות שמישהו דיבר איתם.
    לאחרונה חייכתי למנקה הבניין בו גרים הוריי ואמרתי לו שלום, וזכיתי למבט משתאה ומיד אחריו חיוך ו"שלום גם לך". אבל ההשתאות הזו שעל פניו, "היא דיברה אלי? יכול להיות?", עצוב כ"כ.

    • שרון שטרן
      6 בינואר 2012 @ 18:41

      גיגה, התמונות מעולות כתמיד והכתיבה שלך כ" נעימה, את מוכשרת ומיוחדת, רואה פרטים ואנשים מזויות שאףחד לא יכול, עירנית וקשובה בכזו רגישות… מקסים.

      • didi
        7 בינואר 2012 @ 13:37

        אמיתי!

  4. עירית
    6 בינואר 2012 @ 0:38

    מקסים, נוגע.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן