Skip to content

העורף הוא החזית, אך אל תפריזו ביכולתו להתמודד

אלמלא הפאניקה וההסתערות על התחנות לחלוקת ערכות מגן הייתה מתרחשת בעקבות האיום נגד סוריה, היה צריך להמציא אותן, לפחות כתרגיל פתע. זאת אם המציאות תהיה בניגוד לתרחיש של "סבירות נמוכה" ואחרי החלטת אובמה לבקש את תמיכת הקונגרס לתקיפה ממוקדת נגד סוריה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

יש קו דמיון אחד בין הישוב של טרום מדינה לבין המצב היום בכל הנוגע לעורף. לקראת מלחמת יום העצמאות ובמהלכה, כל העורף היה בפועל חזית. זה כלל את ירושלים, תל אביב, חיפה, השרון, הדרום, הצפון, הנגב הצפוני, בעצם כל השטח שבו חיו היהודים. היום היישובים העירוניים והפריפריאליים אינם מוקפים ישובים ערביים או חוליות לוחמות ערביות שאורבות בדרכים ובסביבה. היום  יש טילים של מדינות, כמו סוריה או של ישויות כמו חיזבאללה בצפון, והחמאס ואחרים בעזה, שיכולים לפגוע בכול מקום במדינת ישראל.

חלוקת מסיכות אב"כ (צילמה: נירה ידין)
חלוקת מסיכות אב"כ (צילמה: נירה ידין)

כאן מתחיל ומסתיים הדמיון. שכן המצב הבטחוני של היישוב היהודי בתקופת טרום המדינה היה קשה  מאוד, בלשון המעטה. תלוי על בלימה. מצבה הצבאי והאסטרטגי של ישראל היום הוא מצוין. יתרה מזאת, בעבר אפשר היה לפגוע נקודתית בחוליות ערביות.  המחתרות, ובראשן ההגנה, עשו זאת ביעילות. בימינו, הפלמ"ח, אצ"ל או לח"י, אילו היו קיימים, לא היו יכולים לפעול נגד רקטות או טילים. הגורם השני, והוא חשוב לא פחות כאשר מדובר בעורף – השוני באוכלוסיה עצמה. זאת המציאות, ואין להסתירה. זאת אינה אותה אוכלוסיה, ללא הבדל, מוצא, מעמד וכיו"ב, שהייתה בעת ההיא, בשנות ה-40 של המאה ה-20 ביישוב ובעת הולדת המדינה. לא בסולידריות, לא  באידיאלים, לא בנסיבות. וטבעי שלא. אוכלוסיה חלוצית שלוחמת על חופש אינה דבר שניתן לשחזר. לעומת זאת, בכול מערכה אחרי מלחמת יום העצמאות, ואני לא מתייחס לפיאסקו של מלחמת סואץ (1956) החל במלחמת ששת הימים, העורף  היה פגיע מאוד. ואחרי מלחמת ששת הימים הוא הפך לפגיע עוד יותר, שכן בשבילו מלחמת ששת הימים הייתה מעין פרדיגמה כיצד מלחמה שלנו צריכה להתחיל ולהסתיים. צ'יק צ'ק.

הציבור קיבל את ההלם הראשון במלחמת יום הכיפורים, בשעה שלא אנחנו הפתענו את האויב אלא הוא הפתיע אותנו. את המכות הראשונות לא הוא קיבל, אלא אנחנו. אז ראינו גם את הפינויים הראשונים,  בייחוד מיישובי הגולן  והגליל, שכן לאורך תעלת סואץ בסיני היה קו בר-לב, ה"מז'ינו" הישראלי הכושל (עוד תרחיש הזוי), אבל לא היו ישובים.

אחר כך, במהלך המבצעים, גם בצפון וגם בדרום, ראינו שחלק מהתושבים עברו עם משפחותיהם למקומות מבטחים. זה קרה גם במלחמת המפרץ הראשונה, כשנורו טילים לעבר אזור תל אביב ותושבים רבים עברו לירושלים, שאליה לא נורו טילים משום היותה עיר מעורבת יהודית-ערבית. אם אסד יחליט לשגר טילים, הוא לא יילך בעקבות סדאם חוסיין. הוא ימטיר טילים גם על נצרת ועל עכו ועל אום אל פחם. עובדה, הוא קוטל גם מאות אלפי סורים. גם בגז רעיל, כמו שפעל סדאם חוסיין במלחמתו באיראן.

מסיכות בגדלים שונים (צילמה: נירה ידין)
מסיכות בגדלים שונים (צילמה: נירה ידין)

הממסד, ובראשו ביבי, הם אלופי שיווק הפחד

הציבור בישראל לא רוצה להיות  גיבור. הוא מפחד, כמו כל יצור אנוש, בייחוד כאשר מעודדים את הפחד, ואצלנו הממסד, ובראשו ביבי, הם אלופי שיווק הפחד. הציבור לא רוצה "למות בעד ארצנו", הוא רוצה "לחיות בעד ארצנו". והלוואי שנוכל לתת לו את זה כאן, בלא שיצטרך לחפש מקלט במקום אחר. זה לא הציבור של תש"ח, ובצדק לא. גם אז הציבור  ברובו לא רצה לחיות על חרבו, ולכן לא תמך במפלגות מיליטנטיות. הציבור מוכן היה להגן על עצמו ועל ביתו עד כדי הקרבת חייו. גם היום הוא מוכן לכך, אבל  אינו מוכן להיות קורבן שווא, כפי שהיו בניו או אבותיו במערכות שונות שגויות. בשביל הציבור הזה היום גם צה"ל צריך להיות כפי שמבטיח שמו –  צבא הגנה לישראל. תקציבי הענק שבולעת מערכת הביטחון על כוח אדם מיותר, והתככים בצמרתה, אינם מוסיפים כבוד למערכת. ובכול זאת, צה"ל הוא צבא  מעולה. הוא עדיין צבא העם, ורוב חייליו הם אנשי עורף. צריך להשאיר לו את המלאכה כיצד לפעול כדי להגן עלינו ולבטוח ביכולתו.

יתרה מזאת, אם הממסד מעורר פחד בהקשר של מלחמת אב"כ, הציבור רוצה תשובה לא בהרגעה מילולית. הוא רוצה מסיכות. ואם המדינה לא  מוכנה או לא יכולה לספק  אותן – הציבור רוטן, הוא מסתער, הוא מתנהג בהיסטריה ובפאניקה. ככה אומר ההיגיון, ומצטרף אליו הרגש. המנהיגים חייבים להיות אחראים לא רק למעשיהם אלא גם לדיבוריהם. הדיבור הוא נשק, מסוג אחר, וצריך לנהוג בו בזהירות מרבית.

העם בישראל אינו קשה עורף יותר מעם אחר, במצבים רגילים

אל תשחקו בעצבי הציבור. העצבים של  הציבור נוגעים לא רק לשלומו ולבריאותו, אלא גם לכספו. אל תהיו גיבורים על גבו. העם בישראל אינו קשה עורף יותר מעם אחר, במצבים רגילים. העם קשה עורף כשמאיימים עליו, על חייו ועל ביתו. הפרלמנט האנגלי יכול היה להצביע נגד התערבות אנגליה בסוריה, ברוח צ'מברליינית. אבל האנגלים עצמם נהגו אחרת כשהיטלר איים על מולדתם. כך נהגו בגבורה בזמן הבליץ, כך היו האמריקנים לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור וכך היו ה"קיקויו של קניה" כשלחמו נגד הבריטים. כזה היה היישוב לקראת מלחמת יום העצמאות ובמהלכה – נלחם כדי לחיות.

משום כך המסקנה היא שכדי שהעורף יוכל להתמודד עם מלחמות, או מערכות מוגבלות, או התקפות טרור בטילים, מצד כנופיות וארגוני טרור, חייב להיות לנו פיקוד עורף חזק, מאורגן משומן ויעיל. ויש לתת לו את כול האמצעים ולהעמיד לרשותו המשאבים שידרשו כדי שיוכל למלא תפקידו. בכך ייחסכו חיים וגם הוצאות. יתרה מזאת, במקרה של מלחמה העורף חייב לדעת שהממשלה אחראית לכול אובדן, גוף או  רכוש, ועליה לטפל באלה במהירות וביעילות, ולא כפי שהיא טיפלה בנזקי המלחמה עד כה, כאשר שנים לאחר המערכה  נפגעים שונים טרם פוצו פיצוי מלא.

אם הציבור יידע שבדברים אלה מטפלת המדינה וביעילות – הוא יהיה רגוע יותר ולא יהיה צורך בהסברה שלאחר מעשה. שכן הסברה לאחר מעשה היא הסברה לסיבת הכישלון. המונח הייחודי הישראלי "הסברה", כשהוא לעצמו, נושא בחובו תירוץ ועילה לכישלון. את ההסברה צריך לעשות מראש.  להסביר כיצד יש לִפְנות לתחנות ערכות מגן, כשבכול מוקדי החלוקה יש מלאי לכול. בדיוק כמו שמשרד הבריאות נוהג בהצלחה בתחום החיסון נגד מחלת הפוליו. יש דבר אחד שהממסד אינו שולט עליו, לשמחתי, וזאת התקשורת, ברובה. התקשורת אמנם משמשת גם מגפון למסע ההפחדה, אבל זה כבר סיפור אחר.

במקרה צפיתי השבוע שוב ב"חמשת ימי הקונדור", סרט מתח אמריקני משובח משנת 1975, בבימויו של סידני פולק ובכיכובם של רוברט רדפורד (ג'וזף טרנר), פיי דאנווויי (קתי הייל), קליף רוברטסון (היגנס) מקס פון סידוב ואחרים. העלילה נסבה סביב איש מחקר בשירות ה-CIA שבעקבות רצח חברו מגלה קנוניה וקשר פנים-מוסדי. קשר זה מביא בין השאר לשרשרת רציחות, שבעקבותיהן הפשע מודבק בו. בסוף הוא  מצליח לפענח את מערכת  התככים שקשורה בנסיון השתלטות של חברות אמריקניות על מקורות נפט במזרח התיכון. הוא מתייצב מול הממונה עליו, היגנס, ושואל את השאלה האולטימטיבית: "מדוע?". על כך משיב היגנס שזה אינטרס חיוני של העם האמריקני.

"האם שאלת את העם?"- מקשה טרנר.

" לא שאלתי", משיב היגנס, "שאל אתה. אבל לא עכשיו, אלא בעוד 15 שנה, כשלא יהיה דלק בתחנות ואנשים יעמדו בתורים והמלאי יאזל – אז תשאל אותם".

המציאות היום היא כמובן שונה, בהרבה מובנים ונסיבות, אבל אין לבנות על תרחישים, בוודאי שלא איך יתנהג האויב ואיך יתנהג האוהב – העורף.

לכן עלינו  לחזור ולשנן את האמירה שכמה ממנהיגי  ארה"ב, ביניהם נשיאים, הרבו להשמיע: "אל נפחד, אלא מהפחד עצמו". אל תפחידו את הציבור ואל תבטיחו לעורף במילים. הבטיחו לו במעשים, אז העורף יהיה בסדר. 

שנה טובה לעורף ולצה"ל. שנת שלום.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן