בין החגים הצפופים של חודש תשרי בולטת השנה חגיגה נוספת: יום הולדת ארבעים למלחמת יום כיפור. התקשורת מחממת מנועים ומוספי ראש השנה של כל העיתונים עוסקים בו בהרחבה : "40 שנה ליום כיפור – פרויקט מיוחד ב-YNET – ימי הקרב, ההקלטות, הפרוטוקולים והסיפורים, כולל קטעי וידאו"; ערוץ 10 מביא בכל מהדורת חדשות השבוע סרטי צילום שהתגלו בבוידם; MAKO מציג: משדה הקרב באהבה: מכתבים ממלחמת יום הכיפורים; וזו רק הקדמה לשפע הכתבות והסרטים שיופיעו בערב יום כיפור הבא עלינו לטובה. הוצאות הספרים מציגות ספרי עיון וסיפורת חדשים על המלחמה לצד מהדורות חדשות של ספרים שיצאו לאור לפני עשרים שנה ויותר, ולפחות שלושה כנסים מתוכננים ידונו במורשת קרב ובלקחים הצבאיים מהמלחמה ההיא.

בקיצור, קרנבל אמיתי. בימים של רגיעה ביטחונית והיעדר טרור בתחומי הקו הירוק, כשהעיניים נשואות למלחמות של אחרים בסוריה, אין כמו זיכרון המלחמה ההיא כדי להזריק נסיוב פטריוטי לציבור העייף מתוכניות ריאליטי ומההפחדה התורנית – תורים בתחנות לחלוקת מסכות ולחיסון נגד פוליו. בהיעדר שיח על העתיד, אפשר להבין את החפירה האובססיבית בפצעי העבר, אבל אפשר לצפות שבצד סיפורי התבוסה והגבורה, המחדל והצליחה, יופיעו גם ניתוחים היסטוריים של התקופה. אחרי ארבעים שנה ועשרות מסמכים שנחשפו מאז, אפשר כבר לספר מה היה כאן בשש השנים בין מלחמת ששת הימים ליום הכיפורים 1973. אלפי מילים נכתבו על המחדל המודיעיני אבל על העיוורון המדיני נכתב וסופר מעט מדי. מה גרם למלחמה ההיא? מי הביא עלינו את האסון הזה ומה השתנה מאז? הרי מי שלא לומד היסטוריה נידון לחיות אותה שוב.

לצעירים ולעולים שלא היו כאן בסתיו 1973, הנה סיפור המעשה בקיצור נמרץ: במלחמת ששת הימים, כבש צה"ל מידי המצרים את חצי האי סיני ורצועת עזה במלחמת בזק מוצלחת. נשיא מצרים אנואר סאדאת, שעלה לשלטון שלוש שנים מאוחר יותר, הציע לישראל, באמצעות שליחים ומתווכים אמריקניים ואחרים, לחתום על הסכם שלום תמורת החזרת חצי האי סיני לריבונות מצרית. ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר דחתה פעם אחר פעם את ההצעות המצריות והחליטה להמשיך להחזיק בסיני. עמדת הממשלה הובעה באופן בוטה על ידי שר הביטחון משה דיין שאמר: "עדיף שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח". כשסאדאת הבין ש"אין פרטנר" בצד הישראלי הוא החליט לכבוש בכוח מה שלא הצליח להשיג במשא ומתן. התקיפה המצרית-סורית ביום הכיפורים 1973 באה כהפתעה מוחלטת ותוצאותיה היו הרות אסון. 

מה השתנה מאז? כמעט כלום. מאז רצח רבין, אומרות בעצם ממשלות ישראל: מוטב יהודה ושומרון בלי שלום מאשר שלום בלי יהודה ושומרון, והעתיד הריהו כתוב בספרי המלחמה שהיום חוגגים לה ארבעים שנה. ישראל מחזיקה תחת כיבוש 2.4 מיליון פלסטינים בגדה המערבית ומיישבת בשטח הכבוש עשרות אלפי ישראלים תוך שהיא ממררת את חייהם של ה"ילידים" הפלסטינים (לא מכבר דווח על כ-3,200 פשיטות על יישובים פלסטיניים מתחילת השנה). כך נוהגת סין בטיבט הכבושה וכך נהגה ברית המועצות ליישב רוסים במדינות הבלטיות.

אם כן, מה למדנו ממלחמת יום הכיפורים? איזה לקח הפנמנו? האם ההיסטוריה הלא-רחוקה הזו נלמדת בבתי הספר התיכוניים? ואם כן, איך מסבירים לתלמידים את הנסיגה מסיני אחרי המלחמה לעומת הסירוב לעשות  זאת לפניה?

הרי אותה זחיחות ואותו עיוורון ניבטים גם היום מהמעשים וההכרזות של מרבית הפוליטיקאים. אמנם, בלחץ של העולם הנאור נפתח באחרונה משא ומתן עם הפלסטינים, אבל ממשלת ישראל משתתפת בו כמי שכפאה שד תוך המשך הבנייה בהתנחלויות (השר אורי אריאל: "אף מדינה בעולם לא מקבלת תכתיבים ממדינות אחרות היכן מותר לה לבנות והיכן לא"). שמונה שנים בלי טרור בגבולות הקו הירוק לא נוצלו להתקדמות לעבר הסכם. להפך, ישראל עושה הכול כדי לסכל הכרזה על מדינה פלסטינית ובעזרת הווטו האמריקני הצליחה לסכל את קבלתה של הרשות הפלסטינית כחברה מלאה באו"ם.

צריך להיות ברור – אם לא יהיה שלום, תהיה כאן מלחמה ובאין הסדר עם הפלסטינים, קל מאוד למדינות כמו איראן וסוריה לאיים עלינו וקל מאוד לרוב מדינות העולם החופשי להצביע נגדנו.

ואסיים בזיכרון אישי: שבת, יום הכיפורים 1973, 6:00 בבוקר. יצאתי למרפסת הצופה אל דרך חברון ודרום ירושלים להוריד מחבל הכביסה חיתולים (עשויים אריג. לפני ארבעים שנה לא היו כאן חיתולים חד-פעמיים וגם לא מחסומים בדרך אפרתה) של בני בן השבוע. באור ראשון של בוקר, נמה לה העיר היפה ובאמצע הרחוב הרחב והשומם, צעד מבית לחם צפונה איש דת נוצרי לבוש גלימה ארוכה ובידו מקל שנקישותיו על הכביש הפרו בעדינות את הדממה. למראה הנוף ההזוי הזה הודיתי לבורא עולם: "איזה יום יפה, איזו עיר יפה ואיזה עולם יפה הוא זה".

כעבור שמונה שעות התחוור לי ולכל תושבי ישראל שהיום אינו יפה וגם העולם לא כל כך.