אחרי 20 שנה: חזרה לאוסלו

מבחינתי, התאריך הקובע הוא 10 בספטמבר. ביום זה החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים של הכרה הדדית. מדינת ישראל הכירה בארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) כנציג העם הפלסטיני, ואש"ף הכיר במדינת ישראל. אחד ההישגים ההיסטוריים של אוסלו הוא שאיש אינו מסוגל היום בכלל להעריך את חשיבותה העצומה של הכרה הדדית זו. הכרה מסוג זה אינה יכולה להתבטל בדיעבד

אחרי 20 שנה: חזרה לאוסלו

מבחינתי, התאריך הקובע הוא 10 בספטמבר. ביום זה החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים של הכרה הדדית. מדינת ישראל הכירה בארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) כנציג העם הפלסטיני, ואש"ף הכיר במדינת ישראל. אחד ההישגים ההיסטוריים של אוסלו הוא שאיש אינו מסוגל היום בכלל להעריך את חשיבותה העצומה של הכרה הדדית זו. הכרה מסוג זה אינה יכולה להתבטל בדיעבד

אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)
אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)

ישראל אוהבת ימי זיכרון. התקשורת גדושה לעייפה בגילויים ובזכרונות על האירוע המשמש מוקד ליום, עדי ראייה חוזרים בפעם המי-יודע-כמה על סיפוריהם, תצלומים ישנים מציפים את עמודי העיתונים ומרקעי הטלוויזיה מלאים בהם. 

בימים הקרובים, שני ימי זיכרון ימלאו תפקיד זה בחיינו. אמנם מלחמת יום כיפור פרצה רק באוקטובר (1973), אך דפי העיתונים ותכניות הטלוויזיה כבר מלאים בה.

הסכם אוסלו נחתם ב-13 בספטמבר (1993). מזכירים אותו בקושי. הוא כמעט נמחק מהזיכרון הלאומי.

אוסלו? אוסלו בירת נורווגיה? משהו קרה שם? ספר לי!

מבחינתי, התאריך הקובע הוא דווקא ה-10 בספטמבר. ביום זה החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים של הכרה הדדית.

מדינת ישראל הכירה בארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) כנציג העם הפלסטיני, ואש"ף הכיר במדינת ישראל.

אחד ההישגים ההיסטוריים של אוסלו הוא שאיש אינו מסוגל כיום להעריך בכלל את חשיבותה העצומה של הכרה הדדית זו.

הסכם אוסלו (צילום: אתר הכנסת)
הסכם אוסלו. התבשיל החמיץ כמעט מההתחלה (צילום: אתר הכנסת)

המטרה הרשמית של התנועה הציונית הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. באופן לא רשמי, המטרה הייתה להפוך את ארץ ישראל – את כל ארץ ישראל – למדינה יהודית. מאחר שארץ ישראל כבר הייתה מיושבת על-ידי עם אחר, היה צורך להכחיש את עצם קיומו של העם האחר הזה. התנועה הציונית היא, לפחות בעיני עצמה, תנועה מוסרית ואידיאליסטית, ועל כן הפכה ההכחשה הזאת לנכס צאן ברזל של האמונה הציונית. ארץ ללא עם לעם ללא ארץ. גולדה מאיר הצהירה ש"אין דבר כזה כמו עם פלסטיני". אני עצמי ביליתי מאות, ואולי אלפי שעות בחיי בנסיונות להוכיח לציבור הישראלי שאכן קיימת אומה פלסטינית.

והנה בא ראש ממשלת ישראל וחותם על מסמך שהכיר בקיום העם הפלסטיני, ובכך הורס את אחד מעמודי התווך של התורה הציונות בת מאה השנים!

ההכרזה של יאסר ערפאת הייתה לא פחות מהפכנית. בעיני כל פלסטיני, האמת הבסיסית היא שהמדינה הציונית היא בת בלתי-חוקית של האימפריאליזם המערבי. פלסטין הייתה ארץ ערבית, שתושביה היו ערבים זה מאות רבות של שנים, עד שהגיעה חבורה של מתנחלים זרים ולקחה אותה בכוח ובעורמה, תוך גירוש מחצית תושביה ושיעבוד המחצית השנייה.

והנה בא המייסד והמנהיג של תנועת השחרור הפלסטינית ומקבל את ישראל כמדינה לגיטימית!    

הכרה מסוג זה אינה יכולה להתבטל בדיעבד. היא קיימת בתודעה של מיליוני ישראלים ופלסטינים, ובתודעת העולם כולו.

זהו השינוי היסודי שחולל הסכם אוסלו.

בעיני הרוב העצום של הישראלים, אוסלו מתה. הסיפור פשוט: חתמנו על הסכם נדיב. "הערבים" הפרו אותו, כמו שהם מפירים כל הסכם. עשינו כל מה שביכולתנו לקידום השלום, אפשרנו לערפאת הרשע לחזור לארץ, אפילו חימשנו את כוחות הביטחון שלו – ומה קיבלנו בתמורה? לא שלום ולא בטיח. רק פיגועים. מחבלים מתאבדים.

המסקנה? הערבים אינם רוצים בשלום. הם רוצים לזרוק אותנו לים. כמו שאמר יצחק שמיר בצורה כל-כך חדה: "הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים".

לפלסטינים רבים, כמובן, הלקח הוא הפוך. לדידם, הסכם אוסלו היה טכסיס ציוני ערמומי כדי שהכיבוש יימשך בצורה אחרת. אכן, אחרי אוסלו הורע מצב הפלסטינים תחת הכיבוש. לפני אוסלו יכלו הפלסטינים לנוע באופן חופשי בכל הארץ מהים עד הירדן, משכם לעזה, מיריחו לחיפה, מכל מקום לירושלים. אחרי אוסלו זה הפך לבלתי אפשרי. 

אז מהי האמת? האם אוסלו מתה?

מובן שלא.

היצירה החשובה ביותר של הסכם אוסלו, הרשות הפלסטינית, חיה מאוד, אם כי אינה בועטת.

אפשר לחשוב על הרשות כל מה שעולה על הדעת, מטוב ועד רע, אבל אין ספק שהיא קיימת. היא מוכרת על-ידי החברה הבינלאומית כמדינה-בדרך, המקבלת תרומות והשקעות. הרשות מהווה התגלמות נראית לעין של הישות הלאומית הפלסטינית.

למרות הדיכוי הכול-יכול של משטר הכיבוש, קיימת חברה פלסטינית דינמית, חיונית, בעלת ממשל עצמי גם בגדה המערבית וגם ברצועת עזה, חברה שנהנית מתמיכה בינלאומית רחבה.

מצד שני, השלום נראה רחוק, רחוק מאוד.

לאיש מאיתנו לא היו אשליות. זה היה הסכם רע

מיד לאחר חתימת ההסכם על מדשאת הבית הלבן, כינסנו בתל אביב אסיפה רבת-משתתפים של כוחות השלום כדי לדון בו.

לאיש מאיתנו לא היו אשליות. זה היה הסכם רע. כפי שהגדיר אותו ערפאת עצמו: "ההסכם הטוב ביותר במצב הרע ביותר". זה לא היה הסכם בין שווים, אלא בין מעצמה צבאית חזקה לבין עם קטן, כמעט חסר-ישע.

אחדים מאיתנו הציעו לדחות את ההסכם על הסף. אחרים (ואני ביניהם) הציעו לקבל אותו על-תנאי. "הסעיפים הממשיים אינם חשובים כל כך", טענתי באסיפה, "העיקר הוא שהדינמיקה של השלום יצאה לדרך". היום אינני בטוח שצדקתי, אך אני גם לא בטוח שטעיתי. ימים יגידו.

המסמך הוגדר כהסכם-ביניים – אבל ביניים למה?

הפגם העיקרי בהסכם הוא שלא נאמר בו מהי המטרה הסופית. לפלסטינים (וגם לישראלים רבים) היה ברור לגמרי שהמטרה היא להביא להקמת המדינה הפלסטינית, שתכרות ברית שלום עם מדינת ישראל. למנהיגות הישראלית זה לא היה ברור כלל וכלל.

המסמך הוגדר כהסכם-ביניים – אבל ביניים למה? אם רוצים לנסוע ברכבת מתל אביב לחיפה, תחנות הביניים שונות מהתחנות בדרך מתל אביב לבאר שבע.

בהיעדר הסכמה על היעד הסופי, פרצו בהכרח מריבות על כל תחנה בדרך. מצב-הרוח הפייסני התחלף במהרה בחוסר-אימון הדדי. התבשיל החמיץ כמעט מן ההתחלה.

רבין "פחד מפני אומץ-הלב של עצמו"

אפשר להשוות את רבין למצביא שהצליח להבקיע את חזית היריב. במצב כזה, אסור למצביא לעצור ולחשוב מה לעשות הלאה. עליו לפרוץ קדימה ולזרוק לתוך הבקע את כל הכוחות שיש לו. (כך עשה אריאל שרון כשחצה את התעלה במלחמת יום כיפור). אבל רבין נעצר, וכך אפשר לכל המתנגדים בישראל לאסוף כוחות, להתארגן ולפתוח בהתקפת-נגד קטלנית.

רבין לא היה מהפכן מטבעו. להיפך, הוא היה טיפוס די שמרן, איש-צבא בעל דמיון מוגבל. תוך הפעלת מוחו האנליטי, הגיע למסקנה ההגיונית שהאינטרס הישראלי מחייב שלום עם הפלסטינים (הגעתי לאותה המסקנה 44 שנים לפני כן, ובאותה הדרך). בגיל 70 הוא שינה את השקפתו מן היסוד. על כך מגיע לו כל הכבוד.

אך ברגע שהגיע לשם, הוא היסס. כמו שאומרים הגרמנים, הוא "פחד מפני אומץ-הלב של עצמו." במקום למהר קדימה, הוא התמקח ארוכות על כל פרט, בשעה שהחל מסע-הסתה פאשיסטי נגדו. על כך שילם בחייו.

הפרת תאריכים שנקבעו בהסכם דינה כהפרת ההסכם

אז מי היה הראשון שהפר את ההסכם? עליי להאשים את הצד שלנו.

היה זה רבין שהכריז ש"אין תאריכים קדושים" (על כך הערתי שהלוואי שיצליח לשכנע בכך את מנהל סניף-הבנק שלי). הפרת תאריכים שנקבעו בהסכם דינה כהפרת ההסכם. לוח הזמנים שננקב לפתיחת המשא ומתן על השלום לא מומש, וכך כמובן קרה גם לגבי לוח הזמנים לחתימת ההסכם הסופי: 1999. באותה עתה, איש כבר לא חשב אפילו על אוסלו.

הפרה גורלית אחרת הייתה אי פתיחתם של ארבעת "המעברים הבטוחים" בין הגדה המערבית לרצועת עזה. בהתחלה אמנם הוצבו בין יריחו וירושלים תמרורים שהורו "לעזה", אך המעבר לא נפתח מעולם.

תוצאת ההפרה הזאת התגלתה רק כעבור זמן, כאשר חמאס השתלט על רצועת עזה ופת"ח נצמד לשלטון בגדה. הכלל הרומאי "הפרד ומשול" הוגשם במלואו.

בהסכמים שלאחר אוסלו חולקה הגדה המערבית בין שטחי A, B ו-C. אזור C היה אמור להישאר, לפי שעה, תחת שלטון ישראלי מלא. חיש מהר התברר שהמתכננים הצבאיים הישראלים שירטטו את המפה במחשבה תחילה, כך שבאזור C נמצאו כל הכבישים החשובים והאתרים שנועדו להתנחלויות.

האנשים שהמציאו את כל הדברים האלה לא חשבו על שלום.

התמונה אינה לגמרי חד-צדדית. יש לציין שבתקופת אוסלו לא פסקו הפיגועים. ערפאת לא יזם את הפיגועים האלה, אך גם לא יצא מגדרו כדי למנוע אותם. הוא חשב, כנראה, שהפיגועים ידרבנו את הישראלית להגשים את ההסכם. אבל הפיגועים השיגו את ההיפך.

שתי אומות חיות כאן, ועליהן לבחור: לחיות ביחד או למות ביחד

מבחינה מעשית, רציחת רבין וערפאת שמה קץ לאוסלו. אך המציאות לא השתנתה.

השיקולים שהביאו את ערפאת בסוף 1973 להסיק את המסקנה שעליו לנהל משא ומתן עם ישראל לא השתנו, וגם השיקולים שהביאו את רבין ב-1993 לשיחות עם הפלסטינים לא השתנו.

שתי אומות חיות בארץ הזאת, ועליהן לבחור: לחיות ביחד או למות ביחד. אני מקווה שיבחרו בחיים.

באחד הימים יקראו כיכרות ציבוריות בתל אביב וברמאללה על שם ההסכם. ובאוסלו גם.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]

5 Comments

  1. צדוק התקוה
    19 בספטמבר 2013 @ 7:31

    ערפאת תכנן כי הסכמי אוסלו יבריחו את הישראלים
    מקור: ANB TV, 16/02/2006
    העורך הראשי של "אל-קדס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטוואן:
    "לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו, נסעתי לתוניס לבקר אותו [את ערפאת] ביולי. אמרתי לו: 'אנחנו לא מסכימים. אני לא תומך בהסכם הזה. הוא יפגע בנו.'
    [ערפאת] אמר לי: 'בשם אללה, אני אוציא אותם מדעתם. אני אהפוך את הסכמים אלה לאסון עבורם [ישראל]. זה לא יקרה בימי חיי, אבל אתה תראה שהישראלים יברחו מפלסטין. היעזר בסבלנות.'
    גדודי חללי אל-אקצא [זרוע הטרור של פת"ח] הוקמו ומומנו על ידו [ערפאת] בתגובה, כמשקל-נגד לטעות ההיסטורית של הסכמי אוסלו
    ערפאת השווה את הסכמי אוסלו ל"הסכמי חודיבייה", עליהם חתם הנביא מוחמד כתרגיל פוליטי בכוונה להפר אותם לאחר מכן והוא הצליח כ1500 ישראלים נרצחו

  2. שרה
    11 בספטמבר 2013 @ 16:15

    קשה לי להבין איך אדם אינטליגנט כמוך משקר ומעוות את האמת. האם מטרת התנועה הציונית היתה לכבוש ולשלוט בעמ אחר, או לשוב לארץ אבותינו ולהקים בית לאומי ליהודים שאינם רצויים בשום מקום אחר? למה לסלף עובדות? האם הארץ הזו אינה מלאה בהוכחות חותכות מלפני אלפיים שנה שהעם היהודי חי ושלט פה? כן, מי זה העם הפלסטיני? מה ההיסטוריה שלו? תקרא את ספרו של מרק טוויין, ״מסע תענוגות בארץ הקודש״ שביקר כאן בשנת 1867 ולא תקרא מילה על ״פלסטינים״. הוא פגש ערבים נלעגים מבקשי בקשיש ותורכים נלעגים יותר. הוא פגש גם ביהודים, למגינת ליבך. למה עצימת העיניים הזו שלך והרצון לא לראות את האמת? אני מאחלת לך רק דבר אחד לשנה החדשה (מתחילה בתשרי, לא בספטמבר) שייפקחו עיניך וייפתח ליבך לבני העם אליו אתה שייך. וכן, גם לי יש תאריך אחד שאני מכירה: כ"ט בנובמבר. 

  3. יהודה דורנר
    9 בספטמבר 2013 @ 11:40

    אבנרי, אתה חי בסרט !! אוסלו לא רק שכשל, אלא שאנחנו חיים כאן לא עם עם אחר, אלא עם עמים אחרים, ש ל ה ם נוח מאוד שהם משליכים עלינו את "הפלסטינאים" כן, כן, במרכאות. גם הם לא מאמינים שיש אומה פלסטינאית, הם רק טומנים את ראשם בחול. הירדנים, הסורים, המצרים, כולם יודעים לספק לפלסטינאים נשק , אבל לא מקום מבטחים . הם נלחמו (ירדן מצרים וסוריה) בנו, שהם יקחו אחריות על הפליטים וחלאס. נשבר כבר מהשטויות שלך ושל שכמותך. גמר חתימה טובה (לא של אוסלו, של הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה).

  4. יפה
    8 בספטמבר 2013 @ 23:02

    למרות ההשמצות והקללות ממשלת ישראל והמתנחלים נאחזים חזק מאוד בהסכם הביניים "אוסלו" בתקווה שהוא יתקבע כמצב סופי – בו לישראל בעצם שליטה צבאית מוחלטת בשטחי פלסטין תוך הסרת האחריות והעלויות לטיפול באוכלוסיה הכבושה והעמקת האחיזה היהודית מסביב לגושי האוכלוסיה הפלסטינים.

  5. צדוק התקוה
    8 בספטמבר 2013 @ 19:49

    לא הבנתי רצחו את ערפת ? האם אורי אבנרי יודע משהוא בנידון? אני רק יודע שמאותו הסכם לא יצא כלום כן 1500 יהודים נרצחו בפיגועי חילי השלום של אבו עמאר

אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)
אורי אבנרי (צילמה: ציפי מנשה)

ישראל אוהבת ימי זיכרון. התקשורת גדושה לעייפה בגילויים ובזכרונות על האירוע המשמש מוקד ליום, עדי ראייה חוזרים בפעם המי-יודע-כמה על סיפוריהם, תצלומים ישנים מציפים את עמודי העיתונים ומרקעי הטלוויזיה מלאים בהם. 

בימים הקרובים, שני ימי זיכרון ימלאו תפקיד זה בחיינו. אמנם מלחמת יום כיפור פרצה רק באוקטובר (1973), אך דפי העיתונים ותכניות הטלוויזיה כבר מלאים בה.

הסכם אוסלו נחתם ב-13 בספטמבר (1993). מזכירים אותו בקושי. הוא כמעט נמחק מהזיכרון הלאומי.

אוסלו? אוסלו בירת נורווגיה? משהו קרה שם? ספר לי!

מבחינתי, התאריך הקובע הוא דווקא ה-10 בספטמבר. ביום זה החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים של הכרה הדדית.

מדינת ישראל הכירה בארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) כנציג העם הפלסטיני, ואש"ף הכיר במדינת ישראל.

אחד ההישגים ההיסטוריים של אוסלו הוא שאיש אינו מסוגל כיום להעריך בכלל את חשיבותה העצומה של הכרה הדדית זו.

הסכם אוסלו (צילום: אתר הכנסת)
הסכם אוסלו. התבשיל החמיץ כמעט מההתחלה (צילום: אתר הכנסת)

המטרה הרשמית של התנועה הציונית הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. באופן לא רשמי, המטרה הייתה להפוך את ארץ ישראל – את כל ארץ ישראל – למדינה יהודית. מאחר שארץ ישראל כבר הייתה מיושבת על-ידי עם אחר, היה צורך להכחיש את עצם קיומו של העם האחר הזה. התנועה הציונית היא, לפחות בעיני עצמה, תנועה מוסרית ואידיאליסטית, ועל כן הפכה ההכחשה הזאת לנכס צאן ברזל של האמונה הציונית. ארץ ללא עם לעם ללא ארץ. גולדה מאיר הצהירה ש"אין דבר כזה כמו עם פלסטיני". אני עצמי ביליתי מאות, ואולי אלפי שעות בחיי בנסיונות להוכיח לציבור הישראלי שאכן קיימת אומה פלסטינית.

והנה בא ראש ממשלת ישראל וחותם על מסמך שהכיר בקיום העם הפלסטיני, ובכך הורס את אחד מעמודי התווך של התורה הציונות בת מאה השנים!

ההכרזה של יאסר ערפאת הייתה לא פחות מהפכנית. בעיני כל פלסטיני, האמת הבסיסית היא שהמדינה הציונית היא בת בלתי-חוקית של האימפריאליזם המערבי. פלסטין הייתה ארץ ערבית, שתושביה היו ערבים זה מאות רבות של שנים, עד שהגיעה חבורה של מתנחלים זרים ולקחה אותה בכוח ובעורמה, תוך גירוש מחצית תושביה ושיעבוד המחצית השנייה.

והנה בא המייסד והמנהיג של תנועת השחרור הפלסטינית ומקבל את ישראל כמדינה לגיטימית!    

הכרה מסוג זה אינה יכולה להתבטל בדיעבד. היא קיימת בתודעה של מיליוני ישראלים ופלסטינים, ובתודעת העולם כולו.

זהו השינוי היסודי שחולל הסכם אוסלו.

בעיני הרוב העצום של הישראלים, אוסלו מתה. הסיפור פשוט: חתמנו על הסכם נדיב. "הערבים" הפרו אותו, כמו שהם מפירים כל הסכם. עשינו כל מה שביכולתנו לקידום השלום, אפשרנו לערפאת הרשע לחזור לארץ, אפילו חימשנו את כוחות הביטחון שלו – ומה קיבלנו בתמורה? לא שלום ולא בטיח. רק פיגועים. מחבלים מתאבדים.

המסקנה? הערבים אינם רוצים בשלום. הם רוצים לזרוק אותנו לים. כמו שאמר יצחק שמיר בצורה כל-כך חדה: "הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים".

לפלסטינים רבים, כמובן, הלקח הוא הפוך. לדידם, הסכם אוסלו היה טכסיס ציוני ערמומי כדי שהכיבוש יימשך בצורה אחרת. אכן, אחרי אוסלו הורע מצב הפלסטינים תחת הכיבוש. לפני אוסלו יכלו הפלסטינים לנוע באופן חופשי בכל הארץ מהים עד הירדן, משכם לעזה, מיריחו לחיפה, מכל מקום לירושלים. אחרי אוסלו זה הפך לבלתי אפשרי. 

אז מהי האמת? האם אוסלו מתה?

מובן שלא.

היצירה החשובה ביותר של הסכם אוסלו, הרשות הפלסטינית, חיה מאוד, אם כי אינה בועטת.

אפשר לחשוב על הרשות כל מה שעולה על הדעת, מטוב ועד רע, אבל אין ספק שהיא קיימת. היא מוכרת על-ידי החברה הבינלאומית כמדינה-בדרך, המקבלת תרומות והשקעות. הרשות מהווה התגלמות נראית לעין של הישות הלאומית הפלסטינית.

למרות הדיכוי הכול-יכול של משטר הכיבוש, קיימת חברה פלסטינית דינמית, חיונית, בעלת ממשל עצמי גם בגדה המערבית וגם ברצועת עזה, חברה שנהנית מתמיכה בינלאומית רחבה.

מצד שני, השלום נראה רחוק, רחוק מאוד.

לאיש מאיתנו לא היו אשליות. זה היה הסכם רע

מיד לאחר חתימת ההסכם על מדשאת הבית הלבן, כינסנו בתל אביב אסיפה רבת-משתתפים של כוחות השלום כדי לדון בו.

לאיש מאיתנו לא היו אשליות. זה היה הסכם רע. כפי שהגדיר אותו ערפאת עצמו: "ההסכם הטוב ביותר במצב הרע ביותר". זה לא היה הסכם בין שווים, אלא בין מעצמה צבאית חזקה לבין עם קטן, כמעט חסר-ישע.

אחדים מאיתנו הציעו לדחות את ההסכם על הסף. אחרים (ואני ביניהם) הציעו לקבל אותו על-תנאי. "הסעיפים הממשיים אינם חשובים כל כך", טענתי באסיפה, "העיקר הוא שהדינמיקה של השלום יצאה לדרך". היום אינני בטוח שצדקתי, אך אני גם לא בטוח שטעיתי. ימים יגידו.

המסמך הוגדר כהסכם-ביניים – אבל ביניים למה?

הפגם העיקרי בהסכם הוא שלא נאמר בו מהי המטרה הסופית. לפלסטינים (וגם לישראלים רבים) היה ברור לגמרי שהמטרה היא להביא להקמת המדינה הפלסטינית, שתכרות ברית שלום עם מדינת ישראל. למנהיגות הישראלית זה לא היה ברור כלל וכלל.

המסמך הוגדר כהסכם-ביניים – אבל ביניים למה? אם רוצים לנסוע ברכבת מתל אביב לחיפה, תחנות הביניים שונות מהתחנות בדרך מתל אביב לבאר שבע.

בהיעדר הסכמה על היעד הסופי, פרצו בהכרח מריבות על כל תחנה בדרך. מצב-הרוח הפייסני התחלף במהרה בחוסר-אימון הדדי. התבשיל החמיץ כמעט מן ההתחלה.

רבין "פחד מפני אומץ-הלב של עצמו"

אפשר להשוות את רבין למצביא שהצליח להבקיע את חזית היריב. במצב כזה, אסור למצביא לעצור ולחשוב מה לעשות הלאה. עליו לפרוץ קדימה ולזרוק לתוך הבקע את כל הכוחות שיש לו. (כך עשה אריאל שרון כשחצה את התעלה במלחמת יום כיפור). אבל רבין נעצר, וכך אפשר לכל המתנגדים בישראל לאסוף כוחות, להתארגן ולפתוח בהתקפת-נגד קטלנית.

רבין לא היה מהפכן מטבעו. להיפך, הוא היה טיפוס די שמרן, איש-צבא בעל דמיון מוגבל. תוך הפעלת מוחו האנליטי, הגיע למסקנה ההגיונית שהאינטרס הישראלי מחייב שלום עם הפלסטינים (הגעתי לאותה המסקנה 44 שנים לפני כן, ובאותה הדרך). בגיל 70 הוא שינה את השקפתו מן היסוד. על כך מגיע לו כל הכבוד.

אך ברגע שהגיע לשם, הוא היסס. כמו שאומרים הגרמנים, הוא "פחד מפני אומץ-הלב של עצמו." במקום למהר קדימה, הוא התמקח ארוכות על כל פרט, בשעה שהחל מסע-הסתה פאשיסטי נגדו. על כך שילם בחייו.

הפרת תאריכים שנקבעו בהסכם דינה כהפרת ההסכם

אז מי היה הראשון שהפר את ההסכם? עליי להאשים את הצד שלנו.

היה זה רבין שהכריז ש"אין תאריכים קדושים" (על כך הערתי שהלוואי שיצליח לשכנע בכך את מנהל סניף-הבנק שלי). הפרת תאריכים שנקבעו בהסכם דינה כהפרת ההסכם. לוח הזמנים שננקב לפתיחת המשא ומתן על השלום לא מומש, וכך כמובן קרה גם לגבי לוח הזמנים לחתימת ההסכם הסופי: 1999. באותה עתה, איש כבר לא חשב אפילו על אוסלו.

הפרה גורלית אחרת הייתה אי פתיחתם של ארבעת "המעברים הבטוחים" בין הגדה המערבית לרצועת עזה. בהתחלה אמנם הוצבו בין יריחו וירושלים תמרורים שהורו "לעזה", אך המעבר לא נפתח מעולם.

תוצאת ההפרה הזאת התגלתה רק כעבור זמן, כאשר חמאס השתלט על רצועת עזה ופת"ח נצמד לשלטון בגדה. הכלל הרומאי "הפרד ומשול" הוגשם במלואו.

בהסכמים שלאחר אוסלו חולקה הגדה המערבית בין שטחי A, B ו-C. אזור C היה אמור להישאר, לפי שעה, תחת שלטון ישראלי מלא. חיש מהר התברר שהמתכננים הצבאיים הישראלים שירטטו את המפה במחשבה תחילה, כך שבאזור C נמצאו כל הכבישים החשובים והאתרים שנועדו להתנחלויות.

האנשים שהמציאו את כל הדברים האלה לא חשבו על שלום.

התמונה אינה לגמרי חד-צדדית. יש לציין שבתקופת אוסלו לא פסקו הפיגועים. ערפאת לא יזם את הפיגועים האלה, אך גם לא יצא מגדרו כדי למנוע אותם. הוא חשב, כנראה, שהפיגועים ידרבנו את הישראלית להגשים את ההסכם. אבל הפיגועים השיגו את ההיפך.

שתי אומות חיות כאן, ועליהן לבחור: לחיות ביחד או למות ביחד

מבחינה מעשית, רציחת רבין וערפאת שמה קץ לאוסלו. אך המציאות לא השתנתה.

השיקולים שהביאו את ערפאת בסוף 1973 להסיק את המסקנה שעליו לנהל משא ומתן עם ישראל לא השתנו, וגם השיקולים שהביאו את רבין ב-1993 לשיחות עם הפלסטינים לא השתנו.

שתי אומות חיות בארץ הזאת, ועליהן לבחור: לחיות ביחד או למות ביחד. אני מקווה שיבחרו בחיים.

באחד הימים יקראו כיכרות ציבוריות בתל אביב וברמאללה על שם ההסכם. ובאוסלו גם.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]

5 Comments

  1. צדוק התקוה
    19 בספטמבר 2013 @ 7:31

    ערפאת תכנן כי הסכמי אוסלו יבריחו את הישראלים
    מקור: ANB TV, 16/02/2006
    העורך הראשי של "אל-קדס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטוואן:
    "לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו, נסעתי לתוניס לבקר אותו [את ערפאת] ביולי. אמרתי לו: 'אנחנו לא מסכימים. אני לא תומך בהסכם הזה. הוא יפגע בנו.'
    [ערפאת] אמר לי: 'בשם אללה, אני אוציא אותם מדעתם. אני אהפוך את הסכמים אלה לאסון עבורם [ישראל]. זה לא יקרה בימי חיי, אבל אתה תראה שהישראלים יברחו מפלסטין. היעזר בסבלנות.'
    גדודי חללי אל-אקצא [זרוע הטרור של פת"ח] הוקמו ומומנו על ידו [ערפאת] בתגובה, כמשקל-נגד לטעות ההיסטורית של הסכמי אוסלו
    ערפאת השווה את הסכמי אוסלו ל"הסכמי חודיבייה", עליהם חתם הנביא מוחמד כתרגיל פוליטי בכוונה להפר אותם לאחר מכן והוא הצליח כ1500 ישראלים נרצחו

  2. שרה
    11 בספטמבר 2013 @ 16:15

    קשה לי להבין איך אדם אינטליגנט כמוך משקר ומעוות את האמת. האם מטרת התנועה הציונית היתה לכבוש ולשלוט בעמ אחר, או לשוב לארץ אבותינו ולהקים בית לאומי ליהודים שאינם רצויים בשום מקום אחר? למה לסלף עובדות? האם הארץ הזו אינה מלאה בהוכחות חותכות מלפני אלפיים שנה שהעם היהודי חי ושלט פה? כן, מי זה העם הפלסטיני? מה ההיסטוריה שלו? תקרא את ספרו של מרק טוויין, ״מסע תענוגות בארץ הקודש״ שביקר כאן בשנת 1867 ולא תקרא מילה על ״פלסטינים״. הוא פגש ערבים נלעגים מבקשי בקשיש ותורכים נלעגים יותר. הוא פגש גם ביהודים, למגינת ליבך. למה עצימת העיניים הזו שלך והרצון לא לראות את האמת? אני מאחלת לך רק דבר אחד לשנה החדשה (מתחילה בתשרי, לא בספטמבר) שייפקחו עיניך וייפתח ליבך לבני העם אליו אתה שייך. וכן, גם לי יש תאריך אחד שאני מכירה: כ"ט בנובמבר. 

  3. יהודה דורנר
    9 בספטמבר 2013 @ 11:40

    אבנרי, אתה חי בסרט !! אוסלו לא רק שכשל, אלא שאנחנו חיים כאן לא עם עם אחר, אלא עם עמים אחרים, ש ל ה ם נוח מאוד שהם משליכים עלינו את "הפלסטינאים" כן, כן, במרכאות. גם הם לא מאמינים שיש אומה פלסטינאית, הם רק טומנים את ראשם בחול. הירדנים, הסורים, המצרים, כולם יודעים לספק לפלסטינאים נשק , אבל לא מקום מבטחים . הם נלחמו (ירדן מצרים וסוריה) בנו, שהם יקחו אחריות על הפליטים וחלאס. נשבר כבר מהשטויות שלך ושל שכמותך. גמר חתימה טובה (לא של אוסלו, של הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה).

  4. יפה
    8 בספטמבר 2013 @ 23:02

    למרות ההשמצות והקללות ממשלת ישראל והמתנחלים נאחזים חזק מאוד בהסכם הביניים "אוסלו" בתקווה שהוא יתקבע כמצב סופי – בו לישראל בעצם שליטה צבאית מוחלטת בשטחי פלסטין תוך הסרת האחריות והעלויות לטיפול באוכלוסיה הכבושה והעמקת האחיזה היהודית מסביב לגושי האוכלוסיה הפלסטינים.

  5. צדוק התקוה
    8 בספטמבר 2013 @ 19:49

    לא הבנתי רצחו את ערפת ? האם אורי אבנרי יודע משהוא בנידון? אני רק יודע שמאותו הסכם לא יצא כלום כן 1500 יהודים נרצחו בפיגועי חילי השלום של אבו עמאר

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן