קו דמשק-דימונה

החשש בירושלים הוא שהחלת משטר פיקוח על הנשק הכימי בסוריה תביא ללחץ בינלאומי כבד להחיל פיקוח דומה גם כאן – לחץ שאובמה לא יעמוד בו

קו דמשק-דימונה

החשש בירושלים הוא שהחלת משטר פיקוח על הנשק הכימי בסוריה תביא ללחץ בינלאומי כבד להחיל פיקוח דומה גם כאן – לחץ שאובמה לא יעמוד בו

יש להניח שבירושלים שוררת דאגה רבה מנטייתו של הנשיא אובמה לאמץ את ההצעה הרוסית של החלת פיקוח בינלאומי על מאגרי הנשק הכימי של סוריה. הסיבה אינה העובדה שפיקוח כזה עלול להתגלות כבלתי יעיל (כלומר, שהסורים יצליחו להסתיר מאגרים גדולים של חומרי לחימה כימיים מעיניהם הבולשות של הפקחים), אלא התרחיש שאינו מוזכר כעת בפומבי ושמטריד את ישראל הרבה יותר. המדובר ביצירת תקדים, שסופו הבלתי רצוי החלת פיקוח על מדינה מזרח תיכונית אחרת שלפי פרסומים זרים מחזיקה אף היא בנשק בלתי קונבנציונלי.

הסיוט הגדול של מקבלי ההחלטות בישראל הוא ניטרול הבלעדיות שלה בהחזקת המידע ובביצוע האפשרי של הפעלת נשק בלתי קונבנציונלי. לאחר שהצליחה לחמוק מפיקוח בינלאומי במשך שנים, אין בירושלים שום כוונה לאפשר שינוי של המצב הזה, שכן הוא עומד ביסוד מדיניות ההרתעה הגרעינית. הנחת המוצא היא שגיבוי אמריקני לעמימות הזו די בו כדי לשמר אותה. כך קרה שמאז הקמת הכור בדימונה, עשתה ישראל כל מאמץ כדי לשכנע את נשיאי ארה"ב לתמוך בכך.

אובמה. יעמוד בלחץ? (צילום: הבית הלבן)
אובמה. יעמוד בלחץ? (צילום: הבית הלבן)

ואכן, באוקטובר 2009 פרסם ה"וושינגטון פוסט" שהנשיא אובמה "אישר לישראל להמשיך ולהחזיק בנשק גרעיני ללא פיקוח בינלאומי". על פי אותו פרסום סיכם אובמה עם נתניהו במאי אותה שנה כי ישראל לא תחשוף את הנשק הגרעיני שלה ולא תחויב לחתום על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני. ההבנות בנושא הגרעין הושגו בשנת 1969 בפגישה בין ריצ'רד ניקסון לגולדה מאיר, ובמסגרתן סוכם כי ארה"ב תסכים בשתיקה לתמוך בנשק גרעיני לישראל, כל עוד זו לא תציג אותו או תערוך בו ניסויים.

מדיניות הגרעין של ישראל מתבססת על דוקטרינת "המסדרון הארוך" בה ישראל תחל לשקול התפרקות מנשקה הגרעיני רק לאחר שייחתם הסכם שלום על כל המדינות העוינות לה, ולאחר שאלו יתפרקו לא רק מנשק גרעיני, אלא גם מנשק ביולוגי וכימי. על-פי דיווחים זרים, מונה ארסנל הגרעין של ישראל מאות פצצות.
ערכה המכילה את כל מרכיביה של פצצה גרעינית, כפי שצולמה ע"י מרדכי ואנונו ב-1986 (ויקימדיה).

הנשק הגרעיני הישראלי נתפס תמיד כחלופה האסטרטגית למקרה של איום קיומי. בשנים שחלפו פורסמו ידיעות לפיהן ישראל פיתחה יכולת לעשות שימוש בפצצות נייטרון, הנחשבות כיעילות לא פחות וככאלה שאינן גורמות לזיהום סביבתי משמעותי. בנובמבר 1997 פירסם עיתון אוסטרלי ידיעה, שלפיה הושגה הסכמה עקרונית בין ירושלים לוושינגטון שלפיה תטיל ישראל פצצת ניוטרון על עיר עירקית במקרה של "התקפה רצינית" בנשק כימי או ביולוגי על ישראל מצד סדאם חוסיין. באפריל 2000 פורסם בעיתון Crescent Internaional, בהסתמך על "מקורות צבאיים" כי ישראל מתכננת "לשתול מוקשים גרעיניים" ברמת הגולן, במסגרת תוכנית ששם הקוד הסודי שלה הוא 'קלע דוד'. המוקשים שבהם מדובר – פצצות ניוטרון זעירות שגודלן כגודל כדור בייסבול – וש"כדי לשאת אותן ולהטמין אותן בקרקע באתרים אסטרטגיים דרושים רק שני חיילים". הרעיון שביסוד התכנית היה כזה שהמוקשים הללו ישמשו כהרתעה יעילה נגד אפשרות של הפרת ההסכם על ידי סוריה באמצעות ניסיון פלישה לישראל. על-פי פירסום ב"סאנדיי טיימס" של לונדון יצרה ישראל, במסגרת פרויקט מיוחד למיזעור הפצצות, גם פגזי-ניוטרון לירי מתותחים ופצצות ניוטרון נישאות בטילי קרקע-קרקע מונחי לייזר.

עכשיו, כשכל המידע הזה ברשותנו, אפשר להבין את הסיבה לחשש המקנן בירושלים מהצלחת המהלך הרוסי-סורי. פיקוח בינלאומי על נשק בלתי קונבנציונלי עלול להביא לתביעה בינלאומית רחבה להרחיב את המהלך הזה ולהחיל אותו גם על ישראל. המשמעות: חשיפת כל האמצעים הסודיים שיש בארסנל הישראלי ופגיעה חסרת תקדים במדיניות העמימות הגרעינית. וכל זאת, כשלאיראן – מדינה המחויבת להשמדה טוטאלית של ישראל, כזכור – יש תשתית גרעינית פעילה ומוכחת.

אפשר להניח שהאמריקנים יכולים לנטרל מהלך בינלאומי כזה, ממש כשם שהרוסים יכולים להגן בעצמם על דמשק. אבל מדיניותו הפייסנית של אובמה מול האיומים מטהרן ומדמשק מגדילים עוד יותר את החשש מפני "תרחיש מינכן", שבו מתעלמות בעלות בריתה של מדינה מאוימת ממחויבותן להיחלץ לעזרתה בשעת צרה ומפקירות אותה לעימות עם מעצמה אזורית גדולה המאיימת על קיומה. כל עוד עומדת לישראל "ברירת שמשון" (כלומר, היכולת התיאורטית לעשות שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי בשעת הצורך), היא עוד יכולה להרתיע את התוקף. אבל לשיטתו של נתניהו, כשבבית הלבן יושב נשיא סטייל צ'יימברלין, שמנטרל את ישראל גם ממנה, זה עלול להיות קשה ויקר הרבה יותר.

יש להניח שבירושלים שוררת דאגה רבה מנטייתו של הנשיא אובמה לאמץ את ההצעה הרוסית של החלת פיקוח בינלאומי על מאגרי הנשק הכימי של סוריה. הסיבה אינה העובדה שפיקוח כזה עלול להתגלות כבלתי יעיל (כלומר, שהסורים יצליחו להסתיר מאגרים גדולים של חומרי לחימה כימיים מעיניהם הבולשות של הפקחים), אלא התרחיש שאינו מוזכר כעת בפומבי ושמטריד את ישראל הרבה יותר. המדובר ביצירת תקדים, שסופו הבלתי רצוי החלת פיקוח על מדינה מזרח תיכונית אחרת שלפי פרסומים זרים מחזיקה אף היא בנשק בלתי קונבנציונלי.

הסיוט הגדול של מקבלי ההחלטות בישראל הוא ניטרול הבלעדיות שלה בהחזקת המידע ובביצוע האפשרי של הפעלת נשק בלתי קונבנציונלי. לאחר שהצליחה לחמוק מפיקוח בינלאומי במשך שנים, אין בירושלים שום כוונה לאפשר שינוי של המצב הזה, שכן הוא עומד ביסוד מדיניות ההרתעה הגרעינית. הנחת המוצא היא שגיבוי אמריקני לעמימות הזו די בו כדי לשמר אותה. כך קרה שמאז הקמת הכור בדימונה, עשתה ישראל כל מאמץ כדי לשכנע את נשיאי ארה"ב לתמוך בכך.

אובמה. יעמוד בלחץ? (צילום: הבית הלבן)
אובמה. יעמוד בלחץ? (צילום: הבית הלבן)

ואכן, באוקטובר 2009 פרסם ה"וושינגטון פוסט" שהנשיא אובמה "אישר לישראל להמשיך ולהחזיק בנשק גרעיני ללא פיקוח בינלאומי". על פי אותו פרסום סיכם אובמה עם נתניהו במאי אותה שנה כי ישראל לא תחשוף את הנשק הגרעיני שלה ולא תחויב לחתום על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני. ההבנות בנושא הגרעין הושגו בשנת 1969 בפגישה בין ריצ'רד ניקסון לגולדה מאיר, ובמסגרתן סוכם כי ארה"ב תסכים בשתיקה לתמוך בנשק גרעיני לישראל, כל עוד זו לא תציג אותו או תערוך בו ניסויים.

מדיניות הגרעין של ישראל מתבססת על דוקטרינת "המסדרון הארוך" בה ישראל תחל לשקול התפרקות מנשקה הגרעיני רק לאחר שייחתם הסכם שלום על כל המדינות העוינות לה, ולאחר שאלו יתפרקו לא רק מנשק גרעיני, אלא גם מנשק ביולוגי וכימי. על-פי דיווחים זרים, מונה ארסנל הגרעין של ישראל מאות פצצות.
ערכה המכילה את כל מרכיביה של פצצה גרעינית, כפי שצולמה ע"י מרדכי ואנונו ב-1986 (ויקימדיה).

הנשק הגרעיני הישראלי נתפס תמיד כחלופה האסטרטגית למקרה של איום קיומי. בשנים שחלפו פורסמו ידיעות לפיהן ישראל פיתחה יכולת לעשות שימוש בפצצות נייטרון, הנחשבות כיעילות לא פחות וככאלה שאינן גורמות לזיהום סביבתי משמעותי. בנובמבר 1997 פירסם עיתון אוסטרלי ידיעה, שלפיה הושגה הסכמה עקרונית בין ירושלים לוושינגטון שלפיה תטיל ישראל פצצת ניוטרון על עיר עירקית במקרה של "התקפה רצינית" בנשק כימי או ביולוגי על ישראל מצד סדאם חוסיין. באפריל 2000 פורסם בעיתון Crescent Internaional, בהסתמך על "מקורות צבאיים" כי ישראל מתכננת "לשתול מוקשים גרעיניים" ברמת הגולן, במסגרת תוכנית ששם הקוד הסודי שלה הוא 'קלע דוד'. המוקשים שבהם מדובר – פצצות ניוטרון זעירות שגודלן כגודל כדור בייסבול – וש"כדי לשאת אותן ולהטמין אותן בקרקע באתרים אסטרטגיים דרושים רק שני חיילים". הרעיון שביסוד התכנית היה כזה שהמוקשים הללו ישמשו כהרתעה יעילה נגד אפשרות של הפרת ההסכם על ידי סוריה באמצעות ניסיון פלישה לישראל. על-פי פירסום ב"סאנדיי טיימס" של לונדון יצרה ישראל, במסגרת פרויקט מיוחד למיזעור הפצצות, גם פגזי-ניוטרון לירי מתותחים ופצצות ניוטרון נישאות בטילי קרקע-קרקע מונחי לייזר.

עכשיו, כשכל המידע הזה ברשותנו, אפשר להבין את הסיבה לחשש המקנן בירושלים מהצלחת המהלך הרוסי-סורי. פיקוח בינלאומי על נשק בלתי קונבנציונלי עלול להביא לתביעה בינלאומית רחבה להרחיב את המהלך הזה ולהחיל אותו גם על ישראל. המשמעות: חשיפת כל האמצעים הסודיים שיש בארסנל הישראלי ופגיעה חסרת תקדים במדיניות העמימות הגרעינית. וכל זאת, כשלאיראן – מדינה המחויבת להשמדה טוטאלית של ישראל, כזכור – יש תשתית גרעינית פעילה ומוכחת.

אפשר להניח שהאמריקנים יכולים לנטרל מהלך בינלאומי כזה, ממש כשם שהרוסים יכולים להגן בעצמם על דמשק. אבל מדיניותו הפייסנית של אובמה מול האיומים מטהרן ומדמשק מגדילים עוד יותר את החשש מפני "תרחיש מינכן", שבו מתעלמות בעלות בריתה של מדינה מאוימת ממחויבותן להיחלץ לעזרתה בשעת צרה ומפקירות אותה לעימות עם מעצמה אזורית גדולה המאיימת על קיומה. כל עוד עומדת לישראל "ברירת שמשון" (כלומר, היכולת התיאורטית לעשות שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי בשעת הצורך), היא עוד יכולה להרתיע את התוקף. אבל לשיטתו של נתניהו, כשבבית הלבן יושב נשיא סטייל צ'יימברלין, שמנטרל את ישראל גם ממנה, זה עלול להיות קשה ויקר הרבה יותר.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן