המלחמה המוצלחת ביותר היא המלחמה שנמנעה

אין מלחמות טובות. מעולם לא היו. בסופו של דבר, אובמה יצא לא רע מהסיפור הסורי. ההיסוס שלו, ההליכה לקונגרס, הביאו את הרוסים – לראשונה – לנקוט יוזמה. זו הצלחה

המלחמה המוצלחת ביותר היא המלחמה שנמנעה

אין מלחמות טובות. מעולם לא היו. בסופו של דבר, אובמה יצא לא רע מהסיפור הסורי. ההיסוס שלו, ההליכה לקונגרס, הביאו את הרוסים – לראשונה – לנקוט יוזמה. זו הצלחה

הנה עוד בדיחה יהודית: צעיר יהודי רעב רואה כרזה מטעם הקרקס המקומי המבטיחה פרס של אלף רובל למי שעולה על עמוד בגובה 50 מטר וקופץ לתוך שמיכה הפרושה למטה.

מתוך ייאוש נכנס הצעיר פנימה, עולה על העמוד, מסתכל למטה ומצטמרר.

"קפוץ! קפוץ!" צועק מנהל הזירה.

"על לקפוץ אין מה לדבר," היהודי עונה, "השאלה היא איך אני יורד מפה!"

כך הרגיש ברק אובמה, רגע לפני שהרוסים סיפקו לו את הסולם.

הצרה במלחמה היא שיש בה שני צדדים.

אתה מכין את המלחמה בקפדנות. יש לך תוכנית מושלמת. בעתיד ילמדו הגנרלים את התוכנית הזאת באקדמיה הצבאית. אך ברגע שאתה מבצע את המהלך הראשון, הכול משתבש. מפני שלצד השני יש תוכניות משלו, והוא לא מתנהג כפי שציפית.

דוגמה טובה ניתנה היום לפני 40 שנה בדיוק כאשר המצרים והסורים תקפו את ישראל. לפני התכנון הישראלי, הם לא יכלו ולא היו צריכים לתקוף. בשום פנים לא. הם ידעו שהכוחות שלהם נחותים, ושתבוסתם בטוחה מראש.

ראש אמ"ן, האיש האחראי לבדו להערכת המצב של כל קהילת המודיעין, טבע אז את מטבע-הלשון "סבירות נמוכה". וכך, בעוד שמאות פריטי-מודיעין הצביעו על מלחמה העומדת לפרוץ בכל רגע, הממשלה של גולדה מאיר ומשה דיין הצליחה להיות מופתעת לחלוטין כאשר זה קרה. המצרים חצו את התעלה והסורים ירדו לכינרת.

זמן-מה לפני כן הזהרתי את הכנסת שהמצרים עומדים לפתוח במלחמה. איש לא שם לב. לא הייתי נביא. פשוט נפגשתי עם קצין מצרי בכיר-לשעבר בוועידת-שלום, והוא אמר לי שסאדאת יתקוף אם ישראל לא תקבל את הצעת-השלום שלו ולא תחזיר את חצי-האי סיני. "אבל אתם לא יכולים לנצח!" קראתי. "הוא לא יתקוף כדי לנצח," השיב, "אלא כדי להזיז את המצב המדיני הקפוא!"

מאז יש למילים "סבירות נמוכה" צליל מאיים באוזנינו. איש לא השתמש בהן עוד. אך בשבועיים האחרונים היה להן קמבאק מפתיע.

עד כמה שזה נשמע משוגע, הפיקוד הצבאי עצמו הוא שהחזיר אותן למחזור. הוא רצה לדחוף את האמריקאים למלחמה, אך עמד מול הסתערות של אזרחי-ישראל על מסיכות-הגז. על כן הכריזו הדוברים שיש סבירות נמוכה מאוד לפעולת תגמול מצד בשאר אל-אסד נגד ישראל.

אסד לא יעז, כמובן. איך הוא יכול? הצבא שלא תקוע במלחמת-האזרחים! הצבא הסורי נחות ממילא, ואחרי שנתיים של מלחמה הוא מדולדל עוד יותר. אז זה יהיה מטורף מצד אסד להתגרות בנו. סבירות נמוכה מאוד מאוד.

האמנם?

זה היה כך, אילו המוח של אסד היה פועל כמוחו של אלוף בצה"ל. אבל אסד אינו אלוף בצה"ל. הוא רודן סורי, ויתכן שהמוח שלו פועל בצורה אחרת לגמרי.

מה ביחס לתסריט הבא:

האמריקאים תוקפים את סוריה בטילים ובפצצות, כדי להדגיש את הקו האדום. בסך-הכול מבצע קצר ומוגבל.

אסד מכריז שישראל היא האחראית, ומשגר טילים לעבר תל-אביב ודימונה.

ישראל משיבה בהתקפה קשה על מתקנים סוריים.

אסד מכריז שמלחמת-האזרחים תמה, וקורא לכל הסורים ולכל העולם הערבי והמוסלמי להתאחד מאחוריו כדי להגן על האדמה הערבית הקדושה מפני האויב הציוני המשותף, מדכא האחים הפלסטינים.

האמריקאים חשים לעזרת ישראל ו…

סבירות נמוכה?

משום כך הוקל לי מאוד, ממש כמו לאובמה עצמו, כשהרוסים עזרו לו לרדת מהעמוד. וואו!

מה יקרה עכשיו לנשק הכימי? כמעט ולא איכפת לי. חשבתי מלכתחילה שההיסטריה לגביו מוגזמת מאוד. אסד בהחלט מסוגל לבצע את כל מעשי-הזוועה שלו בלי גז רעיל.

כדאי לזכור מדוע בכלל התחיל אביו לייצר את הנשק הכימי. הוא האמין שישראל מפתחת נשק גרעיני. מכיוון שלא היה מסוגל לייצר נשק כזה בעצמו, מפאת חוסר משאבים וחוסר ידע טכנולוגי, הוא החליט להסתפק בנשק הרתעה מסוג כימי וביולוגי, שהוא זול הרבה יותר. אגב, לפי דו"ח של סוכנות-הביון האמריקאית משנת 1882 מייצרת גם ישראל נשק כזה.

אז עכשיו מתחיל תהליך ארוך של משא-ומתן, האשמות הדדיות, ביקורי מפקחים, העברת חמרים וכן הלאה. זה טוב לכמה חודשים, ואולי גם שנים.

בינתיים אין התערבות צבאית אמריקאית. אין מלחמה אזורית. מה שיש זו רק שפיכות-הדמים השגרתית בסוריה.

המנהיגים והפרשנים שלנו ממש זועמים. אובמה רכרוכי! אובמה פחדן! איך הוא מעז להיענות לדעת-הקהל האמריקאית? מי עוד יאמין לו?

אחרי שחצו את הקו האדום שלו, מי יאמין לקו שמתח אובמה בחול האיראני?

למען האמת, אף לא אחד. ולאו דווקא בגלל סוריה.

בין סוריה לאיראן אין שום דמיון. גם אילו היה המבצע ה"מוגבל" בסוריה מוביל למבצע גדול, דבר שהיה אפשרי בהחלט, זאת הייתה עדיין מלחמה קטנה בלבד, ללא השפעה רבה על האינטרסים הלאומיים של ארצות-הברית. מלחמה באיראן היא עסק שונה לגמרי.

כבר כתבתי פעמים רבות שמלחמה באיראן תביא לחסימה המיידית של מיצר הורמוז, למשבר-נפט עולמי, לאסון כלכלי גלובלי ולתוצאות שאין להעלותן על הדעת.

אני חוזר: לא תהיה התקפה אמריקאית – ולא התקפה ישראלית – על איראן. נקודה.

בסך-הכול אובמה יוצא מכל העניין די טוב.

ההיסוס שלו, שזכה לבוז בישראל, מעיד לטובתו. טוב להסס במקום לרוץ למלחמה. במלחמה נהרגים אנשים. גם מכה "כירורגית" עלולה להרוג הרבה בני-אדם. בשפה הצבאית המכובסת קוראים לזה "נזק משני".

אנחנו צריכים לדעת. באחד המבצעים הקטנים שלנו  בדרום-לבנון נהרגו בטעות אנשים רבים במחנה-פליטים של האו"ם.

יתר על כן, אובמה השתמש בכוח הצבאי כמו שצריך להשתמש בו. לא לשם לחימה, אם ניתן למנוע את הלחימה, אלא כדי לתת תוקף ללחץ דיפלומטי. הרוסים לא היו זזים, ואסד לא היה נכנע ללחץ שלהם, אלמלא היה איום אמין במכה צבאית אמריקאית. היה גם נכון מצד אובמה לבקש את הסכמת הקונגרס. זה יצר פסק-זמן שאיפשר את היוזמה הרוסית.

כן, הרוסים חזרו למשחק בגדול. הם ימלאו גם בתפקיד בעימות הקרוב עם איראן. הם גדולים מדי מכדי להתעלם מהם. ופוטין הוא שחקן ערמומי מדי מכדי לדחוף אותו הצידה.

בעיני צופים בעלי נטייה ספרותית יכול הדו-קרב בין אובמה ופוטין להיות מרתק. שני אנשים בעלי אופי כל-כך שונה ומניעים כל כך שונים! כמו הלודר בעל החרב והלודר בעל הקלשון והרשת בזירה הרומאית.

וגם האו"ם חזר לבמה. האו"ם הישן והטוב. כל-כך  חלש, כל-כך חסר-יכולת, כל-כך נחוץ במצב כזה. יברך אותו האל.

אז מה בקשר לסוריה? מה בקשר לטבח ההדדי המתמשך? האם יימשך לנצח? או שניתן לנצל את המשבר הנוכחי כדי למצוא פיתרון?

אני חושב שזה אפשרי.

עכשיו, כאשר ארצות-הברית ורוסיה משתפות פעולה, וכאשר איראן מדברת בשפה סבירה הרבה יותר (תודה על הברכות לראש-השנה!) אנחנו יכולים להתחיל לחשוב, בזהירות רבה, על פיתרונות אפשריים.

אני יכול להעלות על דעתי, למשל, יוזמה אמריקאית-רוסית על פי התסריט הבא:

סוריה תהפוך למדינה פדרלית, כמו בוסניה או שווייץ.

היא תהיה מורכבת מקנטונים עדתיים בהתאם לקווים הקיימים: סוני, עלאווי, כורדי, דרוזי ועוד.

במקום נשיא כל-יכול, תהיה נשיאות קיבוצית, או נשיאות ברוטציה. זה יפתור את בעיית אסד.

עם פיתרון כזה יכולים כול הצדדים לחיות. אינני רואה פיתרון אחר שניתן לאמץ אותו בלי מרחץ דמים. אינני חושב שאפשר לחזור למצב הקודם. האלטרנטיבה היא שפיכות-דמים אינסופית והתפרקות המדינה.

אם יתקבל פיתרון מעין זה, יתכן שמעז ייצא מתוק.

זה מראה שוב שהמלחמה הטובה היחידה היא מלחמה שנמנעה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

 

2 Comments

  1. חיים
    14 בספטמבר 2013 @ 19:14

    המאמר מעניין ואבנרי מציג את הבעיה של תקיפה בסוריה בצורה נכונה.התקשורת הישראלית ברובה,לא הבינה נכון את מהלכי הנשיא אובמה ,אובמה לדעתי לא רצה להיכנסלפעולה צבאית והתקפית ,אובמה כנשיא ארה"בהוא גם משמש כמפקד הצבאי העליון של ארה"ב ולכן הוא יכל להחליט על תקיפה מוגבלת יחסית בסוריה .מבלי לבקש את אישור הקונגרס והסנאט אך אף אחד לא יכל להבטיח לו איך המתקפה הזו תסתיים ולכן לדעתי בניגוד לקורביו ,שר החוץ קרי ושר ההגנה הידןשתמכו במתקפה הוא העדיף למנוע אותה ולרדת מעניין הזה בעזרת הרוסים.בקשר לפתרון בסוריה אז לדעתי הסכסוך ימשך שנים עד שיגיעו לפתרון מוסכם או כפוי

  2. נילי רייך
    14 בספטמבר 2013 @ 16:30

    לאורי אבנרי
    אתה מציע לאסד שיקים במדינתו קונפדרציה כמו בשוויץ. רעיון מצויין שיצרפו לקונפדרציה שלהם את כל הפליטים הפלסטינאים. בגאווה הכרזת בערב חדש אצל דן מרגלית כי אתה הראשון שהכרת בערבים הפליטים שהם העם הפלשתינאי ומגיע להם מדינה. אותם ערבים פליטים האם מוצאם הוא לא אותו מוצא של הערבים הישראליים. האם יש הבדל ביניהם? האם אלה שברחו מישראל לא אמורים היו להתערות במדינות שהם חיים בהם היום. האם הפליטים היהודים שבאו לישראל מכל פזורות העולם בעל כורחם לא התערו במדינת ישראל?!!! שטח ארץ ישראל כבר חולק בעבר בין מדינת ישראל לבין ירדן. האם יש מקום בפיסת הקרקע שנותרה לנו לעוד מדינה באותו שטח? תחשוב עוד פעם מר אורי אבנרי וכל מי שחושב כמוך. האם יש מקום למדינה ערבית נוספת?

הנה עוד בדיחה יהודית: צעיר יהודי רעב רואה כרזה מטעם הקרקס המקומי המבטיחה פרס של אלף רובל למי שעולה על עמוד בגובה 50 מטר וקופץ לתוך שמיכה הפרושה למטה.

מתוך ייאוש נכנס הצעיר פנימה, עולה על העמוד, מסתכל למטה ומצטמרר.

"קפוץ! קפוץ!" צועק מנהל הזירה.

"על לקפוץ אין מה לדבר," היהודי עונה, "השאלה היא איך אני יורד מפה!"

כך הרגיש ברק אובמה, רגע לפני שהרוסים סיפקו לו את הסולם.

הצרה במלחמה היא שיש בה שני צדדים.

אתה מכין את המלחמה בקפדנות. יש לך תוכנית מושלמת. בעתיד ילמדו הגנרלים את התוכנית הזאת באקדמיה הצבאית. אך ברגע שאתה מבצע את המהלך הראשון, הכול משתבש. מפני שלצד השני יש תוכניות משלו, והוא לא מתנהג כפי שציפית.

דוגמה טובה ניתנה היום לפני 40 שנה בדיוק כאשר המצרים והסורים תקפו את ישראל. לפני התכנון הישראלי, הם לא יכלו ולא היו צריכים לתקוף. בשום פנים לא. הם ידעו שהכוחות שלהם נחותים, ושתבוסתם בטוחה מראש.

ראש אמ"ן, האיש האחראי לבדו להערכת המצב של כל קהילת המודיעין, טבע אז את מטבע-הלשון "סבירות נמוכה". וכך, בעוד שמאות פריטי-מודיעין הצביעו על מלחמה העומדת לפרוץ בכל רגע, הממשלה של גולדה מאיר ומשה דיין הצליחה להיות מופתעת לחלוטין כאשר זה קרה. המצרים חצו את התעלה והסורים ירדו לכינרת.

זמן-מה לפני כן הזהרתי את הכנסת שהמצרים עומדים לפתוח במלחמה. איש לא שם לב. לא הייתי נביא. פשוט נפגשתי עם קצין מצרי בכיר-לשעבר בוועידת-שלום, והוא אמר לי שסאדאת יתקוף אם ישראל לא תקבל את הצעת-השלום שלו ולא תחזיר את חצי-האי סיני. "אבל אתם לא יכולים לנצח!" קראתי. "הוא לא יתקוף כדי לנצח," השיב, "אלא כדי להזיז את המצב המדיני הקפוא!"

מאז יש למילים "סבירות נמוכה" צליל מאיים באוזנינו. איש לא השתמש בהן עוד. אך בשבועיים האחרונים היה להן קמבאק מפתיע.

עד כמה שזה נשמע משוגע, הפיקוד הצבאי עצמו הוא שהחזיר אותן למחזור. הוא רצה לדחוף את האמריקאים למלחמה, אך עמד מול הסתערות של אזרחי-ישראל על מסיכות-הגז. על כן הכריזו הדוברים שיש סבירות נמוכה מאוד לפעולת תגמול מצד בשאר אל-אסד נגד ישראל.

אסד לא יעז, כמובן. איך הוא יכול? הצבא שלא תקוע במלחמת-האזרחים! הצבא הסורי נחות ממילא, ואחרי שנתיים של מלחמה הוא מדולדל עוד יותר. אז זה יהיה מטורף מצד אסד להתגרות בנו. סבירות נמוכה מאוד מאוד.

האמנם?

זה היה כך, אילו המוח של אסד היה פועל כמוחו של אלוף בצה"ל. אבל אסד אינו אלוף בצה"ל. הוא רודן סורי, ויתכן שהמוח שלו פועל בצורה אחרת לגמרי.

מה ביחס לתסריט הבא:

האמריקאים תוקפים את סוריה בטילים ובפצצות, כדי להדגיש את הקו האדום. בסך-הכול מבצע קצר ומוגבל.

אסד מכריז שישראל היא האחראית, ומשגר טילים לעבר תל-אביב ודימונה.

ישראל משיבה בהתקפה קשה על מתקנים סוריים.

אסד מכריז שמלחמת-האזרחים תמה, וקורא לכל הסורים ולכל העולם הערבי והמוסלמי להתאחד מאחוריו כדי להגן על האדמה הערבית הקדושה מפני האויב הציוני המשותף, מדכא האחים הפלסטינים.

האמריקאים חשים לעזרת ישראל ו…

סבירות נמוכה?

משום כך הוקל לי מאוד, ממש כמו לאובמה עצמו, כשהרוסים עזרו לו לרדת מהעמוד. וואו!

מה יקרה עכשיו לנשק הכימי? כמעט ולא איכפת לי. חשבתי מלכתחילה שההיסטריה לגביו מוגזמת מאוד. אסד בהחלט מסוגל לבצע את כל מעשי-הזוועה שלו בלי גז רעיל.

כדאי לזכור מדוע בכלל התחיל אביו לייצר את הנשק הכימי. הוא האמין שישראל מפתחת נשק גרעיני. מכיוון שלא היה מסוגל לייצר נשק כזה בעצמו, מפאת חוסר משאבים וחוסר ידע טכנולוגי, הוא החליט להסתפק בנשק הרתעה מסוג כימי וביולוגי, שהוא זול הרבה יותר. אגב, לפי דו"ח של סוכנות-הביון האמריקאית משנת 1882 מייצרת גם ישראל נשק כזה.

אז עכשיו מתחיל תהליך ארוך של משא-ומתן, האשמות הדדיות, ביקורי מפקחים, העברת חמרים וכן הלאה. זה טוב לכמה חודשים, ואולי גם שנים.

בינתיים אין התערבות צבאית אמריקאית. אין מלחמה אזורית. מה שיש זו רק שפיכות-הדמים השגרתית בסוריה.

המנהיגים והפרשנים שלנו ממש זועמים. אובמה רכרוכי! אובמה פחדן! איך הוא מעז להיענות לדעת-הקהל האמריקאית? מי עוד יאמין לו?

אחרי שחצו את הקו האדום שלו, מי יאמין לקו שמתח אובמה בחול האיראני?

למען האמת, אף לא אחד. ולאו דווקא בגלל סוריה.

בין סוריה לאיראן אין שום דמיון. גם אילו היה המבצע ה"מוגבל" בסוריה מוביל למבצע גדול, דבר שהיה אפשרי בהחלט, זאת הייתה עדיין מלחמה קטנה בלבד, ללא השפעה רבה על האינטרסים הלאומיים של ארצות-הברית. מלחמה באיראן היא עסק שונה לגמרי.

כבר כתבתי פעמים רבות שמלחמה באיראן תביא לחסימה המיידית של מיצר הורמוז, למשבר-נפט עולמי, לאסון כלכלי גלובלי ולתוצאות שאין להעלותן על הדעת.

אני חוזר: לא תהיה התקפה אמריקאית – ולא התקפה ישראלית – על איראן. נקודה.

בסך-הכול אובמה יוצא מכל העניין די טוב.

ההיסוס שלו, שזכה לבוז בישראל, מעיד לטובתו. טוב להסס במקום לרוץ למלחמה. במלחמה נהרגים אנשים. גם מכה "כירורגית" עלולה להרוג הרבה בני-אדם. בשפה הצבאית המכובסת קוראים לזה "נזק משני".

אנחנו צריכים לדעת. באחד המבצעים הקטנים שלנו  בדרום-לבנון נהרגו בטעות אנשים רבים במחנה-פליטים של האו"ם.

יתר על כן, אובמה השתמש בכוח הצבאי כמו שצריך להשתמש בו. לא לשם לחימה, אם ניתן למנוע את הלחימה, אלא כדי לתת תוקף ללחץ דיפלומטי. הרוסים לא היו זזים, ואסד לא היה נכנע ללחץ שלהם, אלמלא היה איום אמין במכה צבאית אמריקאית. היה גם נכון מצד אובמה לבקש את הסכמת הקונגרס. זה יצר פסק-זמן שאיפשר את היוזמה הרוסית.

כן, הרוסים חזרו למשחק בגדול. הם ימלאו גם בתפקיד בעימות הקרוב עם איראן. הם גדולים מדי מכדי להתעלם מהם. ופוטין הוא שחקן ערמומי מדי מכדי לדחוף אותו הצידה.

בעיני צופים בעלי נטייה ספרותית יכול הדו-קרב בין אובמה ופוטין להיות מרתק. שני אנשים בעלי אופי כל-כך שונה ומניעים כל כך שונים! כמו הלודר בעל החרב והלודר בעל הקלשון והרשת בזירה הרומאית.

וגם האו"ם חזר לבמה. האו"ם הישן והטוב. כל-כך  חלש, כל-כך חסר-יכולת, כל-כך נחוץ במצב כזה. יברך אותו האל.

אז מה בקשר לסוריה? מה בקשר לטבח ההדדי המתמשך? האם יימשך לנצח? או שניתן לנצל את המשבר הנוכחי כדי למצוא פיתרון?

אני חושב שזה אפשרי.

עכשיו, כאשר ארצות-הברית ורוסיה משתפות פעולה, וכאשר איראן מדברת בשפה סבירה הרבה יותר (תודה על הברכות לראש-השנה!) אנחנו יכולים להתחיל לחשוב, בזהירות רבה, על פיתרונות אפשריים.

אני יכול להעלות על דעתי, למשל, יוזמה אמריקאית-רוסית על פי התסריט הבא:

סוריה תהפוך למדינה פדרלית, כמו בוסניה או שווייץ.

היא תהיה מורכבת מקנטונים עדתיים בהתאם לקווים הקיימים: סוני, עלאווי, כורדי, דרוזי ועוד.

במקום נשיא כל-יכול, תהיה נשיאות קיבוצית, או נשיאות ברוטציה. זה יפתור את בעיית אסד.

עם פיתרון כזה יכולים כול הצדדים לחיות. אינני רואה פיתרון אחר שניתן לאמץ אותו בלי מרחץ דמים. אינני חושב שאפשר לחזור למצב הקודם. האלטרנטיבה היא שפיכות-דמים אינסופית והתפרקות המדינה.

אם יתקבל פיתרון מעין זה, יתכן שמעז ייצא מתוק.

זה מראה שוב שהמלחמה הטובה היחידה היא מלחמה שנמנעה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

 

2 Comments

  1. חיים
    14 בספטמבר 2013 @ 19:14

    המאמר מעניין ואבנרי מציג את הבעיה של תקיפה בסוריה בצורה נכונה.התקשורת הישראלית ברובה,לא הבינה נכון את מהלכי הנשיא אובמה ,אובמה לדעתי לא רצה להיכנסלפעולה צבאית והתקפית ,אובמה כנשיא ארה"בהוא גם משמש כמפקד הצבאי העליון של ארה"ב ולכן הוא יכל להחליט על תקיפה מוגבלת יחסית בסוריה .מבלי לבקש את אישור הקונגרס והסנאט אך אף אחד לא יכל להבטיח לו איך המתקפה הזו תסתיים ולכן לדעתי בניגוד לקורביו ,שר החוץ קרי ושר ההגנה הידןשתמכו במתקפה הוא העדיף למנוע אותה ולרדת מעניין הזה בעזרת הרוסים.בקשר לפתרון בסוריה אז לדעתי הסכסוך ימשך שנים עד שיגיעו לפתרון מוסכם או כפוי

  2. נילי רייך
    14 בספטמבר 2013 @ 16:30

    לאורי אבנרי
    אתה מציע לאסד שיקים במדינתו קונפדרציה כמו בשוויץ. רעיון מצויין שיצרפו לקונפדרציה שלהם את כל הפליטים הפלסטינאים. בגאווה הכרזת בערב חדש אצל דן מרגלית כי אתה הראשון שהכרת בערבים הפליטים שהם העם הפלשתינאי ומגיע להם מדינה. אותם ערבים פליטים האם מוצאם הוא לא אותו מוצא של הערבים הישראליים. האם יש הבדל ביניהם? האם אלה שברחו מישראל לא אמורים היו להתערות במדינות שהם חיים בהם היום. האם הפליטים היהודים שבאו לישראל מכל פזורות העולם בעל כורחם לא התערו במדינת ישראל?!!! שטח ארץ ישראל כבר חולק בעבר בין מדינת ישראל לבין ירדן. האם יש מקום בפיסת הקרקע שנותרה לנו לעוד מדינה באותו שטח? תחשוב עוד פעם מר אורי אבנרי וכל מי שחושב כמוך. האם יש מקום למדינה ערבית נוספת?

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן