Skip to content

בלוז לשנות ה-70. כך היינו

אנחנו הילדים של חורף, שנת 58'. נולדנו עשור אחרי המדינה ושנתיים אחרי המלחמה; בששת הימים היינו ילדים, בכיפור היינו נערים; את ליטני כבר שרדנו כחיילים ובלבנון הראשונה כבר היינו מילואימניקים. בלבנון השנייה כבר היינו חיילים בדימוס ועכשיו בנינו כבר משוחררים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אנחנו הילדים של חורף, שנת 58'. חלמתם אותנו לראשונה… נו טוב, נעזוב את זה. סוף שנות החמישים, חורף. זה לא היה קל ולא בטוח כמה רומנטי. נולדתי בדיוק עשר שנים אחרי שקמה המדינה. בסך הכל עשר שנים. שמונה שנים אחרי שהוריי עלו ארצה, על אנייה רעועה. שנתיים אחרי המלחמה הראשונה של הממלכה החדשה, מלחמת היש ברירה הראשונה.

השריקה של התנועה. כאלה היינו

גדלנו לתוך שנות השישים, ימי הריבים הגדולים של בן-גוריון עם כל העולם; ימי עסק הביש, משבר הטילים עם קובה, נאום הנעליים של חרושצ'וב, רצח קנדי, מלחמת וייטנאם, מרטין לותר קינג, רצח בובי קנדי. עברנו עם הורינו את המיתון של שנות השישים, את תקופת ההמתנה, את מלחמת ששת הימים. מקלטים לא היו אז וכל חדר מדרגות קיבל תוספת של קיר בלוקים ומלט וכולנו מילאנו שקי חול ובנינו קירות מגן. בששת הימים למדנו לראשונה מה זה האפלה. חלונות הבית נאטמו בבריסטולים שחורים ושנים אחר-כך עוד גירדנו את נייר הדבק מהזכוכיות. את פנסי המכוניות (המעטות שהיו אז) צבענו בגואש כחול.

במלחמת ששת הימים הייתי בן 9 כמעט. מספיק גדול בשביל לזכור כמעט הכל, מספיק תמים בשביל לזכור רק את מה שהיה נוח. למזלנו, לא הכרנו אף אחד שנהרג. אחרי שישה ימים היינו שותפים סבילים להתרוממות הרוח הלאומית. וואו, שחררנו את הכותל. אלבומי הניצחון. גורודיש המפויח. שרון הגיבור. נאצר מחכה לרבין איי איי איי. אנחנו נעבור בחושך ובאור בדגל כחול-לבן במיצרי טיראן.

ואחר-כך, לפחות בשבילנו, ההתשה לא הייתה ממש מלחמה. לא בשביל ילדים בני 10, 11, 12. שמענו ברדיו שהמטוסים מפציצים, שקו בר-לב נבנה, שיש המון קבלני עפר שעשו טונות של כסף. אבל אז, בעפולה, בכיתה ה', ו', ז' – מי בכלל הבין מה ומי נגד מי ולמה.

אנחנו היינו הדור הראשון לרפורמה בחינוך. היינו בסך הכל המחזור השני של חטיבות הביניים –  האסון הגדול של מערכת החינוך בישראל. מ-4 כיתות ביסודי עברנו ל-7 או 8 כיתות במחזור בכיתות ז' ו-ח'. הבלגן היה נוראי. הייתה אלימות, זלזול מוחלט, חיבור וערבוב של ילדים שלא גדלו ביחד ולא הכירו אלה את אלה. וכל זה רק בשביל שאחרי שנתיים, בסוף ח', שוב החל הפיזור. אלה שנשרו (אז עדיין לא היה חוק חינוך חובה עד סוף י' או י"ב), אלה שהלכו לבתי ספר מקצועיים או פנימיות ופשוט נעלמו לנו. כיתה ט' הייתה שנה ביזארית. אבודה. חסרת ערך חינוכי, חברתי, אישי. העברנו שנה בשביל לפנות מקום לעוד שנה.


קיץ 1973. חופש גדול של כיף. התחלה חדשה בבית הספר התיכון

ואז הגיע הקיץ של 1973. עלינו לכיתה י', לתיכון המחוזי. נחלקנו לשלוש מגמות: ריאלית, ביולוגית והומאנית. הגאונים הריאליים (נניח) הלכו ללמוד מתמטיקה ופיזיקה; רכי הלב הלכו להומנית (שבה היה רוב מוחלט לבנות); ואנחנו – לא פה ולא שם – הלכנו למגמה הביולוגית. במאמר מוסגר: לא יצא מאיתנו אפילו לא ביולוג אחד. אפילו לא קרוב לזה.

שמחנו להתחיל את התיכון בכיתה י'. בית-הספר התיכון (ע"ש בן-גוריון) ההוא היה כמעט מיתולוגי. נגיש, פתוח, לא מלחיץ מדי (יש לי כמה חברות שיחלקו עלי בעניין הלחץ), לא היסטרי. ובמרכזו מגרש הכדורסל עם סלי העץ והטבעות הרכות שקלטו בשמחה כל זריקה לסל. התחלנו את השנה, כרגיל. 1 בספטמבר. חברים ישנים וחדשים, כיתה חדשה ונקייה, מערכת שעות מסקרנת. חיכינו למעבדות בפיזיקה, בכימיה; לשיעורי הביולוגיה, האזרחות.  בעיקר האזרחות. מאז ועד היום, זה היה המקצוע הכי חשוב שלמדתי אי פעם. המורה הכי דגול. המחנך הכי מחנך. משה דגן, איש קיבוץ מזרע (הלך לעולמו לפני שנים מעטות).

בשביל נער שגדל בישראל של תחילת שנות השבעים,  התחושה הייתה נעימה. טובה אפילו. נדמה היה שאלה היו שנים טובות. המיתון נגמר, היה קצת יותר כסף. לא שמישהו נסע לחו"ל, אבל לשפץ מטבח ולהחליף מקרר אפשר היה. וגם לסגור מרפסת. ולקבל סופסוף קו טלפון. שנה לפני זה רכש אבא שלי את המכונית הראשונה שלו – הראשונה! – פולקסווגן דאבל-קבינה. כחולה. שלושה מקומות מקדימה, שלושה-ארבעה בשורה השנייה וארגז מטען מכובד מאחור. הרבה מטבחים, ציפויי קיר מעץ, ארונות קיר, משקופים, דלתות וחלונות עשו הרבה קילומטרים על הארגז הזה. ואנחנו חיכינו לרישיון הנהיגה בשביל לחגוג על הדאבל-קבינה. לנסוע, להגיע. ובעיקר לנהוג.

בלוז לחופש הגדול בפולקסווגן דאבל קבינה

ראש השנה באותה השנה נדחק לסוף ספטמבר. הספקנו ללמוד כמעט שלושה שבועות, לפני שהגיעה החופשה הראשונה. ראש השנה. קפיצה קטנה לאחור – שש שנים בדיוק – מזכירה לנו את הטיול הראשון לשטחים הכבושים, כמה חודשים אחרי ששת הימים. מעפולה לג'נין ומשם לשכם, ולכל אורך ורוחב הגדה המערבית, עד יריחו. ובכל מקום אנשים שממש לא נראו מאיימים. כנראה רמוסים. שפופים. רוכלים שמכרו מיני מזכרות. עפרונות צבעוניים, מחזיקי מפתחות עם עיטורי מתכת, קישוטים בנוסח מטריית נייר זעירה שאפשר לפתוח ולפרוש אותה (כמו של קוקטייל רק בלי האלכוהול). עולם חדש נגלה לנו. נסענו בארגזים לוהטים וסגורים של טיוליות מקרקשות, ובכלל לא חשנו בחום או בלחות. אנשים מבוגרים עם הוריהם הזקנים וילדיהם הקטנים. כמה תמימים היינו אז. כמה אטומים היינו בדיעבד.


ובסוכות חיכה לנו הטיול הגדול לסיני: דהב, נואיבה, שארם

ובבית, בראש השנה, ספטמבר 1973, דיברנו על הטיול הגדול לסיני. הורינו כבר רשמו אותנו לטיול הזה. הטיול הגדול. ארבעה, או חמישה ימים. מקום העבודה ארגן. טיוליות. צידניות. שקי שינה. ארגזי אוכל. בלוני גז. הטיול היה מיועד לחול המועד סוכות. כמה רצינו לצאת לטיול הזה. כמה חיכינו לו. דהב ונואיבה, סנטה קטרינה ואופירה, הר סיני והלגונה, החוף האינסופי, החול הזהוב, הדיונות האדירות, המים הכחולים. הצלולים. הצוננים. שבועיים יותר מאוחר מי בכלל זכר מה זה טיול. וסיני נהפכה למשהו שונה לגמרי.

תחנת כיבוי האש, עפולה. הבית השני (ויקיפדיה)

תחילת שנת הלימודים הייתה גם ימי החזרה לתנועה. תנועת הנוער. הצופים. רוב החברים הלכו לפעולות של הצופים. קשר מוט, א"ש לילה, אוהלים, מסדרים. מדי חאקי ועניבות בכל מיני צבעים. אנחנו, קבוצה של בנים, היינו צופי אש. במקום חאקי, אנחנו לבשנו מדי כבאים בכחול כהה. את קורס הכבאות עברנו שנה או שנתיים לפני כן, בכיתה ח' או ט'. למדנו את העקרונות התיאורטיים, סוגי השריפות, חומרי הכיבוי… כיבינו חבית סולר בוערת עם סחבה רטובה; למדנו להפעיל מטפים; תרגלנו את הפעלת הכבאיות; למדנו איך להחזיק זרנוק כבאים כבד, שלחץ המים שבו יכול להעיף לשמיים גם איש מבוגר וחזק. יצאנו לכבות שריפות, הפעלנו את הסירנה במגירוסים. היינו כבאים.

אחרי ראש השנה חזרנו לעוד שבוע של לימודים. בבוקר בתיכון, בצהריים על מגרש הכדורסל בבית הספר ואחר-כך לתחנת מכבי האש שבקצה הצפוני של העיר. מקווים לתפוס שריפה. ותפסתי הרבה כאלה. בגאווה גדולה. במקצועיות. במסירות. ואם מותר להשוויץ, אז את קורס הכבאות אני סיימתי כחניך מצטיין. אושר וגאווה. באמת.


תחנת כיבוי. כדורגל. קפה שחור. תה עם נענע

ערב יום כיפור, 5 באוקטובר, היה עוד ערב יום כיפור. לבית הכנסת כבר לא הלכנו שנים. אולי אבי קפץ לשם, אולי לא. אני הייתי בתחנה. שיחקנו כדורגל שערים קטנים – כבאים מבוגרים ונערים בגיל תיכון. שתינו קפה שחור ותה עם הרבה נענע. הם עישנו, אנחנו לא. אהבתי להיות זה שיושב על המרכזייה: "כיבוי אש שלום". היו שני קווים: הרגיל, המנהלתי, צלצל בצליל רגיל רק בתוך החדר. הטלפון האדום, מספר החירום, זעק והדהד ברחבי התחנה. הצלצול הזה תמיד הקפיץ אותנו והעלה את לחץ הדם. שריפה? איפה? מי יוצא? כמה כבאיות?

כבאית מגירוס. להפעיל, לתפעל (ויקיפדיה)

ערב עם החברים בשכונה, לילה רגיל במיטה ולמחרת בוקר יום כיפור. בחזרה לתחנה. זה היה הבילוי, זה היה הבית השני, זה היה מקום העבודה שלי בגיל 15. עבודה ובילוי ואתגר אינסופי. 9 בבוקר, אולי 10. יושבים בתחנה שיושבת בצומת דרכים צפונה: צד אחד – צפון-מערב – לכיוון נצרת וחיפה; הצד השני – צפון-מזרח – לכיוון טבריה, קריית-שמונה, רמת הגולן. יושבים במרכזייה, יושבים בחצר. שקט. בשכונה הסמוכה אנשים הולכים ובאים מבית הכנסת. עטופים בטליתות, נעולים נעלי בד. שיחות שקטות. אופניים היו אז כלי תחבורה, לא טרנד. מתישהו, אולי זה היה ב-11, אולי ב-12 – עברה המכונית הראשונה. פולקסווגן חיפושית. היא טסה במורד, מכיוון בית החולים אל צומת מכבי האש. לקחה את הסיבוב ימינה בכזאת מהירות, שכמעט הפכה אותה. הבטנו בה בתדהמה. להרף עין, בתוך חקירת בלימת הצמיגים שלו, ראינו שהנהג היה טייס במדי א'. הוא לקח את הסיבוב ימינה בדרך לבסיס חיל האוויר ברמת דוד.

——

על הזחלים, על הכביש, בדרך אל הגיהנום. שוט-קל (ויקיפדיה)

תמונה דומה שנצרבה, עזה יותר: זה היה ביום ראשון, אולי בהמשך השבוע. המילואימניקים רוקנו את הימ"חים ומיהרו לרמת הגולן. לא היו די מובילי טנקים. גדודים שלמים עלו לרמה על הזחלים. אני זוכר שישבתי בחצר תחנת הכיבוי, צופה בתדהמה בעשרות, אולי מאות טנקים, צנטוריונים (שוט-קל) שנסעו על שרשראות הברזל שלהם על הכביש ברחובות העיר. ימינה בצומת לכיוון בית החולים, עפולה עלית וגבעת המורה ומשם לטבריה והלאה לרמה. ובאחד הטנקים האלה, בצריח המפקד, אני זוכר מילואימניק צעיר, בן 25, אולי 30, עומד בצריח עם ראש וכתפיים בחוץ; היה לו שיער ארוך, בהיר. הוא חבש משקפי שמש וקסדה לא חבש. הוא חייך ונופף בידו אל עשרות האזרחים, ילדים ונשים, שעמדו לאורך רחובה של העיר וצפו במחזה. נופפו בדגלים, הציעו אוכל, מים, סיגריות. הוא נופף בידו, חייך והמשיך בנסיעה על הטנק. ומי יודע לאן לקח אותו גורלו.

——

בחזרה לכיפור: פתאום מכוניות נסעו. ונסעו. והכבישים התחילו לרעוש. ואנשים יצאו מבתי הכנסת. לקראת השעה 13.00 אבא שלי הגיע פתאום, בדאבל קבינה שלו. ביום כיפור בצהריים. בוא לאכול, הוא אמר לי. נסעתי איתו. אכלנו בבית. אני כבר לא זוכר אם היה דיבור. או על מה היה דיבור. לא היינו מחוברים. הרדיו עדיין דמם. אבל הכבישים סאנו כבר.

ב- 14.10 נשמעה האזעקה.

אבא שלי לא היה קרבי, אבל המכונית שלנו כן. היא גויסה. אז היה לו סידור עם הצבא שהוא מגויס עם אוטו. אז הוא לבש מדי ב', לקח את העוזי שהיה לנו בבית – לא יודע למה הוא בכלל היה בבית, העוזי הזה – ונסע לבסיס ההוא.

רבים מהם התרסקו על סף המסלול. פנטום (ויקיפדיה)

ואני חזרתי לתחנת הכיבוי שבה עשיתי את כל המלחמה. התחנה התרוקנה מרוב הכבאים הצעירים באותו הלילה ובימים הבאים. נשארו רק כמה מבוגרים. ואנחנו. צופי האש. הכבאים הצעירים. נסענו לכבות שריפות. רדפנו אחרי הפרוגים שנפלו סביב רמת דוד; חילצנו לכודים בקיבוץ גבת, שם נפל טיל סורי לתוך בית ילדים (לא היו נפגעים); מדי יום נסענו לשדות העמק לכבות שריפות שגרמו הפנטומים והסקייהוקים הפגועים, שלא עמד להם כוחם לנחות ברמת דוד וטייסיהם נטשו אותם להתרסק בשדות נטושים; כיבינו שריפות ביום וחיכינו לקריאות בלילה.


אחרי שלושה שבועות זה נגמר. ובעצם זה מעולם לא נגמר

אחרי שלושה שבועות זה נגמר. והכבאים התחילו לחזור. ואנחנו חזרנו לבית הספר. וגם המורים חזרו. והמורה למתמטיקה נכנס לכיתה, אחרי שהשתחרר מהמילואים. הוא היה צנחן. וג'ינג'י. וקודר. לפני המלחמה לא אהבנו אותו, כמו שלא אהבנו מתמטיקה. ופתאום הוא חזר, נכנס לכיתה ואמר לנו: לא הצליח לכם. חזרתי. בשבוע הבא בחינה. וגם המורה לכימיה חזר יום אחד לכיתה, למעבדה. וגם הוא פתח בהתנצלות על כך שהוא חזר. ושהוא ממש מצטער בשבילנו. אני חושב שצחקנו. אני לא בטוח.

אנדרטת יד לבנים. עפולה. מה שנשאר (ויקיפדיה)

והיו אלה שלא חזרו. אלה מהמחזורים שמעלינו. אלה ששנה לאחר מכן, בכיתה י"א, השתלטו על החדר הקטן שהיה צמוד לכיתה שבה למדתי כל התיכון והיה סוג של חדר חברה למסיבות ואירועים, והפכו אותו לחדר זיכרון. עם תמונות במסגרות שחורות וחלונות אטומים.

אנחנו הילדים של חורף, שנת 58'. נולדנו עשור אחרי המדינה ושנתיים אחרי המלחמה הראשונה של המדינה; בששת הימים היינו ילדים, בכיפור היינו נערים; את ליטני כבר שרדנו כחיילים ובלבנון הראשונה כבר היינו מילואימניקים. במלחמת המפרץ הראשונה גויסנו בצו 8, אבל המלחמה עקפה אותנו ונחתה בעורף, בבית, על הנשים והילדים הקטנים. בלבנון השנייה כבר היינו חיילים בדימוס. ועכשיו גם בנינו משוחררים.

ולא, לא הבטיחו לנו לא יונה, ולא עלה של זית ואף אחד לא הבטיח לנו שלום. לא בבית ולא בכלל.

1 Comment

  1. שרה
    19 בספטמבר 2013 @ 10:04

    הרהורים נוגים. אני הילדה של 38, ועשר שנים אחר כך קמה מדינת ישראל, שיכולה היתה לכלול גם את שכם וג׳נין ורמאללה ועזה וסיני אילו היה לנו אז את מה שיש לנו היום, וכל המלחמות שאחרי אולי היו נמנעות…החיים הם רצופי וצרופי מלחמות.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן