הספר "נפשות מתות" של ניקולאי ו. גוגול מספר על פאבל אִוָנוֹביץ' צ'יצי'קוב, שיוצא יחד עם משרתו פֶטְרושקה והרַכָּב של הכרכרה שלו, סֶליפָן, למסע ברחבי המחוז N, כדי לאתר בעלי אחוזות שיסכימו למכור לו "על הנייר" את הנפשות המתות שיש ברשותם, אותם צמיתים שרשומים במפקד האוכלוסין כחיים וטרם התעדכן דבר מותם. בדרך, גוגול מתאר בלשונו הציורית את הנופים המרהיבים שצ'יצ'יקוב חולף על פניהם והאנשים הרבים עמם הוא נפגש, ונפרשת מניפה פנורמית של טיפוסים שונים שרק מפגש עם המציאות האנושית יכול להוליד.

התעכבותו של גוגול על כל פרט ופרט ועל כל איש ואשה, יחד עם חוסר הידיעה של הקורא על מהות החידה – מדוע קונה צ'יצ'יקוב נפשות מתות – גורמת לקורא לאי שקט, שהוא תולדה של שתי תנועות נפש שונות: מצד אחד, הוא רוצה להתעכב על כל משפט ומשפט, וכפי שקרה לי לא פעם, אף לחזור ולקרוא פסקאות מסוימות, כדי ליהנות שוב מהתיאורים המדויקים של גוגול; מאידך, הדחף להבין מה עומד מאחורי המסע הזה מדהיר קדימה את הקורא באופן שגורם לו לדלג על אותם תיאורים שהוא רוצה לקרוא, וכך מצאתי את עצמי חסר מנוחה לקראת סופו של הספר. נדמה לי שאת המתח הזה, שברמות כאלו או אחרות מאפיין ספרים רבים, גוגול מתח טיפה יותר מדי, ופיזור של רמזים בשלבים מוקדמים יותר של הסיפור, היה מסייע לקורא לבנות את ההיפותזה שלו בנוגע למטרת המסע, ומרווה את נפשו הצמאה להתרה.

גוגול כותב במהלך הסיפור שהספר אמור היה להיות למעשה "פואמה" בת שלושה חלקים, אלא שכפי שמנחם פרי, עורך הספריה החדשה, מבאר בספר, לאחר שהחלק הראשון יצא לדפוס ועוד בטרם השלים גוגול את כתיבת החלק השני, גוגול שרף את החלק השני של הספר, והתרגום המובא בספר הוא מתוך טיוטה קודמת, ולא גמורה, של החלק השני. למרות שבכל העולם הודפס הספר יחד עם החלק השני הלא גמור, שני התרגומים הקודמים של הספר לעברית הסתפקו בחלק הראשון.

הן התרגומים הקודמים והן התרגום הנוכחי חוטאים במובן מסוים לאמת ההיסטורית: התרגומים הקודמים מתעלמים מכך שקיים עוד חלק שני, אף אם לא גמור, ואילו התרגום הנוכחי מתעלם מכך שגוגול ככל הנראה לא רצה שהחלק השני יתפרסם. כך שההיבט הזה לא יכול להוות תנא דמסייע לאף צד, ויש למקד את הדיון בשאלה האם הספר טוב יותר עם החלק השני או בלעדיו.

ניתן להבין את הבחירה של ההוצאות הקודמות שלא לתרגם את החלק השני. גם הפרקים בחלק השני שכן מובאים – והם כאמור לא כל החלק השני – מובאים בקיטועים, באופן שלא מאפשר להבין מה התרחש קודם לכן, ולפעמים, כפי שנכתב בהערות, המשפטים מושלמים לפי ההיגיון. הגישור על הקיטוע הזה, כמו גם על היעדרו של החלק השלישי, ההיפותטי, מחייב פרשנות צמודה. הקורא לא יכול ליהנות מהחלק השני כמות שהוא. ניתן אמנם למקסם את ההנאה מהסיפור באמצעות פרשנות, כמו הפרשנות המעניינת, האפשרית, שפרי מעניק לספר, אולם נדמה שבכך אנו עוברים את הגבול הדק והלא תמיד ברור שבין קריאה חווייתית, הקריאה כפי שהיא נקלטת אצל כל קורא וקורא, לקריאה האקדמית, שהיא פרי ניתוח, השוואה, מחקר ואינטרפרטציה. קריאה שחייבת להיות מתווכת ע"י אדם שלישי, פוגמת בחוויית הקריאה של הקורא ההדיוט.

החלק הראשון, לעומת זאת, נותר שלם במבנה שלו, וניתן להבינו כשלעצמו ומבלי להיחשף למטרה הסופית של רכישת הנפשות המתות או מבלי לדעת האם משימה זו צלחה. המשא ומתן, העיקש לפעמים, שצ'יצ'יקוב עורך על מחיר הנפשות המתות, מדגיש את האמירה או הביקורת של גוגול על העובדה הבסיסית שמנחה את הכלכלה ואולי את העולם כולו: הכל סחיר ואין דבר שיש לו ערך עצמי; הערך של כל דבר הוא תוצאה של היצע וביקוש. נפשות מתות יכולות להיות שוות לא כלום, ויכולות להיות שוות הרבה מאוד, אם משימתו של צ'יצ'יקוב תצלח. בהשאלה, אנחנו, בני האדם, חיים או מתים, אינם בעלי ערך פנימי מוחלט; הכל תוצאה של היצע וביקוש.

נפשות מתות, ניקולאי ו. גוגול, הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, 496 עמ'