כל מי שחי בארץ הזו בשנים מאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום, כבר שמע לפחות פעם אחת על השאננות והיהירות שאפיינו את ההנהגה הישראלית בימים שלאחר מלחמת שש הימים. יהירות שהייתה חלק מהמלחמה ההיא, שעלתה בחייהם של כמעט 2,600 חיילים.

סביב יום כיפור שחל בסוף השבוע האחרון קיבלנו תזכורת נוספת ליהירות של אותם הימים, בדמות העדויות של גולדה מאיר בפני ועדת אגרנט, כמו גם עדויות נוספות שהותרו לראשונה לפרסום. אפשר כמובן להזדעזע ממה שהיה כאן באותן השנים אבל כדאי לבדוק מה מזה מתקיים גם היום.

צניעות היא המפתח

יש מי שישווה בין התקופה ההיא לתקופה היום וימצא את היהירות בהנהגה הישראלית של ימינו. אני מתעניין ביהירות של ההנהגה הפנימית, זו שמכוונת אותנו בחיים.

הביטחון המגיע לכדי יהירות, זה ש"יודע מה יכול לקרות ומה לא", קיים בתוך כולנו. זה חלק בסיסי במבנה האישיות שלנו בני האדם, והוא אחד האתגרים המשמעותיים בחיים שלנו.

לא סתם נאמר המשפט "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק"; יש תוכניות שאפשר לצחוק כשהן משתבשות, אבל יש תוכניות שהשיבוש שלהן כואב וקשה. לי נדמה שככל שהיהירות והביטחון המזויף של החלק ש"יודע" גדולים יותר, כך השינויים שאנו חווים במציאות ובתוכניות גדולים יותר.

מדוע זה אתגר? משום שמצד אחד עלינו לקבל החלטות ולתכנן תוכניות, והעיוורון האנושי שלנו ביחס למציאות הוא חלק שאי אפשר לשנות. אנו לא יכולים לראות את מה שאנו לא יכולים לראות, ואלו נתונים שאיתם עלינו לחיות את החיים.

מצד שני, עלינו לזכור שיש הבטים של המציאות שאנו לא רואים, וזה דבר שאנו שוכחים. השכחה הזו היא חלק ממה שהביא למלחמה ההיא ומה שמביא לשלל בעיות בחיים הפרטיים שלנו היום.

אם נזכור שיש דברים שאנו לא שומעים ולא רואים, נביא לחיים שלנו יותר צניעות, יותר ערנות ויותר גמישות. זה לא מבטיח שהחיים יעברו ללא בעיות, אך זה יקטין את עוצמתן ויאפשר לנו להתמודד טוב יותר עם מה שצפוי לנו בדרך.

לשמור על דלת פתוחה

בינתיים התקבל הסכם לפיו סוריה תפורק מהנשק הכימי שלה עד אמצע שנת 2014, החלטה שתמנע בשלב זה תקיפה אמריקאית במדינה בה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם.

כתבתי במדורים האחרונים על ההסכם המתגבש כביטוי לשינוי שעובר העולם שלנו – במקום להילחם, מוצאים פתרונות חדשים, יצירתיים.

הקול חסר האמונה בתוכנו ומחוצה לנו מטיל בהסכם הזה ספק, רואה איך ה"רעים" מנצלים זאת לטובתם ממש בעוד רגע. אך הצד המאמין נותן להסכם הזה כבוד ומקום. בעיניי הוא מעיד על ההבנה כי יש צורך למצוא דרך אחרת.

האם זה מבטיח שמה שהיה לא יחזור על עצמו? בחיים אין הבטחות לדבר. אך ההחלטה לתת אמון במקום בו נדמה שאפסו כל הסיכויים, היא החלטה מעודדת שכדאי שנלמד ממנה: לפתוח את הדלת גם כאשר נדמה שהבניין הרוס.

* הכותב הינו מתקשר ומנחה סדנאות חופש להרגיש.