בנאום, שנשא מוקדם יותר היום (ג') אייתוללה עלי ח'אמנאי בכנס של מפקדי משמרות המהפכה בטהראן, הצהיר מנהיגה העליון של איראן כי הוא אינו מתנגד לדיפלומטיה ותומך בגישה אותה כינה "גמישות הירואית". הוא ציין, כי מדובר בטקטיקה טובה ולעיתים הכרחית כל עוד היא מוגבלת בתנאי בסיסי אחד. על מנת להבהיר מהו אותו תנאי השתמש מנהיג איראן בדימוי של מתאבק "המפגין לעיתים גמישות מסיבות טכניות, אך אינו שוכח מיהו יריבו ומהי מטרתו העיקרית".

השימוש שעשה ח'אמנאי במונח "גמישות הירואית" (בפרסית: נרמש-י קהרמאנאנה, narmish-i qahramānānah) אינו מקרי. בשנת 1965 פרסם השייח' ראדי אל-יאסין את ספרו: "השלום של חסן". בספר ניתח חוקר האסלאם את הרקע להחלטת האימאם השיעי השני, חסן בן-עלי, לחתום בשנת 661 לספירה על חוזה שלום עם הח'ליף האומיי מועאויה בן אבו-סופיאן בו ויתר על תביעותיו לשלטון. בתמורה הסכים מועאויה לשורה של תנאים שהציב בפניו חסן וכללו, בין היתר, הפסקת ההסתה נגד משפחת עלי בן אבו-טאלב, האימאם השיעי הראשון; העברת סכומי כסף גדולים והבטחה שלא לפגוע במאמינים תומכי משפחת עלי. בדומה להיסטוריונים שיעים אחרים, הצדיק אל-יאסין את החלטת חסן לחתום על חוזה השלום. הוא טען, כי לנוכח התנאים הקשים בפניהם ניצבו חסן ותומכיו חשש האימאם השני כי מלחמה עם מועאויה תסכן את קהילת מאמיניו ואת דת האסלאם. התנאים שהציב חסן בפני מועאויה נועדו, לטענת אל-יאסין, להפוך את הסכם השלום לזמני מאחר שהיה לו ברור שהם יופרו בסופו של דבר על-ידי הח'ליף, כפי שאכן היה.

חמש שנים לאחר שספרו של אל-יאסין יצא לאור בערבית הוא תורגם לפרסית על-ידי איש דת איראני צעיר בשם עלי ח'אמנאי. לכותרתו המקורית של הספר: "השלום של חסן" הוסיף המתרגם את כותרת המשנה: "הגמישות ההירואית המפוארת ביותר בהיסטוריה". לא בכדי בחר, איפוא, ח'אמנאי 43 שנים מאוחר יותר במונח: "גמישות הירואית" כדי לבטא את הסכמתו למהלך דיפלומטי מותנה ומוגבל עם המערב.

אין זו הפעם הראשונה שחוזה השלום עליו חתם האימאם חסן מוזכר בשנים האחרונות על-ידי דוברים איראנים. כמעט רבע מאה אחרי החלטתו ההיסטורית של מנהיג המהפכה האסלאמית, אייתוללה ח'ומייני, לאמץ בשנת 1988 את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 598 ולהסכים להפסקת האש עם עיראק, התחדש בשנתיים האחרונות הדיון ההיסטורי באיראן על צדקתו של המהלך. השיח שהתפתח סביב עניין זה מבטא תמיכה בהחלטת ח'ומייני להסכים להפסקת האש, שהייתה, לדבריו, שקולה לשתיית "כוס תרעלה".

על מנת להצדיק את החלטת ח'ומייני להסכים להפסקת האש עם עיראק היו שהישוו אותה להחלטת האימאם חסן להסכים לחתום על חוזה שלום עם הח'ליף מועאויה. באוקטובר 2012 התפרסם באתר הרשמי של המנהיג העליון מאמר פרי-עטו של אייתוללה מוחי אל-דין האא'רי שיראזי, חבר "מועצת המומחים", בו הישווה איש הדת הבכיר את החלטת ח'ומייני "לשתות את כוס התרעלה" להחלטת האימאם חסן לוותר על הח'ליפות לטובת השליט האומיי.

ביולי 2013 פרסמה לשכת יו"ר "המועצה לקביעת האינטרס של המשטר", עלי-אכבר האשמי רפסנג'אני, ריאיון מיוחד עימו לרגל יום השנה לקבלת החלטה 598. גם רפסנג'אני התייחס בחיוב להחלטה והישווה אותה להחלטת האימאם חסן לחתום על חוזה שלום.

בשנת 2008 פרסם החוקר האיראני, מוחמד רזא סיאדי, מאמר בו שיבח את החלטת ח'ומייני והישווה אותה להחלטת האימאם חסן. בדומה לח'אמנאי השתמש גם סיאדי במונח "גמישות הירואית" כדי לתאר את החלטת ח'ומייני וכינה אותה "הגמישות ההירואית הגדולה ביותר של המאה העשרים".

המנהיג העליון עצמו הביע במספר הזדמנויות תמיכה בהחלטת ח'ומייני להסכים להפסקת האש. בקיץ 2012 פרסם האתר הרשמי שלו קטעים נבחרים מהצהרותיו של ח'אמנאי לאורך השנים בהם ביטא את תמיכתו בהחלטה, הצדיק אותה והדגיש את ההישגים שהתאפשרו בזכותה. ח'אמנאי הדגיש בהצהרותיו כי החלטת ח'ומייני לא התקבלה כתוצאה מפחד מפני האויב או מהלחצים שהופעלו כנגד איראן אלא כתוצאה מהכרת ח'ומייני בבעיות הכלכליות החמורות שניצבו בפני איראן ואשר הוצגו בפניו על-ידי בכירי הממשל.

אך כאשר נדרש ח'אמנאי למציאות הנוכחית באיראן הוא העדיף לעשות שימוש באנלוגיות אסלאמיות אחרות. במספר נאומים שנשא בשנים האחרונות הישווה ח'אמנאי את המצב הנוכחי באיראן למצב בפניו ניצבה הקהילה המוסלמית בתקופת קרבות בדר (623 לספירה) וח'ייבּר (629 לספירה) שניהל הנביא מוחמד בראשית האסלאם. מצב זה התאפיין, לדבריו, באיומים ובאתגרים אך אין משמעותו מבוי סתום. הוא טען, כי אף על-פי שבתקופת קרב בדר היו בידי המוסלמים יכולות מוגבלות לעומת יכולות אויביהם, הצליחו המוסלמים בסופו של דבר לגבור על אויביהם. התנאים השוררים כיום באיראן הם אותם תנאים שהתקיימו בבדר ובח'ייבּר, אמר ח'אמנאי בנאום בכנס בעיר קום בינואר 2012, והם אלה שמאפשרים לעם האיראני להתבונן בסימני הניצחון בעיניהם.

ביולי 2012 הודה יועצו של נציג המנהיג במשמרות המהפכה, יאדוללה ג'וואני, כי בהנהגה האיראנית קיימות שתי גישות סותרות בנוגע לאופן שבו איראן צריכה להתמודד עם הלחצים הגוברים מצד המערב וכי המנהיג העליון מצדד בגישה הניצית מבין השתיים המסתייגת מוויתורים לנוכח הלחצים מצד המעצמות ובכינון קשרים עם ארצות-הברית. התבטאותו של ח'אמנאי בזכות "גמישות הירואית" ודיפלומטיה אינה מעידה בהכרח על כוונה מצד המשטר האיראני להכשיר את הקרקע לפשרה אסטרטגית מול המערב בסוגיית הגרעין. האנלוגיה האסלאמית בה בחר המנהיג העליון להשתמש בדבריו עשויה, עם זאת, לרמוז כי גם אצלו מתגבשת ההכרה שהרפובליקה האסלאמית ניצבת בפני רגע הכרעה נוסף ושהוא עלול להידרש בקרוב לבחור האם ללכת בדרכם של האימאם השיעי השני ושל מכונן המהפכה האסלאמית.

[related-posts title="מאמרים נוספים של ד"ר רז צימט"]