מיליוני בני אדם חצו את הסהרה בין המאה השביעית ועד סוף המאה התשע-עשרה. התנועה המאסיבית של בני אדם לאורך הסהרה כתוצאה מכיבושים, מסחר, בריחה מתנאים קשים ובעיקר סחר משמעותי בעבדים, הטביעה את חותמה מבחינה תרבותית, לשונית ודתית. מתוך הנסיבות הללו צמח מסדר הגנאווה.

המונח המרוקני "גנאווה" מתייחס במקור לאנשים שחורים ממערב אפריקה, אך גם למסדר הדתי-רוחני שלהם ולסגנונם המוזיקלי. המחקרים השונים שנעשו בנוגע לגנאווה המרוקנים, הגם שהם מעטים, מסכימים על כך שמקורם בעבדים שחורים ששוחררו מהשעבוד במהלך הזמן בנסיבות שונות. המשמעות האטימולוגית של המונח מתייחסת בעצמה לצבע העור הכהה של השייכים לקהילותיה.

בערך מאז המאה השתיים-עשרה, משמעות המילה היא "האנשים השחורים". ייתכן כי הסיבה לכך היא ממלכת גאנה הקדומה, שממנה ודרכה הגיעו עבדים למרוקו. סברה משמעותית אחרת היא כי המונח נובע מהמילה הברברית "גנאווי", שנקשרת עם צבע עור כהה או שחור.

מבחינה אתנית, עבדים שחורים הגיעו מטווח רחב מאוד של אזורים ומקבוצות תרבותיות ולשוניות שונות. מבחינה גאוגרפית, מדובר על האזורים שבין סנגל במערב לצ'אד במזרח, ובין מאלי בצפון לניגריה בדרום. השונות החברתית שלהם גיבשה אותם והביאה אותם לאיחוד וליצירת זהות חדשה – המשמרת מסורות ממגוון של שורשים אמיתיים ומדומיינים, אך גם נטועה היטב במיקומם החדש, מרוקו.

הם הצליחו להשיג הכרה וקבלה במסגרת המרקם החברתי המגוון שיש במדינה, לצד השימור של הזהות הייחודית ושל אחדות קבוצתית. לפולחן הגנאווה שותפים גם אנשים מקרב אוכלוסייה המכונה "חראטין", שהמוצא של חלקם הוא בדרום מרוקו ולא באפריקה שמתחת לסהרה. הם נבדלו במראם מהאוכלוסיות הברבריות והערביות, ובאופן כללי צבע עורם כהה יותר. אוכלוסיית החראטין סבלה משעבוד פנימי – בניגוד לעבדים מאפריקה שמדרום לסהרה, החראטין שועבדו במסגרת האימפריה המרוקנית, בעיקר החל מתקופת הסולטאן איסמעיל. השונות שלהם בחברה, האפליה שספגו ותהליך השעבוד – שזרו את גורלם באלו של העבדים המיובאים.

במרכז הפולחן של מסדר הגנאווה, שבמובנים רבים מתפקד כאחווה צופית צפון-אפריקאית טיפוסית, עומד הייחוס שלהם לסידי בלאל אבן רבאח כפטרון הקדוש וכאב קדמון. בלאל היה האדם השחור הראשון שהמיר את דתו לאסלאם, שמסופר עליו כי היה עבד שעבר עינויים על ידי אדונו לאחר שהתאסלם. הוא הפך לבן לוויה קרוב של הנביא מוחמד ולמואזין הראשון. בשל כך, מיוחסת לו ברכה אלוהית. טענות לשיוך לשושלת של בלאל ופולחן שלו נפוצות במספר אזורים באפריקה וברחבי עולם, בעיקר אצל קהילות מוסלמיות שמוצאן מאפריקה. במקרים רבים הדירו הקהילות הערביות-ברבריות במרוקו את השחורים מהפולחן המקומי המרכזי. ייתכן שההדרה של הקהילות השחורות מבחינה דתית תרמה להיבדלות מסוימת שלהן ולחיזוק המקום של סידי בלאל כקדוש.

בלאל אינו קבור במרוקו, אך לגנאווה יש מקום פולחן מרכזי עבורו בעיר הנמל אסווירה, הנמצאת בדרום מרוקו, והוקמה בשנת 1765 על ידי הסולטאן מחמד השלישי. העיר אסווירה היתה נקודה חשובה למסחר של סחורות רבות וגם של עבדים, בייחוד בתקופות של פסטיבלים דתיים גדולים, מוסלמיים ויהודיים, שהתקיימו בה.

האמונה הדתית והטקסים הליליים של הגנאווה

אף שאימצו את האיסלאם כדתם, העבודה הדתית של הגנאווה נבדלת במידה רבה ממסדרים צופיים אחרים, ובבסיסה עומדת האמונה בישויות על-טבעיות המכונות מְלוכּ, שמסוגלות להיכנס לגופו של האדם וללכוד את נפשו. טקס הריפוי החשוב של הגנאווה, שמטרתו לתקשר עם הרוחות, נקרא דרדבה (Deredebe). טקסי הדרדבה מתנהלים בלילות, ויכולים להימשך על פני לילה שלם, על כן הם מכונים גם "לילה", ובלשון רבים "לילאת". טקסי הריפוי מתבצעים אחת לתקופה מסוימת, אך לעתים מוזמנים על פי צורך של איש או אשה מהקהילה כדי להתגבר על בעיה או מחלה, פעמים רבות על ידי בני משפחותיהם או מקורביהם.

שלוש קבוצות של מוזיקאים-מרפאים מובילות את הטקסים בשיתוף פעולה. המוזיקאים-המרפאים מביאים את המשתתפים למצב של טראנס, שהוא מנהג חשוב של המסדר. בכל קבוצה יש "מועלם", שהוא ראש הטקס, ששר ומנגן בכלי נגינה בשם "גימברי". ישנה אישה שתפקידה להשגיחל התהליך וכן כמה בעלי תפקידים שמנגנים במצילות ברזל הנקראות "קראקב" (Qraqeb) וגם רוקדים עם נחשים. כמו כן, ישנו מתופף בתוף הנקרא "טבל", אשר מקלות התיפוף שלו דקים ומקומרים.

המוזיקה היא חיונית לטקס הלילה, שהמטרה שלו מושגת על ידי דיבוק של רוחות. המוזיקה מסייעת להגיע לטראנס, שמאפשר נטישה של התודעה, במטרה שהדיבוק יגיע למלוא התפתחותו. המוזיקה מעבירה את הזהות של הרוח הדבקה באדם לכלל הקבוצה, ומאפשרת זיהוי וגילום שלה בקרב "המשתתפים הנראים ואילו שאינם נראים", כלומר הישויות העל-טבעיות. המנגינות שמנגן המועלם בגימברי הן בבחינת צופן מוזיקלי עבור בני האדם שמחכים לדיבוק ועבור הרוחות, שמגיבות לקריאת כלי הנגינה. רפרטואר טקס הדיבוק מורכב מיותר ממאה יצירות מוזיקליות, המקושרות עם פנתיאון הישויות העל-טבעיות של הגנאווה.

טקס גנאווה מסורתי מורכב משבעה חלקים, שכל אחד מהם מייצג שבעה קדושים או רוחות קדמוניות. כל חלק נקשר עם צבע מסוים – לבן, תכלת, כחול, אדום, ירוק, שחור וצהוב, המייצגים מהלכים או מרכיבים מסוימים בטבע ובעולם הרוחות. בטקס מתבצעים ריטואלים כגון הקרבת קורבן של כבש או עז, לבישת בגדים בצבעים השונים לפי החלוקה, אכילת תמרים, שתיית חלב עם מי ורדים והבערת נרות וקטורת. הקרבת קורבנות היא חיונית בטקסי הגנאווה. החיה נשחטת כדי לפייס את הרוחות ולסמן את הקשר ארוך הטווח עמן. להקרבת הקורבן גם הערך המוסף שבסעודה משותפת לבני הקהילה.

החלק הראשון של הטקס, המתרחש בדרך כלל בתוך בית, מקדש או מרכז של קהילת גנאווה נקרא "אל-עאדה" – "המנהג". הוא מהווה מעין הכנה עבור מה שעתיד להתרחש, ומלווה בכיבוד התמרים והחלב ובבעירת הקטורת. חלק זה מבצעות בדרך כלל הנשים, ובו מתרחש המפגש הראשון עם הרוחות. הוא נקרא "קויו" (Kuyu) או "אולאד בּמבּרה" – "ילדי הבמברה" – ומתחיל בקריאה של ברכות עבור הנביא מוחמד ואזכור של קורות הגנאווה ומוצאם.

החלק הכי חשוב של הטקס מורכב משירה המלווה בנגינה קצבית ומשתלבת עם ריקוד טראנס. באמצעות הטראנס שאליו מגיעים חלק מהמשתתפים, רוח מסוימת, שמגיבה לצליל הנכון עבורה ולצבע המועדף עליה, יכולה להיכנס אל גוף האדם וכך יהיה ניתן לתקשר איתה.

נשים מהוות את הרוב מקרב החסידים של הגנאווה. התרפיה שבטראנס ובטקס הדיבוק מסייעות להן כמי שבאופן היסטורי סובלות מאפליה ומהדרה על רקע מגדרי. הטראנס הוא פעולה טיפולית, שמהווה מרחב להוצאת תסכולים וסבל. את הריקוד הן מבצעות כשהן לובשות גלביות רחבות. טקס הלילה נמשך עד שמושג היעד – נוצר קשר עם הרוחות ההכרחיות והרוקדות מתנקות ממכאוביהן.

האמונה, המוזיקה והמנהגים של הגנאווה השפיעו במידה מסוימת על כמה מסדרים מיסטיים מרוקנים אחרים, של ברברים וערבים, בכל שהם הוסיפו לעבודה הצופית הנפוצה, הכולל טקסים לקידוש האל במטרה להגיע לאיחוד עמו, מרכיבים שונים כגון ריקוד טראנס ותקשור עם רוחות.

כמסדר רוחני בחברה המרוקנית המוסלמית, הגנאווה היו וממשיכים להיות בשוליים. הם מאמינים כי עוצמתו של האל היא רבה מדי מכדי לשאוף לאיחוד אישי עמו, בניגוד לרעיון העומד במרכז הדרך הצופית. לתפישתם, אין אפשרות להתחבר אליו ישירות, ואפשר לתקשר עמו באמצעות התגלמויות רוחניות שונות של כוחו. הקשר שלהם עם עולם הרוחות מתפקד כמתווך, שבאמצעותו ניתן להשיג קשר עם הנשגב, האלוהי.

המורשת האפריקנית של הגנאווה

בפולחן הגנאווה ובמוזיקה המלווה אותו אפשר למצוא מורשת תרבותית אפריקנית. תהליכי השעבוד שעברו אפריקנים איגדו בני תרבויות שונות אלו מאלו, הגם שהיו קרובות מבחינה גיאוגרפית, ואילצו אותם לחבור יחד בארץ זרה. בין המרכיבים הדומים שנמצאים אצל הגנאווה וגם בקרב קהילות רבות של צאצאי עבדים אפריקאים ברחבי העולם, נמצאת האמונה הדתית בישויות על-טבעיות, חלקן בעלות עבר אנושי, המשמשות כמתווכות עם האל העליון. מרכיב זה הוא חשוב בדת האפריקאית המסורתית. שירה, נגינה וריקוד כאמצעים לתקשור עם הכוחות העל-טבעיים, כמו אצל הגנאווה, גם כן מאפיינים תרבויות רבות שהן אפריקניות או מוצאן מהיבשת.

לאורך דורות, בחלקים רבים של העולם, מהגרים אפריקנים – בעיקר בתהליכי הגירה כפויה כגון סחר בעבדים – הכתיבו את נוכחותם בחברה באמצעות מוזיקה. המוזיקה שימרה מאפיינים ייחודיים מתרבויות המוצא. בד בבד, התבצעו שינויים ותמורות בכלי הנגינה, בשפת השירה ותכניה ובסגנונות הנגינה, השירה והריקוד. לפיכך, נמצא התפתחויות דומות לגנאווה בקרב צאצאי עבדים אפריקאים באזורים שונים בצפון אפריקה, במזרח התיכון ובתת-היבשת ההודית. בעוד שהדתות, האמונות והשפות של האנשים השתנו, מרכיבים חשובים במכלול המוזיקה והריקוד נשמרו. מבחינה דתית, המוזיקה האפרו-אסיאתית נקשרת פעמים רבות בפולחן קדושים מוסלמי- צופי, הכולל גם טקסי דיבוק של רוחות.

כמו כן, יש הקבלה בין התפתחות מסדר הגנאווה לז'אנרים ותרבויות שהתפתחו בנקודות שונות באמריקה, למשל הבלוז האמריקני והספיריטואלים – שירי העבדים בארצות הברית, שגם הם, כמו הגנאווה, שימרו במוזיקה ובתרבות לא רק מסורות אפריקניות אלא גם את זיכרון העבדות.

אחד המאפיינים החשובים במוזיקה של תרבויות אפריקניות שונות, הוא הצורה של "קריאה ותגובה" (Call and Response). צורה זו מאפיינת את התקשורת במעגלי מתופפים וגם מזמורי שירה. יש אדם שמוביל את השירה או הנגינה, ונותן משפט מסוים במילים או בתיפוף, ויש את המלווים שמגיבים לו מבחינה מוזיקלית. צורת ה"קריאה והתגובה" ניכרת במוזיקה של הגנאווה, כמו גם בספיריטואלים, בגוספל ובבלוז מארצות הברית.

באשר למורשת העבדות, כפי שמשתקפת ביצירות הגנאווה, הדימויים שמופיעים בשיריהם מביעים ייצוג של עקירה, דיכוי, סבל ונוסטלגיה לארץ ולחיים קודמים שנותרו נושמים וחיים באמצעות המנהגים המוזיקליים והטקסים הייחודיים שלהם. במילות השירים מרפרטואר הגנאווה ישנם אזכורים לאזורים ולעמים מסוימים מדרום לסהרה – במיוחד הבמברה מאזור מאלי. כמו כן, נשמרו מילים מסוימות משפות שונות, בייחוד בכל הנוגע למנהגים הדתיים.

אף שלגנאווה כיום לא ברור לחלוטין המקור שלהן, עצם השימור והשימוש בהן מהווה חיבור חשוב למורשת. באמצעות החוויה הרוחנית, הקהילתית והמוזיקלית, הקהילות השחורות במרוקו יכולות להשלים עם קרעי העבר ומצליחות להתחבר לשורשיהן. לפיכך, גם התרפיה שבטראנס היא לא רק אישית אלא קולקטיבית.

התרחבות קהל היעד

לצד התפקידים הדתיים, הרוחניים והטיפוליים של הגנאווה, יש לה כיום נוכחות בולטת בפולקלור המרוקני והמוזיקה הפופולרית במרוקו. במרכזים רבים של ערים גדולות, ובעיקר במרקש ובאסווירה, מתקיימים מופעי רחוב של הרכבי גנאווה לבידור תיירים המופיעים בנגינה, שירה וריקוד אקרובטי במטרה להתפרנס. במסעדות, באירועים חברתיים וגם על במות גדולות – מתקיימים מופעים המדמים חלקים מטקסי הגנאווה ומציגים מעט מרפרטואר השירים. עם זאת ישנם הבדלים מוזיקליים בין האופן שבו מבוצעים שירים כחלק ממופע לבין האופן שבו הם מבוצעים בטקסי הדרדבה.

גם מבחינה ויזואלית נבדלים הטקסים האמיתיים מאלו המבוימים, שנועדו למופעי הבידור ברחוב ועל הבמה. פעמים רבות הנחשים מוחלפים במקלות, ומספר הנפשות הפועלות מצטמצם. מבחינה חברתית, קיים הבדל משמעותי – המופעים הפומביים של הגנאווה, בעיקר ברחוב וגם במופעים על הבמות, הופכים לעניינם של גברים. החשיבות של הנשים, הן כמאמינות והן כבעלות תפקידים בטקסים הליליים, נעדרת פעמים רבות מהנראות הציבורית של הגנאווה.

מאז שנות השבעים של המאה העשרים החל הז'אנר המוזיקלי שיצרו הגנאווה לזכות במקום של כבוד במוזיקה הפופולרית במרוקו, ומשם התפשטה הצלחתו לקהלים שונים בעולם המערבי. להקות שונות החלו משלבות במידה כזו או אחרת אלמנטים מוזיקליים ותרבותיים של הגנאווה. הראשונה שעשתה כן היתה להקת נאס אל-גיוואן, שהוקמה ב-1971. הלהקה, שזכתה להצלחה רבה והיתה לאחת המשפיעות על המוזיקה הפופולרית המרוקנית עד היום, הושפעה רבות מהגנאווה והשתמשה בכלי נגינה ובמקצבים המאפיינים את מוזיקת הטראנס של המסדר.

מאז ועד היום מתקיים תהליך שבו יוצקים אמנים מרוקנים ואחרים את התכנים המוזיקליים של הגנאווה לתוך ז'אנרים כגון פופ, רוק, ג'אז והיפ-הופ. נקודה מעניינת היא, כי אם נבחן את ההתפתחות של כל אחד מהז'אנרים האלו כפי שצמחו במערב ושלחו זרועות לרחבי העולם, נאתר גם את שורשיהם באפריקה עצמה ובקהילות הפזורה שלה. אולי הלהקה הידועה ביותר שעושה זאת, היא Gnawa Diffusion שמגיעה מאלג'יריה ומבוססת בצרפת. גנאווה דיפיוז'ן עושים עבודה מצוינת בשילוב של מוזיקת גנאווה עם רגאיי, היפ הופ וסגנונות נוספים. בישראל, הזמרת ריף כהן, שלה מורשת משפחתית צפון אפריקנית, מושפעת רבות ממוזיקת הגנאווה ומשתמשת בכלים ובמקצבים גנאווים ברבים משיריה.

החל מ-1998, מתקיים מדי שנה בחודש יוני פסטיבל מוזיקלי גדול על טהרת הגנאווה ושמו Gnawa World Music Festival, בעיר ההיסטורית אסווירה, שהיא כאמור גם מרכז דתי חשוב עבור המסדר. הפסטיבל, שהרחיב עם השנים את העיסוק שלו ל"מוזיקת עולם", מושך אליו קהל רב ממרוקו ומרחבי העולם, שבא לספוג את הצורה החדשה, המודרנית, שקיבלה תרבות צאצאי העבדים המרוקנים. בד בבד, לצד תהליכי המסחור המתמשכים של המוזיקה הגנאווית, ממשיכים להתקיים בחשכת הליל ולאורכו טקסי תקשור ופיוס של המלוכ, מלווים בנגינה קצבית וטראנס, שמזכירים לגנאווה מניין באו ואת החוויות שעברו אבות אבותיהם.

הכתבה פורסמה לראשונה בבלוג "אפריכאן"