שירים של יעקב ביטון. היוטיוב הוא תפילה מהודו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
ראיתי מפניך אחי מתוך ריצוד הדם
כשבר זהורית מדמי שכבר מקיז
איני זוכר איזו ארשת מסוימת
הכל היה ספוג
אבל משהו הזדחל כמו רעלן קר
אציל ומדוייק בקשת העורקים
ואיזה כפור משונה התפשט מאיבר לאיבר
היה זה מסדרון פשוט
גולם המום
בלי התמונות והמלוכה אולי נרקמו הפוכות
ולא נלכדה אצלי העין
עין החשמל הזעירה שמפרפרת בבצק הפנים
וקם עולמי ממנה
לא יכולתי להפנות צוואר למקום אחר
למעלה ממראה מותניך
לאט ננקעתי באור ההוא
הגידים התקשחו בנקישה אחת
משהו ננעל כלחש
צווארי נקרש באותם שמיים
_ _
עוד הקטורת נשרפת בגרונות המהללים אתה מבין
פוחלץ מרהיב הוא תמיד השעה שחלפה השעה שחלפה
גם חוט החלב החנוק או פרוכת הפיח הצרובה כדבש הדרך
לא יעצרו מן ההלך .
השרף האחד ששמרת בארכיון הלב דוחק באור להתפצל
ולנדוד מעבר לתנורי הזמן
זו המיתולוגיה כולה – האני. הבעירה . הצמאון
במקאור אחר נגלית הרחם סבך סיבים קרוש
מערת רחמים הרוגה
בחוץ פריחת הקופים שלמה כבר מחזיקים ידיים למעגל
הראשון שהזדקף וניתר החוצה מחוויר בשקט ומקשט עצמו לבד בחורף הארוך הזה
בסערה נמוכה אחרת התיישרו העצמות הנה אנחנו מתרחקים מהחול
וזה הארון – שהחבאת בו פמוטים ממרוקו כשבאו לבקר מהכיתה
ושכחת להחזיר גם אחרי שעזבו
מישהו יושב עכשיו ער כחושך
וממילא רק נוסף לך החטא הזה
של פדיון הגרדום עצמו בהוריך – עשן שלם גדר הבית
_ _
לאט באחד השדה נפקח עוד שורש ומקיים פריחה שאין לה שיעור
החופש הוא מושג נלעג כמו כל תותבות השפה העומדות להוליך ללב ההמום
מנה מחלקו של זכרון הגדם.
ועכשיו במעגל אחר כבר נפרץ מחסום הקול
ההדף גוהר על הצועק עצמו
ההילולה שלמה והמחול העצום הזה שמקדיח אותו לב
כבר חתום על שפתיך ממש.
_ _
אשמרך בגני באותו עילפון מפורז כיסיתי שורשיך
בדומיה שלאחר שריפה
לא יעתר כבר הגוף להמנונות האפר
פי נשחק מכאן ומכאן
ניצוק במים הכבדים
ראווה הכול
תמצית אותם קטבים
למעלה מהקרינה עומד יסוד ההנצחה הנהוגים בו ימינו
גני הסתר
_ _
הצופה ממגדל הלשונות דינו כמחריב:
זו העיר קמה מעיניי
בשנתי גבולות נחלמים
דמי עורק וחוזר לגדם האחד
ריקה הארץ הזו !
עריה התאחדו\התאחו רק בדמעתנו
מקנן ההד בכל
הנה אני הולך לקראתי
דמות הרוגה אשר טיפחתי
מקבילה לדמותי הנרקמת בנדר רעב
עומדה על מפתן ערירים
שרידי שיניה באותם חניכיים
בתפילה
נהפכתי לאיש אחר.
_ _
פלאיו
פלאיו
אבדת באותו סבך
פרחי הכותנא הקטנים שלך
כובע נערה המלבין כל קיץ
ונשכח כיומן עבדים
היית תנשמת אורות
ראיתיך דואה בתוך הזוהר ההוא
בארץ טלאים מרה
פלאיו
יחפה ופתוחה כמו נוצה
ונשר אחד כבד כנפיים
על הגבעה עומד
בפלומתך השמורה פלאיו
קראת בשמו
וארבעה פנים לאחד
ילדתי שאבדה
פרעונית חולות\חול
השער פתוח
פלאיו
יכולת לנוח שמה
להתנחם בשעה על כיסא קטון
**
בראיון לאלי אליהו בעיתון הארץ, אומר יעקב ביטון מלכא:
"אומץ הוא התכונה הכי נדירה שאפשר למצוא, והוא מתחיל בדיוק בחתירה מול העצמי, לא כמנגנון הרס אלא כהעדפה משונה להבין מה מתקיים בכלל כשאתה אומר אני".