מאות אלפי אבלים מלווים את הרב עובדיה יוסף בדרכו האחרונה. מסע הלוויה של הרב מישיבת פורת יוסף יצא הערב לעבר בית העלמין בסנהדריה בירושלים, שם ייטמן הרב לצד רעייתו הרבנית מרגלית יוסף.

הרב עובדיה חיים יוסף השיב את נשמתו לבוראו היום, ג' במרחשוון תשע"ד, בשעה 13:20 דקות לערך.  סביב מיטתו התקבצו ובאו בניו ובנותיו, בכירי ש"ס, נשיא המדינה, מנכ"ל בית החולים הדסה עין כרם, אלפים נעמדו הכן ברחבת הכותל המערבי להתפלל על רפואתו, תלמידים צעירים הוצאו מתלמודי התורה כדי לסייע במלחמה על חייו של הרב הישיש.

הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק, חבר מועצת הרבנות הראשית המקורב לרב, ואשר היה מועמד להיות רב ראשי לישראל בעצמו, בא והודיע כך: "רבותיי, מה יש לי להגיד לכם? דבר אחד. הייתי אצל מרן בחדר כעת, נישקתי לו את היד, היד היא יד חמה, הפנים הם חמים… יש לרב חיים כרגע. אף על פי שהרופאים לא נותנים תקווה… אל יתייאש מן הרחמים. אם אנחנו מתפללים כל יום 'מחיה המתים' כי אז הקב"ה יכול להחיות את החיים. כל אדם ייקח ספר תהלים ויתפלל עליו…".

הרב עובדיה הוא לא רק שר התורה, הפליג הרב גרוסמן: "יש עם ישראל, אין אשכנזים, אין ספרדים, אין דתיים, אין חילוניים… תאמרו: רבש"ע, יש לנו שר התורה, מנהיג ישראל כעת בסכנה – תציל אותו". עוד הסביר הרב על העממיות של הרב עובדיה. בהמשך לגדולתו בתורה, הקפיד ללמד "בעלי בתים", כיתת את רגליו לאורך כל חייו ללמד תורה בשווקים ובערי השדה כולן.

בשעות האחרונות הופסקו שידורי הרדיו כל כמה דקות כדי לדווח על מצבו של הרב. אין ספק שמבחינת העולם היהודי כולו מדובר בגדול דור, באבדה שמתרחשת אחת לדור. מצבו של הרב הידרדר מאוד במהלך חג הסוכות, והוא הורדם והונשם. לאחר שבוע וחצי, כשהיה נדמה לכל שהרב לא יתאושש ממצבו, הצליח לחזור להכרה מלאה בניגוד לכל תחזית, והיה נדמה שבזכות התפילות יצלח הרב את המשבר הזה. אתמול (ראשון) חלה החמרה במצבו והמצב הוסיף והידרדר מאז.

בית החולים הדסה עין-כרם, האמון על טיפול בראשי ממשלות,  ובכירים מכל התחומים, נערך היטב הן בטיפול והן באיזון הודעות הדוברות שיצאו מפעם לפעם. בשעה 11:30 לערך סברו הכול שאנחנו כבר אחרי הכול, ובית החולים מיהר להוציא הודעה שהרב עדיין חי. זאת, על אף שמשפחתו הייתה סביב מיטתו וקראה "וידוי". ישי כהן, כתב המקורב לש"ס, מדווח על החמרה שחלה בשעה 7:00 בבוקר, כאשר הוא מתאר את האווירה ברחוב החרדי כ"יום הכיפורים". כולם בבתי הכנסת, בבתי המדרשות, מתפללים ומבקשים "רחמי שמים". "בדרך הטבע", כך ישי, "אי אפשר לצפות לדבר. רק נס יוכל להצילו… ".

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם", אומרים בני משפחתו של הרב יוסף, "אל יתייאש מן הרחמים". ייתכן שהרב מכפר בייסורים אחרונים על גזירה שמתרגשת על הדור שלנו. "אי אפשר לדמיין הודעה על הסתלקותו של הרב", אמר ישי כהן ליעל דן בגלי צה"ל, בשידור הצהריים שלה שהחל מוקדם יותר כדי לדווח על מצבו של הרב. "אם רק המחשבה על כך מעוררת בי דמעות, אין דרך להתמודד עם האבדה הזו..". כל מי שהתקרב בדרך זו או אחרת לרב, חש כעת שהוא יתום. הציבור הספרדי רואה בו מנהיג, מושיע, זה שהצליח לזקוף את גוו של הציבור המזרחי בארץ יותר מכל אחד אחר. אין פלא שהבכי על לכתו גורף ורגשי. אכן, רגשי.

אנחנו מדברים על מנהיג שעומד בראש קהילה משנת 1946. גם בסדרי גודל של מדינות אין תקדימים שאדם עומד 70 שנה בהנהגה, ובכל תפקיד שהוא עושה ממצרים ועד עצם היום הזה, אין לו אח ורע. קשה למצוא מנהיג כזה, שגם מבחינה הלכתית – תחום שאין לנו כלים לשפוט – הרב עובדיה יוסף קפץ למים, נגד הזרם מול דמויות מטאוריות בעולם החרדי – בנושאים של פונדקאות, של עגונות באסונות כמו מלחמת יום הכיפורים, בעקבות מגדל התאומים (התרסקות מטוס בהיעדר גופה) – התרת עגונות ופסיקות הלכתיות מרחיקות לכת שבהן לא חמק מהכרעה. במקום שרבנים אחרים לא העזו – הוא העז…", כך יוסי אליטוב, כתב חרדי ותיק בעיתון "משפחה".

האכפתיות של הרב הייתה לכלל עם ישראל, ללא הבדל, בעודו פותר פסקי הלכה יום ולילה, תוך חידוש הלכה לפי התמורות של העולם הטכנולוגי והתרבותי. הרב עובדיה יוסף הציב ללא ספק גשר בין העולמות. עימותים לא הרתיעו אותו. אם אלה חרדים, דתיים לאומיים ואחרים – הוא היה מוכן להקריב את חייו כדי לקיים את דרכו האותנטית.

מיהו הרב עובדיה (חיים) יוסף?

לראשונה נחשפתי לרב עובדיה כנערה צעירה ב"מכללה ירושלים לבנות". היה זה בשנת 1975, תחילת דרכו של הרב בכהונתו כראשון לציון, הרב הראשי הספרדי לישראל.

צריך להתעכב על העובדה שהנהלת המכללה, מוסד תורני אקדמי ופורץ דרך, שהציבה את ההעמקה בתורה לנשים בראש מעייניה, בחרה דווקא את הרב הספרדי הראשון לציון לבוא מדי שנה לנאום בפני הבנות. יצוין שכמעט ולא זכור לי רב מעדות המזרח שכיהן במכללה כמרצה מן המניין באותן שנים. דומה שעובדה זו מעידה כאלף עדים איזה אימפקט היה לרב עובדיה על כל העולם התורני, על גווניו. את הרב גורן, הרב הראשי האשכנזי שכיהן אתו באותם ימים, אף מוסד חרדי לא הזמין. את הרב עובדיה הזמינו ועוד איך.

הדרשה של הרב עובדיה הייתה ללא ספק חוויה מסוג שונה. דיבורו היה חרישי משהו, גלימתו והמצנפת שעל ראשו מרשימות ביותר, והרגשת שאת עומדת מול הוריקן של ידע, בקיאות עצומה שנפלטה צרורות צרורות, דבר דבור על אופניו. הייתה תחושה שאם תשימי סיכה על איזשהו טקסט במקרא, במשנה, בגמרא, בפוסקים ראשונים ואחרונים, הרב ידע לצטט אותו לפנים ולאחור. בקיאותו הרבה ואומץ פסיקתו הקנו לו מקום של כבוד בלתי מעורער גם בקרב הרבנים האשכנזים הבולטים, ואת ביתו פקדו כולם. מפוליטיקאים ועד אדמו"רי חצרות חסידיים.

למרות כל הביקורת שמוטחת ברב מכל עבר, ולמרות הנפתולים הרבים שעברה מפלגת ש"ס במהלך השנים, צריך לזכור שהרב עובדיה ביסס בציבור המזרחי את "גאוות היחידה". עד אמצע שנות השמונים הנוער המזרחי במדינה לא זו בלבד שלא הגיע לאוניברסיטאות, הוא היה חסר עמוד שדרה, לא למד, ובמקרה הטוב לא עסק בפשיעה. צמיחתה של ש"ס בהנהגתו של הרב יוסף זקפה את גוום של המזרחים באשר הם, והצליחה לגייס את כולם: חרדים, דתיים מסורתיים וחילוניים. נסו לומר ליהודי מזרחי משהו נגד הרב עובדיה, לא בטוח שתצאו בלי פגע. הרב עובדיה הוא מודל של הצלחה בלתי מעורערת שהציבור המזרחי בארץ היה זקוק לה כאוויר לנשימה.

קורות חייו

הרב עובדיה יוסף (נולד בי"א בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920, בגדאד) היה תלמיד חכם, פוסק ומחבר חרדי ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי הראשון לציון בשנים 1973 – 1983, ומנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס מיום הקמתה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תש"ל (1970)‏ ופרס הרב קוק לשנת תשי"ד. נחשב בעיני רבים לבכיר הרבנים הספרדים בימינו ומכונה בפי תלמידיו "מרן" ו"פוסק הדור".

הרב יוסף שאף ליצור קודקס תורני אחיד לכל העדות בישראל, הכפוף לפסיקה ההלכתית של רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך. הפרויקט ההלכתי שלו הוא חידוש, שכן משמעותו היא ויתור על מנהגי העדות השונות בארצות מוצאן. זהו גם פרויקט חברתי, שבמסגרתו הוא מבקש לרומם את מעמדם של בני יהדות ארצות האסלאם, הספרדים, אל מול מה שהוא טוען כהגמוניה האשכנזית-תורנית.

נקרא בשם 'עובדיה' על שמו של רבי עבדאללה סומך ו'יוסף' על שמו של רבי יוסף חיים (הבן איש חי). ב- 1924‏, כשהיה בן ארבע עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אביו כצורף זהב וכסף). מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, ויוסף נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. מנעוריו התבלט בגאונותו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב כבר בגיל תשע, בשולי הספר "ראשית חכמה" (של הרב אליהו די וידאש)‏. התחנך בתלמוד תורה "בני ציון", שבשכונת הבוכרים, ובגיל 12 (תרצ"ג) עבר ללמוד בישיבת פורת יוסף. באותה שנה כתב את ספרו הראשון ("מחברת העתקת חידות") יחד עם שניים מחבריו. בישיבת פורת יוסף המשיך להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה ובכתיבה תורנית. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, שימש עבורו אב רוחני‏.

בהיותו בן 17‏, נשלח על ידי הרב עטייה, להעביר שיעור יומי לבעלי בתים בבית כנסת של עולי פרס בשכונת "בית ישראל". השיעור עסק בהלכה, מתוך ספרו הקאנוני של רבי יוסף חיים מבגדאד, הבן איש חי. בשיעוריו הרבה לחלוק על הבן איש חי , שהיה המנהיג הרוחני והפוסק הבלתי מעורער אחרי מחבר השולחן ערוך (הרב יוסף קארו) ואשר הוא, הרב עובדיה, קרוי על שמו – וטען כנגדו כי הוא מחמיר וכי הוא מעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך.

שיעורי ההלכה הללו היו חוויה מעצבת עבור הרב יוסף, הן משום שלראשונה ביטא בפומבי את תפיסתו בנוגע לעדיפות שיש לפסקי רבי יוסף קארו, והן משום שדבריו כנגד פסיקותיו של הבן איש חי עוררו תרעומת בקרב קהל שומעיו, במיוחד אלה מיוצאי בבל. כמה רבנים נכבדים, דוגמת הרב יצחק נסים (לימים הרב הראשי הספרדי), אף גערו בו במשך השנים בשל כך. הרב עטייה עודד אותו להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. במקביל לשיעורים שהעביר החל להעלות על הכתב את השגותיו על הבן איש חי, אולם החל לפרסם את הכרך הראשון בסדרה ("הליכות עולם") רק מ-1998. עד כה קיימים עשרה כרכים וכרך מפתחות אחד.

בגיל 20 הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ומ-1945 עד 1947 שימש דיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת תש"ד (1944), נשא לאישה את מרגלית, בתו של ר' אברהם הלוי פטאל, מעולי חאלב‏. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל‏.

בשנת 1947 עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, כדי לשמש שם אב בית דין. בשהותו במצרים חווה הרב את ההיחלשות הדתית הן של הקהילה והן של פרנסיה, עובדה שציערה אותו מאוד. הוא ניסה לתקן שם את מערך הכשרות, ואף לפעול בתחומים שונים, אך חש שלא יצליח לצלוח את הבערות וקלות הדעת ההלכתית שפשתה שם בכל, ובשנת 1950 שב ארצה. ההתנסות במצרים עיצבה במידה רבה את אופי הפסיקה של הרב עובדיה, בעיקר בכל הנוגע ליחסו לחילונים.

על כהונתו רבת השנים כדיין מן המניין – תחילה בבתי הדין האזוריים ואחר כך כראש אבות בתי הדין בבית הדין הגדול, מקפידה בתו הבכורה, הרבנית עדינה בר שלום, פורצת דרך בחינוך לנשים חרדיות בפני עצמה, להדגיש בכל שיחותיה את גישתו החברתית של אביה בכל הנוגע להתרת עגונות ומסורבות גט. משפחת יוסף מספרת בהזדמנויות רבות שאביהם היה בוכה בדמעות לאחר ימי העבודה שלו כדיין בבית הדין הרבני בשל ההזדהות שלו עם משפחות, נשים וילדים.

יש להדגיש עוד שפסיקתו של הרב עובדיה היא ייחודית ואמיצה, בניגוד לתדמית ה"רחובית" ששיוו לו הציטוטים שהתקשורת אהבה להביא מתוך שיעוריו, בעיקר מאלה שקיים הרב באדיקות מדי במוצאי שבת.

ביני לבין עצמי התלבטתי לא פעם אם הרב, שהיה בקי לא קטן ברזי המדיה, לא תכנן מעידות לשוניות מתריסות כדי לזכות בתשומת לבה של התקשורת, בדרך הדומה מעט לדרכו של רמי לוי להשיג פרסום חינם. די בקללה עסיסית כדי לגרום לכל ערוצי התקשורת לעוט על דבריו. אין ספק שהוא זכה לבמה רחבה ביותר שספק אם דברי הגות מושכלים היו משיגים עבורו.

משנתו הלמדנית של הרב – שו"ת יביע אומר

משנתו ההלכתית של הרב יוסף צרורה בשו"ת יביע אומר, חיבור מקיף בכל קנה מידה, כאשר הכרך הראשון פורסם כשהרב היה נער בן 17 (!!) החיבור שהורחב ויש בו כיום אחד עשר כרכים, זכה להסכמות מקשת רחבה מאוד של פוסקים, ביניהם הרב הראשי לישראל הרב יצחק הלוי הרצוג, הרב חזקיה שבתי, הרב יעקב משה טולידאנו, הרב הראשי לירושלים הרב צבי פסח פרנק, הרב פנחס אפשטיין, והרב עזרא עטייה. בחלק השני מובאות הסכמות רבות ומהם, הרב יצחק ניסים, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שלמה זלמן אוירבך ועוד. דומה שמבין הפוסקים האשכנזים, רק הרב משה פיינשטיין זצ"ל, גדול הפוסקים בארה"ב שהלך לעולמו בשנת 1986 וכתב את החיבור ההלכתי המקיף "אגרות משה", זכה להסכמות בסדרי גודל כאלה.

בראש מעייניו הציב הרב עובדיה את המושג "להחזיר עטרה ליושנה" בשני היבטים. האחד, להשיב את הלמדנות לשורות היהדות המזרחית שערכיה התמוססו מרגע שעלו ארצה, והשני – להחזיר את דעתו של ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, למרכז הזירה ההלכתית. פירוש הדבר מבחינתו היה לדחוק את דעות הגמוניית הפסיקה האשכנזית שהאדירה את פסקיו של הרמ"א, שמעיר על השולחן ערוך את הערותיו, המחמירות  בדרך כלל, ואשר הפסיקה האשכנזית מפתחת עד היום באמצעות אחרוני האחרונים שהיא מאמצת את פסיקתם (המחמירה). החיבור בין כוח ההיתר שהתאפשר הודות ללמדנותו של הרב עובדיה, והעובדה שהוא חירף את נפשו כדי לבסס את מרן, בעל השולחן ערוך, כפוסק שלדעתו של הרב עובדיה צריך להיות ה"מרא דאתרא" – הפוסק של א"י, היא, לתפיסתו – החזרת עטרה ליושנה בתפארתה. הוא גם ניסה לחבר את כל קהילות הספרדים להתיישר לפי פסקי השולחן ערוך, ולא ללכת אחרי אחרים כגון הבן איש חי (שאליו, באופן טבעי, הייתה אמורה להיות לרב עובדיה זיקה בשל מוצאו מבגדד).

כח דהיתרא עדיף

הרב עובדיה נודע באומץ לבו להקל בפסיקת הלכה. הוא בראש ובראשונה פוסק, על סמך בקיאות מופלגת, והוא ביקר את שיטות הפלפול הליטאיות, שמאדירות דווקא את אחרוני הפוסקים, ולא מסתמכות די על המקורות עצמם, כלומר: על המקרא, הנביא,הכתובים, המשנה והתלמוד כפשוטם. פוסק מחמיר, בעיקרון, הוא כזה שלא לוקח סיכונים. הלמדנות והאומץ שנדרשים כדי 'להקל' מבחינה הלכתית, גדולים עשרת מונים. פסקי ההלכה שלו כוללים: התיר נישואין עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות התורה שבעל פה‏. הוא פסק כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, "ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא"‏. פסיקה זו הייתה ועודנה יוצאת דופן בין פוסקי ההלכה של הזמן הזה. פסיקה זו הובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה. התיר את כל העגונות של חללי מלחמת יום הכיפורים. התיר לנשים ללבוש מטפחת לראשן המגלה שתי אצבעות (כ-4 ס"מ) מלפנים, בהסתמכותו על הפוסק שהתיר זאת- מהר"ם אלשקר. הביע התנגדות נחרצת לחבישת פאה נוכרית ויצא נגד הלובשות אותה‏. הביע עמדה עקרונית, שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה עומדת בפני פיקוח נפש, תוך שהוא שם לפתחם של המומחים (ראשי צבא ומדינאים) להחליט האם מציאות מסוימת היא בבחינת פיקוח נפש. כאשר התשובה חיובית, ניתן למסור שטחי ארץ ישראל‏. פסק זה סיפק גיבוי הלכתי להסכם אוסלו‏. תומך בהיתר מכירה בשנת השמיטה,‏‏ תוך הסתמכות על רבנים ספרדים ואשכנזים‏.

אמנם, הרב אסר לומר הלל בברכה ביום העצמאות‏, אך לא מתוך שהתעלם מן העובדה שהקמת המדינה היא אבן יסוד בתחיית העם היהודי ומסימני הגאולה. בין השאר נימק את האיסור: "הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה", וטרח להוסיף "ומ"מ נראה לענ"ד שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת י"ח אין למחות בידם" (יביע אומר חלק ו' או"ח סימן מא). נראה שאין פוסק אשכנזי חרדי שיכתוב נימוקים מן הסוג הזה.

עוד נושא השנוי במחלוקת איתנים בין פוסקי הדורות האחרונים החשובים, הוא מועד קביעת המוות על פי ההלכה. ב-24 במרץ 2008 אישרה הכנסת חוק הקובע כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר. מפלגת ש"ס תמכה בחוק, לאור הוראותיהם של הרב יוסף והרב שלמה משה עמאר. הרב יוסף שלום אלישיב מנהיגו הרוחני של הפלג הליטאי, נציגו בכנסת ח"כ משה גפני ויהדות התורה הצביעו נגד ההחלטה. הם טענו שרק מוות לבבי הוא בגדר מוות. חרף התמיכה בחוק, הרב יוסף קרא שלא לחתום על כרטיס אדי‏. הרב יוסף לא שינה דעתו משנת תשכ"ז שלפיה אסר השתלת איברים לחינם אלא במקרה של פיקוח נפש מידי ותוך התייעצות עם גדולי הדור.

בשבט תשע"א פסק כי הגיורים הנערכים בצה"ל תקפים לפי ההלכה.‏‏‏ בתגובה פורסמה בשלשת העיתונים היומיים החרדיים מתקפה של רבנים בטענה שפסיקה זו מחריבה את העם היהודי ותגרום להתבוללות‏‏‏. לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעם העדה החרדית והרב יוסף שלום אלישיב לעצרת מחאה ומעמד קריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב של הרבנים שלום כהן, ראובן אלבז ומשה צדקה המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות‏.

לגבי זמן כניסת שבת בירושלים – התנגד לקבלת הנוהג של זמן כניסת שבת 40 דקות קודם לשקיעת החמה בירושלים, ודעתו היא כי זו תקנה של הרבנים האשכנזים בירושלים, אך הרבנים הספרדיים קבעו את זמן כניסת השבת כ־20 דקות לשקיעת החמה, בדומה לנהוג ברוב חלקי ארץ ישראל‏.

בשנת 2012 פסק, יחד עם הרב שלמה משה עמאר, כי האינטרנט מסוכן ואסור לשימוש, אך מותר להשתמש בו בזהירות (דרך אינטרנט כשר) לצורכי פרנסה‏

ש"ס – הקמת המפלגה והתוצרים שלה

מפלגת ש"ס, או בשמה המלא: ספרדים שומרי תורה, הוקמה בין השנים 1982 – 1984, בעקבות תחושת ניכור של הפלג המזרחי באגודת ישראל, כאשר המנהיג הליטאי, הרב אליעזר מנחם ש"ך הוא המייסד הרשמי של המפלגה. באותן בחירות הורה הרב ש"ך לכל עושי דברו להצביע למפלגה, וכך צברה ש"ס את כוחה הראשון. לימים, חזר בו הרב ש"ך מן התמיכה הגורפת במפלגה, בטענה שהמנהיגות הספרדית עדיין לא "בשלה למלכות".

הרב עובדיה ראה בש"ס את האפשרות להגשים את חלומו להיות מפלגה לא רק של חרדים ספרדים, אלא של כל הציבור המזרחי על גווניו, תוך חיבוק והכלה שלו, שהתבטא בדרשותיו, בסיוריו ברחבי הארץ עם מסוק צמוד ערב הבחירות, ותוך חלוקת קמיעות והבטחות הן ברוחניות והן בגשמיות למי שיבחר במפלגה. לא פעם, גרמו התבטאויותיו והוראותיו לציבור הבוחרים דיסונאנס משפטי שהוביל לתביעות מצד התנועה לאיכות השלטון ולדיונים סוערים במשרדי היועה"מ לממשלה.

אריה דרעי, המנהיג הבולט של ש"ס לאורך השנים, כבר הודה לא פעם על שהיה פזיז משהו בבואו ל"מלכות", וקשה שלא לראות, שההצלחה הפוליטית סחררה משהו, בלשון המעטה, את הדמויות שכיהנו בה, עד כדי פלילים. קשה להתעלם מנבואתו של הרב ש"ך, שאכן הגשימה את עצמה. ההצלחה המטאורית של המפלגה תרמה גם למפלתה, ובהחלט לא הצליחה להתנחל בלבבות כל העם, כפי שקיווה הרב עובדיה.

אי אפשר לסכם את פעילות המפלגה הספרדית הזו, שתרמה לזקיפת גוום של בוחריה, ושל הציבור המזרחי בארץ כולו, בלי להתעכב על השיטה, שספק אם פעלה אכן בברכת הרב, או שמא התחפרה בצלו המונומטלי. על השיטה שבה ש"ס משתלטת על כספים, בעיקר דרך הרשויות המקומיות, כבר הרחבתי במאמר ייעודי . אםתשאלו את אריה דרעי, הרי שהוא מצדיק גם בפני עצמו וגם בפני אחרים את כל המעשים הבזויים, שכללו את התרגיל המסריח, ההשתתפות בהצבעות בעד אוסלו, הקומבינות עם קברניטי המדינה כולם בשתי קלישאות: הראשונה היא: "החזרת עטרה ליושנה" שמתייחסת למעמדם של המזרחים החרדים והאחרים בכל השנים שבהן שלטה (ועדיין שולטת) ההגמוניה האשכנזית, והשנייה: "תינוקות של בית רבן" לאמור, מותר לנו לעשות כבתוך שלנו בכספי המדינה ובלבד שהכסף מוקדש להרביץ תורה ולהקים תלמודי תורה ומוסדות לימוד עבור הציבור הספרדי. יצוין, שבניגוד לשאיפה הזו, אריה דרעי ובכירי ש"ס אחרים מחנכים את ילדיהם במוסדות אשכנזיים יוקרתיים להפליא. בניו למדו בת"ת "יחווה דעת" בירושלים, שמיועד לבני אברכים, בעיקר בוגרי ישיבת "חברון" , "בית מתתיהו", "מיר" וכיו"ב.

הרב עובדיה מותיר חלל עצום שספק אם יוכל להתמלא, למרות העובדה שבנו, יצחק יוסף, מכהן כיום כרבה הראשי של מדינת ישראל. מדובר בתהום שפעורה בינו לבין כל שאר הפוסקים הספרדים, ואין בנמצא אישיות שתוכל להתקבל באותה מידה של קונסנצואליות כפי שהתקבל הרב עובדיה, בעיקר בשל בקיאותו ואומץ לבו, על כל קהילות ישראל.

משפחתו

בניגוד לעובדה שאנחנו אוהבים לצטט את האמירה המשפילה של הרב עובדיה לגבי נשים, כאשר ציטט פעם את המשנה שאומרת שאין ללכת בין שתי נשים, הרב עובדיה היה נשוי לרבנית מרגלית, והיא לגמרי לא הייתה מושתקת בביתה. היא הייתה אם לאחד עשר ילדיהם.  יודעי דבר מספרים שהיא ניהלה את הבית, את המפלגה ואת כל מה שהתרחש בביתו של הרב עובדיה. איש לא נותר מחוץ לטווח מבטה, והיא, לא פחות מגולדה, ניהלה מטבחון ער ופעיל מכל הבחינות. בתם הבכורה, הרבנית עדינה בר שלום, הקימה בשקט ובתעוזה, תוך שהיא עושה שימוש מושכל בייחוס שלה, את אחד המוסדות לנשים, שכיום מעניק תארים גם לגברים, שהוא גאוות הציבור החרדי. המוסד שהקימה משרת את האוכלוסייה החרדית במקצועות שלא היו קיימים קודם עבור הציבור הזה: עבודה סוציאלית, קלינאות תקשורת, מדעי ההתנהגות ועוד.

בנו – יצחק – מונה לא מכבר להיות הראשון לציון, לצדו של הרב דוד לאו. בן נוסף של הרב – הרב יעקב יוסף עמד בראש ישיבת חזון עובדיה בקטמון הישנה בירושלים ונפטר ממחלה, בנו אברהם יוסף הוא רבה הראשי של חולון, בתו נשואה לרב הספרדי של מודיעין והשאר – בנים ובנות – רובם עוסקים במשרות רבנות שונות.

מוסדות ש"ס

אין ספק שספינת הדגל של פעילות ש"ס נוגעת לחינוך והטמעת ערכי המפלגה ברחבי הארץ, ובעיקר בפריפריה. הרבה נאמר על לימודי ליב"ה שקיימים פחות במוסדות ש"ס, אך אי אפשר שלא להודות שהחינוך הממלכתי דתי שרוב רובם של המזרחים נמנו לאורך השנים עם תלמידיו, כשל באופן מוחלט ביחס לשגשוג של מוסדות ש"ס, וכי העובדה שכמה מבכירי המפלגה בילו בבית האסורים לא מפחיתה את ההישגים המרשימים בכל הנוגע לביעור הבערות שש"ס השיגה, וגם, לא נעים לומר, החינוך של ש"ס תרם לא מעט למיתון ברמת הפשיעה בקרב יהודים מעדות המזרח. לא מושלם, אבל קשה להתעלם מן ההישגים.

הרב עובדיה התבטא לא פעם נגד בית המשפט העליון, התבטאויות שזיכו אותו בדיונים נרחבים אצל היועה"מ לממשלה. הוא זלזל בשופטים וסבר שאין להשתמש בערכאות שיפוטיות חילוניות שכן הן נחשבות ערכאות של גויים. את השופטים כינה בשמות גנאי וחשב עליהם שהם עמי ארצות מדאורייתא (מה שנכון, הלכתית) הוא טען לא פעם בדרשות של מוצאי שבת, שילד בן 7 או 8 מן המגזר הדתי יודע יותר מהשופטים, ושמינוים איננו ראוי, משום שהממנים (בהם שר המשפטים, לדוגמה) הם רשעים (!).

ש"ס הקימה גם מערך כשרות ענף ורשת בתי דין רבניים. עם זאת, קשה להתרשם, בלשון המעטה, מאיכות המוסדות הללו. כטוענת רבנית נחשפתי לא פעם לבתי הדין לענייני ממונות של ש"ס, והם לא מתקרבים לרמתם של בתי דין חשובים מסקטורים חרדיים אחרים (אשכנזים וספרדים, למשל מחפוד) אחרים. גם בכל הנוגע לרמת הדיון, למחויבות לתת פסקי דין בזמן, לנמק את פסקי הדין ולתחושה, שחזרה לא פעם, שהדיון "מכור". גם מערך הכשרות של ש"ס לא נחשב יוקרתי. העובדות הללו בוודאי לא עולות בקנה אחד עם שאיפתו של הרב עובדיה, וקיצורו של עניין הוא שש"ס לא הביאה איתה בשורה ומענה הולם של "החזרת עטרה ליושנה" לנוכח היוקרה המשודרת משדרות החברה הלמדנית הליטאית. במובן זה, לא הוחזרה העטרה ליושנה, וגם לא חידשה דבר.

קרבות הירושה כבר בעיצומם, ולא ברור כלל אם המפלגה בראשות אריה דרעי תישאר מלוכדת, או שתתפצל לאנשי דרעי מול אנשי ישי. הנושא עוד יעורר כותרות רבות ויהווה קרקע פוריה למחקר ולדיון. מה שברור כשמש הוא שלציבור הספרדי אין אישיות תורנית בסדר גודל שמתקרב למעמדו של הרב עובדיה, שתוכל לרשת את מקומו. יהי זכרו ברוך.

[related-posts]