מי שמזדמן לווינה בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית של פעם, ולו לביקור קצר,  יודע פחות או יותר מה הוא רוצה מלבד השטרודל הווינאי וה"זאכר טורט" המפורסם. זאת בשעה ש"הווינר שניצל" הקלאסי זכרו לברכה מוגש היום מחזה עוף כמו בישראל או מבשר לבן. אם זה מעֵגל זה מוזכר באותיות גדולות בחזית המסעדה, מבלי לציין את המחיר. שערו בנפשכם, לאן הגענו.

בביקור האחרון חשוב היה לי עוד אלמנט, לאו דווקא וינאי טיפוסי, אבל הוא הפך כבר לאייקון מוכר. מדובר במודע ומכר משכבר הימים, אחד הכוכבים הגדולים שזהרו בשמי הבידור הישראלי בשנות החמישים, השישים וגם השבעים – גדעון זינגר. הבאס-בריטון הבלתי נשכח, אצלי, המתנשא לגובה של מטר ותשעים לערך, חבר בצ'יזבטרון ובעוד תיאטראות וברביעיית מועדון התיאטרון הידועה לצד יענקלה בן סירה, בשני ראשים למטה, ושמעון בָר וראובן שפר באמצע.

הגענו לווינה, בתי ראומי ואני, לביקור קצר, ובערב האחרון גדעון ושירה רעייתו אספו אותנו מן המלון לארוחת ערב. חשבנו שיארחו אותנו באיזו מסעדה טובה שבין הקארלספלאטס לבין סוף המדרחוב ב"יוזפלאטס", זרוע במסעדות משובחות ובתי קפה למהדרין. אבל הסתבר לנו שאם הזינגרים מארחים מישהו הם לוקחים את אורחיהם לא למסעדה, גם אם היא טובה, במרכז העיר. המסעדה האהובה עליהם, ולשם הם מסיעים את אורחיהם, היא בפאתי העיר מצפון, בגרינצינג.

גרינצינג, אף שהיא מחוז בווינה רבה, נמצאת באזור כפרי, ליתר דיוק באזור של כרמים ובוסתנים כאשר המישור הווינאי הופך לגבעות רכות ובינותם עושה המכונית את דרכה בפיתולי המעלות והמורדות. מסביב, משובצים בוסתני פירות ושורות גפנים מסודרים כמו גדודים פרוסיים. האור הדלוח משהו עלול להטעות אתכם, שאתם נמצאים באיזה קצה של שום מקום, אבל בתוך האזור הזה חבויים יקבים, מיטב בתי היין, בתי בירה, מסעדות, וילות, חוות והרבה אקשן בכול הנוגע לזלילה וסביאה ולחיי הלילה של וינה. המסעדה  שאליה אנו הובאנו נמצאת ב-probusgasse, שנושאת בחזית את הנשר האוסטרי ומתחתיו הכתובת של הבעלים מלפני 250 שנה – weingut&heuriger. שימו לב לשם וויינגוט, כלומר יין טוב, טוב היין.  יש שם גם weingasse.

בזה הרחוב, או הסמטה, רוב בתי ההארחה היו  פעם בתי משקה. מי שרצה לסעוד את לבו ולא רק לשתות יין, הביא עמו אוכל. פיקניק. חלום רטוב של כל ישראלי. במקום יש גם גינה גדולה מקורה לאלה שמעדיפים בחוץ, בימים ובלילות של הקיץ. חלום ליל קיץ. נכנסנו פנימה ובתי נשמה נשימה עמוקה. הגברים במכנסי שלושת-רבעי וחזיות, וגם כובעים צבעוניים. הנשים מגובסות במחוכים והמלצריות והמלצרים בצבעי ורוד רקום. וינה של פעם. כיום לא מביאים אוכל, אבל הוא ישנו במקום ועוד איך ישנו.

טעם של פעם

האוכל מוצג בסגנון של מזנון מאחורי זכוכית במבחר גדול מאוד של כל המנות. הגודל הוא לא רק בכמות, אלא גם באיכות. ככה למשל פולקע של עוף על המדף נראית כאילו משהו במשקל כבד שמתמודד מול משקל נוצה של השוקיים בארץ. השניצלים הם לא רק גדולים אלא גם  כרסתניים, הלשון כשהיא נפרסת כל פרוסה היא בגודל של קערה בינונית. ועוד סוגי בשר שונים מככבים וכול שעליך לעשות – זה להצביע. ככה גם התוספות, המרקים מובאים לשולחן על ידי הסועדים עצמם כשהמלצרים מסייעים לשאת את הכבודה.

האולמות הפנימיים מקומרים והשולחנות דחוסים, והאורות והעיצוב הם בהתאם כדי שלא רק תדע שזה בית יין בן 250 שנה אלא גם תחוש כך. שני נגנים, אחד שמנגן בכלי תריסר מיתרים, מסורתי, ואישה עם אקורדיון, מנעימים את הסועדים במיטב הרפרטואר העממי המוכר ואלה מצטרפים לנגינה בשירה אדירה. בקיצור הובאנו למקום לפני צאתנו מווינה ואיש לא יוכל לקחת מאתנו את ההשתבחות בכך שהיינו במסעדה אותנטית. זה, פלוס גדעון זינגר אותנטי לגמרי גם במרום שנותיו, ורעייתו שירה הצעירה ממנו ב-35 שנים, שהביאו אותנו לשם.

כאשר גדעון הופיע בפתח המסעדה, הבעלים, גבר בגיל העמידה שנראה יותר כעו"ד מאשר מסעדן, קידם אותו בחום ובחיבוק. כמה מן הסועדים ניגשו אליו, מי מהם טפח לו על השכם ומי לחץ את הידיים. גדעון זינגר עדיין כוכב בווינה, ובעצם באוסטריה. הוא מופיע עדיין בתיאטרון "Theater in Der Josefstadt", התיאטרון ביוזף שטאט, שהוא  תיאטרון עירוני. בסדרת המופעים האחרונה המשתתפים הם ארבעה גברים ושלוש נשים, שמשתמשים מעט במלל ולרוב בזמר. כל אחד מהם משמיע שירים אהובים של הקהל בשפות רבות וגדעון,, מכיוון שהוא יהודי, משמיע בין היתר שיר או שניים ביידיש. והרי יידיש דומה לגרמנית ששם מקורה, תוך שילוב ביטויים עבריים ומקומיים בעיקר פולניים. גדעון גם יודע טוב יידיש ובדיחות ידישאייות.

"אני רוצה לומר לך שכאן באוסטריה, גם במוסדות השלטון, המדיני והמוניציפאלי, יש לא רק הערכה לישראלים אלא גם הערצה. אני אמנם רואה מדי יום את החדשות מן הארץ, אבל רשתות הטלוויזיה באוסטריה לא פוסחות  גם על איזו ידיעה טריוויאלית מישראל. זאת בשעה שלטביעת מאות בפיליפינים, אין זכר. אני לא יכול לומר זאת לגבי היחס ליהודים, שלפי ההערכה מספר אנשים בקהילה נע בין 10,000-.15,000", אומר גדעון בנימה של understatement במעין רמז ליחסו שלו  לקהילה היהודית. ישָי סימנסקי, שליח ההסתדרות הציונית ו"בני עקיבא" בווינה, שאותו פגשנו  בעת הכנת סוכה ברובע היהודי, סבור שיש כ-8,000-7,000 יהודים. עם זאת קיימות שתי תנועות נוער ציוניות, "בני עקיבא" ו"השומר הצעיר".

גדעון זינגר מציין, כי בקרב פשוטי העם קיימת האנטישמיות, אף שכרגיל באוסטריה היא  צבועה. בעניין זה האוסטרים לא דומים לגרמנים בגילוי הלב שלהם. על כך מספר גדעון בדיחה שמיוחסת לשחקן האנגלי רוסי, פיטר יוסטינוב, בכל הקשור לצביעות הזאת. בסיפור, יהודי מתקרב לתחנת הרכבת בווינה וחש בשלפוחית שלו ורוצה שמישהו ישמור על המזוודות כאשר הוא נכנס להתרוקן. הוא פוגש אוסטרי אחד ושואל אותו: "איך אתה מסתדר עם היהודים?". "או", עונה לו האיש, "אני לא רק מסתדר אני גם מחבב אותם". "תודה" – אומר לו היהודי ופונה לאחר שמזדמן ושואל אותו את אותה השאלה  וזה משיב: "החברים הטובים ביותר שלי הם יהודים". היהודי מודה לו ונתקל בשלישי  ושואל אותו וזה לא מהסס לרגע. "יהודים!", גוער בו האיש, "אני שונא אותם".  "איזה יופי", מתמוגג היהודי, "אודה לך אם תשמור על המזוודות שלי לרגע. אתה האיש הישר ביותר שעד כה פגשתי".

אבל אוסטרים מסוג זה לא מפריעים לגדעון. הוא לא פוגש בהם לעתים קרובות ואם כן אז מקרב הקהל בתיאטרון שבו הוא מופיע ושם הם מריעים לו. וינה היא כיום עיר שבה אוכלוסיה רב גונית, כמו בערי מטרופולין רבים באירופה. די לך לטייל במדרחוב האלגנטי כדי להיווכח באמיתות המציאות הזאת. לא מדובר בתיירים, מדובר בתושבים.

זוכרים את זינגר

כשחזרתי הביתה וסיפרתי לילדיי ולנכדיי שפגשתי את גדעון זינגר אמרו במקהלה: "את רב פקד לפקוביץ'?". גדעון שיחק את התפקיד בסרט "תעלת בלאומילך" של אפרים קישון, שנחשב עד היום לאחת הסָאטירות הקולעות והחכמות של קישון על הביורוקרטיה הישראלית. נכדיי יצטטו אמירות מן הסרט הרבה יותר בשטף מאשר פסוקים מן התנ"ך. בין אם זה שרגא פרידמן, בומבה צור, שייקה אופיר או גדעון זינגר.

גדעון זינגר נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1926  ובשנת 1940 נמלטה משפחתו בדרכה לארץ. בבואו לארץ למד שירה ונגינה אך לצורך הפרנסה למד גם ליטוש יהלומים. במלחמת העצמאות הוא שרת בפלמ"ח ונמנה עם להקת הצ'יזבטרון. אגב, ב"שיר הרעות"  שהיה כה אהוב על יצחק רבין, זינגר היה הסולן. בשנות ה-50 וה-60 הוא נמנה עם להקת מועדון התיאטרון שהוקמה תחילה במסגרת התיאטרון הקאמרי ואחר כך, ביוזמתם של דן בן אמוץ וחיים חפר, הועברה ל"חמאם" ביפו.

לא היה תיאטרון בארץ או מופע מוסיקלי, כמו מחזמר, שגדעון זינגר לא הופיע בו, שכן בהכשרתו כשחקן, בכישורי  קולו האדיר ובגובהו הוא היה כוכב זוהר. הוא הופיע בתוכניות טלוויזיה ובסרטים וזכור לרבים במיוחד מן המחזמר "האיש מלה מאנשה" – דון  קיחוטה של סרוונטס, שחולם את החלום הבלתי אפשרי. בסוף שנות ה-70 ובראשית שנות ה-80 הוא הוזמן גם לאירופה, בעיקר לאוסטריה שכן הוא דיבר גרמנית רהוטה, והיה מבוקש שם מאד.

מכל ענפי האמנות שבהם עסק והצליח, דווקא התיאטרון משך אותו והוא שיחק בתיאטרון הלאומי "הבימה". בשנת 1983 הודיעו לו שהוא מפוטר. "לא פוטרתי משום שהייתי שחקן לא טוב. פוטרתי מכיוון שאילו נשארתי עוד חודשיים הייתי מקבל קביעות וזאת רצו למנוע ממני", אומר לי  גדעון בנימה של עובדה בלי שום תוספת של השמצה. אבל אתה חש שזה פצע שלא הגליד וספק אם ייסגר אי פעם. אז, הצעד גרם לו זעזוע כה עמוק שהוא חש שהדרך היחידה להגיב על העוול שנגרם לו הוא לצאת והוא יצא לווינה.

את הסיפור המלא השלים ידידנו המשותף, שמואל עצמון. גדעון ביקש מתיאטרון "הבימה" לאפשר לו לנסוע לווינה על פי הזמנה להופעה קצרה. נאמר לו שאם הוא ייסע, וזאת בשעה שנותרו לו עוד חודשיים עד קבלת קביעות, הוא עלול לאבד את מקום העבודה. הנסיעה לווינה הייתה חשובה לו אבל להמשיך ב"הבימה" היה חשוב לו יותר. "ישבנו על חוף הים", מספר לי שמוליק, "והוא נועץ בי בעניין הזה. ואני אמרתי לו: גדעון סע! על כוכב כמוך הם לא יכולים לוותר. לאחר ניתוח העניינים הוא אמר לי: עם כל הכאב, ואפשר ההפסד לטווח רחוק בווינה, החלטתי לא לקחת סיכונים. אני נשאר". כאשר גדעון חזר ל"הבימה" עם ההחלטה שהוא לא יוצא לחו"ל והקשה האם הקביעות מובטחת לו, השיבו לו ש"על כך צריך  לדון". כאמור, כעבור חודשיים הוא פוטר.

אני משלב פרטים אלה כדי להדגיש שלא צריך להתרפק על נוסטלגיה שפעם היה טוב יותר, גם לא בכל הקשור לתיאטרון הלאומי שלנו. "אני פוטרתי, מ'הבימה' מבלי שיטרחו להודיע לי", מספר לי שמוליק עצמון. "זה קרה כשהתעניינתי מדוע מעוכבת המשכורת שלי. כאשר ניגשתי לחָשֶבֶת ושאלתי לפרש העיכוב, היא אמרה לי: "מה, אתה לא יודע? אתה פוטרת, ואנו הודענו על כך לביטוח הלאומי". לבסוף, הצעד השערורייתי  הזה לא השתלם לתיאטרון לא במוניטין וגם לא בכסף, כי הם נאלצו לשלם לשמוליק סכום גדול מזה שהיו משלמים אילו הודיעו לו שהוא מפוטר. הבימה של החיים.

גדעון לא סיפר לי את כל הסיפור הזה, וגם לא על גודל הצלקת. כשהוא בא לארץ, סיפר לי עצמון, הוא נמנע מלעבור על פני תיאטרון "הבימה", עד כדי כך. אשר לגדעון, גם אם כוונתו הייתה לשהייה לתקופה זמנית, מאז 1987 הוא חי בבירת אוסטריה. כאילו כדי להוכיח לי שגם בעיני אמנים אחרים הצעד שלו התבקש הוא סיפר לי שבמאים ושחקנים (שאת שמם הזכיר) צלצלו אליו ואמרו לו: "אתה צודק, גדעון". כיום הוא מתייחס לדברים במידה של הומור, אף כי  קצת מריר. בכלל, בשיחה האיש  משרה נועם, נוחות ואווירה טובה. אי אפשר שלא לחבב את האדם הזה שאומר על עצמו "תמיד היה לי אף בולט אבל עם השנים הוא כמעט מכסה את כל הפנים שלי, ואם עושים לי תמונת תקריב רואים רק את האף". זאת אמר כאשר לפני צילום משותף גם אני מבקש שלא לעשות תמונת תקריב, שכן גם האף שלי לא עשה אתי חסד. אבל אי אפשר לטעות. השיער הוא אותו השיער הארוך ואפילו כובע הקסקט הנצחי שלו שהוא חובש.

משנת 1987 הוא משחק  ב- Theater in der Josefstadt, התיאטרון של יוזף שטאט, התיאטרון העירוני, כשחקן קבע  וכחבר כבוד, כבוד שהוא זוכה לו גם מן הקהל עד עצם היום הזה. מלבד זאת הוא מופיע בתיאטרוני קיץ וגם בטלוויזיה, כאשר מאחוריו סדרה של סרטים שבהם השתתף והופקו באוסטריה ובמקומות אחרים.

הבית, השבט והגעגועים

לגדעון ארבעה ילדים, שניים בישראל ושניים בארה"ב, ושמונה נכדים. בארץ הוא מבקר בדרך כלל פעמיים בשנה. אחד הבנים שחי בארה"ב הוא יואל זינגר, מאדריכלי הסכמי אוסלו, שהיה היועץ המשפטי של משרד החוץ והוליך את הצד המשפטי של הסכם אוסלו, שבימים אלה מלאו לו 20 שנה. הוא היה חבר במשלחת הישראלית לצד ד"ר יאיר הירשפלד, רון פונדק ומנכ"ל משרד החוץ אורי סביר.

גדעון  ורעייתו שירה גרים בדירה צנועה, ברובע החמישי, גם הוא צנוע. הדירה היא דופלקס ויש בה גינה, אבל היא לא צעקנית. הבית מלא בציורים של רעייתו שירה וצילומים מעניינים מאוד, ובספרייה יש במזכרות יקרות ערך ממקומות שונים בעולם. פה ושם מצויה גם יצירה משלו.  גדעון לומד את מלאכת הוויטראז'ים ובבית מבחינים בכמה אהילי מנורות  פרי יצירתו.

וככה, הישראלי, נווד חלקי, מחופש לתייר, מוצא לו תחנות של מכרים שהם נוודים קבועים, בווינה, גדעון זינגר, שבָע שנים ויצירה ומלא חדוות חיים, בקרקוב – יוסי ווירצר מומחה למנהל ומנהל מלון גדול, או בוורוצלב – לב שטרן אדריכל ידוע וכיום צייר ופסל. לכולם משפחות בארץ, והם עצמם שחיים בחוץ –  ישראלים. מיליון ישראלים חיים בארה"ב. הם כבר לא "נמושות". הם ישראליים בחו"ל, כמו אירים, איטלקים, פולנים ואחרים שהגיעו לאמריקה. מבחינה זאת אנו מדינה נורמאלית. אלא שבניגוד להגירה בעת העליות הראשונות, אנו כאן יותר משמונה מיליון.

אם יהיה שלום ואם נהפוך לחברת ערכים יחד עם השמירה על הביטחון , נהיה גם ארץ נחשקת, ארץ חמדת אבות כפי שחלמו אבותינו בניכר, וכפי שהיא מצטיירת באותו שייר ביידיש ששר גדעון זינגר בתיאטרון בווינה:

(מילים א..קורטנייר. לחן א.שטרוק)

ווי אהין זול איך גיין, ווער קען ענטפערן מיר

ווי אהין זול איך גיין – אז פארשלוסן יעדער טיר

ס'איז די וועלט גרוס גענונג -נור  פיר מיר איז ענג און קליין

וואס צושטערק יעדר בריק – וו אהין זול איך גיין.

דורט אהין זול איך גיין – אין מיין לאנד ווס איז פריי

דורט אהין וועל איך גיין – ווס איז אלץ פון דאסניי

א לאנד וו ידישקייט בליט – לעבן ווערט דורט פריי דער ייד

ישראל איז אונגזער הוים – דער יידי לעבד פריי און אנגענייענם

דורט אהין וועל איך גיין.

ובתרגום חופשי

לאן אלך לאן אלך – מי יכול  לומר

לאן אלך – כאשר נעול בפני כול שער

העולם הוא גדול – אך אותי לא קולט

וכהרף עין ,שימי לב – איך הגשר מתמוטט

לאן אלך לאן אלך.

לשם אלך לשם אלך – לארצי ארץ הדרור

לשם אלך לשם אלך – שם מפציע האור.

שם חי היהודי בארץ נודעת

ארץ שבה היהדות מבעבעת

ישראל היא ביתי וביתֵך

 בה חי היהודי בחופש ובועם

לשם אלך, לשם אלך.

והשערים מזמן פתוחים, והגשרים מזמן מתוחים, ומי שצריך לחפש את הדרך – אלה  אנחנו.