Skip to content

'בַּת שְׂחוֹק' – אנתולוגיה פואטית

אנתולוגיה יפיפייה. לקטה השירים וכתבה ענת חנה לזרע
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

 "אין קומי אלא בדברים שהם אנושיים על פי מהותם"

~ ברגסון ~

 *****

 וַיִוָּלֵד בְּהִצָּמֵד לו האינסטינקט למתוח שרירי פיו כמיתרים. להאיר פנים, חדרים  ולבבות סָביב, בבהירות חמה חלמונית. לצהול לצלילי תופינים חייכניים. וַיִגְדַּל הרך וַיתקשה. וַיהפוך השחוק עורו וַיתגלגל לבוגר, לא עוד ינעים במתיקות אלא ידאיב בחמיצות, כי מעתה, טעם הצלילים – לימונים רציניים. ויטביע יגון במשקה כטבוֹל רקיק יבש, עד צוואר, בכוס תה, עד שיתרפה.

שי אריה מזרחי

מתוך ספרו 'ציוּן', הוצאת כרמל, 2003  

 טעם עוּד

סִפְּרוּ לִי שֶׁפַּעַם הָיִיתִי תִּינוֹק צַחְקָן.
סִפְּרוּ לִי שֶׁפַּעַם, כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק צָחַקְתִּי
בֵּין מֵיתְרֵי הָעוּד שֶׁל סַבָּא שֶׁהָיָה
מֵפִיק מֵהֶם רְקִיקִים צוֹחֲקִים
כְּמוֹ שֶׁרַק סַבְתָּא עֲמַלְיָה
יָדְעָה לְהָכִין.

עַכְשָׁו וַאֲנִי
כְּבָר תִּינוֹק מְגֻדָּל,
אוֹחֵז אֶת הָעוּד
בְּיָדַי הַמְּחֻסְפָּסוֹת
וּמְאַנֵּס אוֹתוֹ לְהַקְשִׁיב לִצְלִילַי,
הוּא מְצַוֵּחַ,
אֻמְלָל.

כָּל מַה שֶׁאֲנִי מַצְלִיחַ לְהוֹצִיא אֵלֶּה
שָׁרְשֵׁי עָרָאק
טְבוּלִים בִּכְאֵב.

וַתהי לפרח. עלי כותרת צבעוניים תַּעֲטֶה בשאיפה כמוסת כנפיים למשוך תשומת לבו של מאביק נאה למראה. ותתהדר ותתאפר כביום חג. תמתח רגליה כשני גבעולים המשתרגים בהידור, תסגל גינונים נשיים ותפדר אפה בקורט שיק. כגולת כותרת תענוד לשפתיה חיוך מאוין בידור. דרור בְּמַשַּׁק רצינוּת – תשיק. ויותיר הד צחוקה שובל צלילִי למזכרת ויעצים כוחה לעתיד עליה לבוא, לעתיד להתמהמה.

ענת קוריאל

התבגרות

כָּל הַיּוֹם הִתְגַּנְדַּרְתִּי
הִתְלַבַּשְׁתִּי, טִפַּחְתִּי
בְּפָנַי גַּן מְלָאכוּתִי-
אוֹתוֹ בָּנִיתִי מֵאַבְקָנִים.

נִסִּיתִי שִׁיטוֹת שׁוֹנוֹת
שֶׁל הֲלִיכָה, הִצְמַחְתִּי
עֲקֵבִים מִכַּפּוֹת רַגְלַי
שֶׁחִזְּקוּ אֶת כּוֹחַ הָעֲמִידָה

הָעֲגִילִים  שֶׁעָנַדְתִּי הִרְעִידוּ
אֶת אָזְנַי וְהִבִּיעוּ דֵּעָה –

צָחַקְתִּי בְּקוֹל מְהַדְהֵד,
צָבַרְתִּי קְרִיאוֹת הִתְפַּעֲלוּת
לְשִׁמּוּשׁ מְאֻחָר יוֹתֵר

וַתדע להניח למלים לנפשן. וּבְהִתָּקֵף המועקה, תסב ללא הרף צחוק גדול – עגול. אֵיכָה להקל על הגוף מן המשקל הכבד העודף? וַתשא צער מלותיה אל חלומותיה בתוך מזוודה. וַיהתל המחנק. וַיֵחָבְטוּ גלי הקול בִּגְדוֹת הָרִיק עד ינצו באזני שומעיה רחשי תעתוע. וַתֵחָשֵׁב פְּעָמִים למתייפחת, פעמים לקשת נשימה, וַתִכְמַהּ לשתיקה רכת נחמה. נומי נומי כשהמזוודה בחיקך לחבקך תחלמי נא כי עודך במשקל נוצה.

אילה בן לולו

מתוך ספרה 'ילדות מקוצרת', הוצאת פרדס, 2013

 צחוק

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֲנִי צוֹחֶקֶת
בְּקוֹל רָם מִדַּי.
לִפְעָמִים חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי בּוֹכָה.
לִפְעָמִים חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְהֵחָנֵק.
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַפְסִיק.
כְּמוֹ הֶתְקֵף. כְּמוֹ פַּעֲמוֹן.

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַהֵד שֶׁלּוֹ מֵרָחוֹק.
הוּא מִתְגַּלְגֵּל וּמִתְנַגֵּשׁ בִּי.
הַצְּחוֹק הַזֶּה מַפְחִיד אוֹתִי.
אֲנִי עֲלוּלָה לְהִתְעוֹרֵר.

וַיהי למי שהכל יש לו, שדבר לא החסיר ממנו עמלו. אף כאב יְכַתֵּף בתרמילו כְּצֵידָה בדרכו אֱלֵי תָּוֶךְ. וישחר אחר משמעות לעצמו חרף טפיחת הקיום על לחיוֹ. וַיאהב המציאות על כי עומקה התהומי – שְׁמֵימִי. וַיכַבֵּד ליקויֶיהָ וַירא בם מעוות אשר יוכל לִתְקֹן, וַימצא בכאב – מזור. וַיזכור כי ניתן לו שמו כי דאג האל לשלומו. וישיב לו באמונה. וַתהי שמחת שחוקו לשפה ויהי צער הנֶּהִי לתפילת הודיה.

חן ישראל קלינמן

מתוך ספרו 'במלוא מוטת הבריאה', הוצאת עמדה, 2010

 ידידיָה

אֶת הַכְּאֵב יֵשׁ לִרְכֹּס לִרְוָחָה בִּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם
וּכְמוֹ גִּבּוֹר-עָל
לַחֲשֹׂף אֶת אוֹת הָאַהֲבָה שֶׁעַל הֶחָזֶה:

לְכָל אוֹת הַבְטְחֵי הַבְטָחוֹת, לְכָל הַבְטָחָה רְטִיָּה
הַמַּגְלִידָה אֶת קִיּוּמָהּ,
פֶּצַע מֵעַל פֶּצַע, רְטִיָּה מֵעַל רְטִיָּה:

כְּכָל אֲשֶׁר מַרְחִיקָה קְרִינַת הַכְּאֵב, כֵּן הוֹלְכִים
וּמַעֲמִיקִים נוֹפָיו וּרְפוּאָתוֹ,
כְּכָל שֶׁמִּתְפַּזֵּר הָאוֹר כֵּן גְּדֵלִים שִׁטְחֵי הַמַּרְאֶה:

לָכֵן אֲנִי בּוֹכֶה מֵרֹב אֹשֶׁר,
לָכֵן אֲנִי צוֹהֵל מֵרֹב יִסּוּרִים,
עֵינַי הֵן פְּתָחִים שֶׁל תְּהוֹמוֹת וּמִבְטָחִים:

הִנֵּה פְּנֵיכֶם הַמְּאִירוֹת – וּמִי יוּכַל לַעֲמֹד
בִּפְנֵי שִׁפְעַת הַסֵּבֶל הַמָּתוֹק?
מִי יִצְלַח לִכְבֹּשׁ אֶת הַצְּחוֹק:

והיא הילדה של אביה, וַתֵהָרֵג מאד מן ההתבצרוּת. מקמיצת כף היד לעד, מסכירת נהירת הרוך, מן הצחיחוּת עד לשד עצמותיה, מן ההאלמוּת. שפר המזל וַתורעף בילדה וַתִוָּלֵד בשנית בנקודת חן הבריאה – חדשה מתחת לשמש. ילטף שחוק הבת הבהירוּת ויגליד, יחפה מן העכירוּת ויליט. וַיתגלגל כדור הארץ מן הבקעה הקודרת אל הגבעה הזוהרת – איזה כח דהירה, מופלא כשירה – וַיעלה על פניה בת שחוק.

חגית גרוסמן

מתוך ספרה 'לויתני האפר', הוצאת קשב לשירה, 2010

 ילדת אבי

יַלְדָּתִי מוֹשִׁיטָה לִי קֶרֶן אוֹר וְיוֹלֶדֶת אוֹתִי מִן הַיָּרֵחַ
אָבִי קָפַץ אֶגְרוֹפוֹ הַחַד וְהָרַג אוֹתִי בַּשֶּׁמֶשׁ
יַלְדָּתִי צוֹחֶקֶת בְּקוֹל מִתְגַּלְגֵּל
אָבִי אֵינוֹ מַשְׁמִיעַ קוֹל
עֵינֵי יַלְדָּתִי מָלְאוּ כֹּחַ
עֵינֵי אָבִי סְגוּרוֹת
יַלְדָּתִי לוֹחֶשֶׁת בְּגוּפָהּ לְחָשִׁים לַחֲסִימַת הָרוּחַ
שֶׁמָּא עֵצִים יִפְּלוּ עָלַי
אָבִי יוֹצֵר סוּפָה
שֶׁבּוֹרֵאת אֶת צְחוֹק הַבְּרִיאָה.

*****

המשוררת ענת חנה לזרע, צילם: נסים לזרע

ענת חנה לזרע, ילידת 1964, נולדה וגדלה בתל אביב, מתגוררת בשנים האחרונות במושב בשרון. שיריה פורסמו בבמות מקוונות ובכתבי עת – בהם 'גג', 'שבו', 'עתון 77' ו'מקף'.

מפרסמת רשימות בבמות שונות.

בימים אלה יצא לאור ספרה הראשון 'בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר' בהוצאת ספרי עתון 77.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן