"אל תירא, עמך אני", שרו שמונת חברי אנסמבל הזמרים הברלינאים "סרוונטוס" בניקיון מופתי, ובעומק אמונה. קולות הסופרן הצלולים הסתלסלו מעל קולות הבס, שגם אם דומה היה לעתים שהם בולטים בהעדרם, עדיין האיזון המושלם בין הקולות, הפריסה של הכיווניות המנוגדת ובעיקר הדינאמיקה המדורגת, הצביעו על תרבות שירה נדירה של זמרים האמונים על שירה בחללים עצומים דוגמת הכנסייה שבקרית יערים. את הכורל והאריה "כל הנשמה תהלל יה" שרו כפוליפוניה באכית מושלמת במורכבותה.

מלא  קסם היה הקאנון של בן הרנסנס, המלחין אורציו וקי, שאותו זכינו להכיר הודות למנהלת הפסטיבל חנה צור המשרבבת מלחינים ויצירות בלתי ידועים כמעט לכל תוכנית. "אנוכי אשמח באדוני" שרה המקהלה ומכאן המעבר לכורל הבאכי "זוהי שמחתי" היה כמעט בלתי נמנע.

את המגניפיקט של המלחין הגרמני הלא מוכר הומיליוס – בן זמנו של באך – שרה המקהלה במריחה כאשר היא בולעת את המילים. במיטבם היו חברי האנסמבל בשירת המוטטים הבלתי מוכרים של מנדלסון. הקצביות, הפרדת הקולות והשליטה בדינאמיקה – מפיאניסימו חרישי מצמרר ועד לפורטה מרשים – היו מרגשים בשלמותם. את העיבוד של המנצח סטפן שוּק  לאריה הבאכית "אל תירא" שרה המקהלה בקצב מסחרר בלי להבליט את עומק התפילה "אל תירא, כי גאלתיך".

כבכל מפגש עם מקהלה כה מקצועית היה מרגש במיוחד להאזין לגרסתם המתורבתת הרב קולית ומלאת הקסם ל"עושה שלום במרומיו" – תפילה מעוררת רטט אליה הצטרף הקהל עם דמעה שנקוותה בזווית העין. 

דומה שגם בלי להשתייך לכת זו או אחרת ניחן המנצח והכנר האסטוני של "הורטוס מוזיקוס", אנדרס מוסטנון, ביכולת נדירה להדביק את צאן מרעיתו בחדווה עילאית – כמעט חסידית. וכך הפכה ההתוודעות לשירת ספרד של תקופת הרנסנס וראשית הבארוק לחוויה מיסטית  בעלת גוון גרגוריאני.

את שירי העם הבסקיים ביצעו חברי האנסבל בפתוס דרמטי "דיבורי" כשהם מבליטים את הטקסט המצמרר. המרווחים הדיסוננטיים הבליטו את חריפות הכאב הקודר ואת ערירות הלוחמים הנועזים. מאידך, השמחה במחול של יוחנן הקדוש זכתה לביצוע סוחף בכלי הנגינה ובשירת הסולנים.

קצבי ומלא שמחה היה ביצוע הקאנון של מיכאל קרדוסו (1650-1532) "…המים שאתן- זה אשר מהם ילגום לא יחווה עוד צמא". בדרך נס פלאית הצליחו הנגנים הווירטואוזים להפיק מכלים עתיקים דוגמת חצוצרה, אבוב או תוף מרים ומצילתיים שמחה בכחנאלית סוחפת ומסכו בשירתם חיות זוהרת והבעה דרמטית לכל מילה ששרו.

לפסגת השמחה המשכרת הגיעו חברי האנסמבל בתוכנית הקלילה בה העלו פניני רנסנס ובארוק ומחולות ידועים. את השיר  הנודע של פרסל "מוסיקה לשעה קלה" המתאר כיצד משתחררת האהובה מייסוריה ומהנאותיה, ביצע הטנור בליריות מדובבת.

יותר מכל הביע קונצרט זה מעין התהוללות סוחפת של חברי צוות, שכל אחד מהם הוא אמן בפני עצמו השולט על כלי תובעני. כשהם עוטים שמלות מחול ארגמניות, כולם עושים יד אחת להעפיל לפסגת השמחה העילאית. ומי שמבעיר את האש הוא הכנר המחונן שמרקד לפניהם בדבקות ובאמונה משל היה חסיד.