סוד ההצלחה של כל סדרה טובה באמת הוא היכולת המופלאה אף פעם לא לאכזב את הצופה. אלה לא הכותרות המרהיבות "איכות" או "יצירת מופת!" שנותנים לה המבקרים, אלא היכולת לרתק את הצופה, באופן קבוע ותדיר, אל המסך. היכולת לפתח ציפייה לכל פרק ולכל עונה, גם אם מדובר בפרקי זמן ארוכים מאד.

כזו היא "הומלנד". בתחילת השבוע שודר בארצות הברית וב"יס" בישראל הפרק הראשון של העונה השלישית. הפרק הזה, שהחזיר את הסדרה אל חיינו אחרי כמעט שנה מאז סיום העונה הקודמת (16 בדצמבר, 2012), האריך את תוקף המלכות של הסדרה, שמאכילה  את כל השאר בהרבה מאד אבק.

הפרק נפתח שבועיים אחרי סיום הפרק הקודם, והחזיר אותנו אל אחת הסצנות היותר דרמטיות שנראו בטלוויזיה – הפיגוע בבניין ה-CIA, שהזכיר, ולו במעט, את ה-11 בספטמבר, 2001. ועדה מיוחדת מנסה לחקור את האירוע, אך במקום להתמקד במבצעי הפשע ובהענשתם, חברי הוועדה מתמקדים בקארי, בסול ובשאר עובדי הסוכנות, שסוחבים על כתפיהם הרבה רגשות אשם. ברודי לא נראה באופק, וקארי מפסיקה ליטול את התרופות, שוב.

צוות השחקנים של "הומלנד" נבחר בקפידה, אין בכך ספק, אבל מי שעושה את הסדרה, מי שהופכת אותה מסדרה מעולה לסדרה הכי טובה שנראתה על המסך זו היא  קלייר דיינס בעלת יכולות משחק שלא נראו על המסך שנים רבות, אפילו עשורים. היא נכנסת כל כולה אל דמותה של סוכנת ה-CIA קארי מתיסון, נערה בהפרעה, והופעתה חודרת אל הקרביים. קארי של דיינס היא פצצה מתקתקת, ולמרות שהיא שבה ומצהירה ש"הפעם היא בסדר", סדקים מתחילים להיראות כבר לקראת סיום הפרק הראשון.

קארי נדרשת לשקר בשביל הסוכנות, דבר שקשה לה מאד לעשות, ובתמורה- הסוכנות משתמשת בה כשעיר לעזאזל, ואף חושפת את הרומן שלה עם ברודי. סול (מנדי פטינקין) המשענת של קארי, שקיבל, בעל כורחו, את תפקיד ראש הסוכנות, מועד גם הוא, וזורק אותה אל התקשורת הנשכנית ואל הפוליטיקאים הרעבים לטרף.

אחרי כמעט שנה של היעדרות מהמסך, "הומלנד" החליקה בטבעיות בחזרה אל לוח השידורים כאילו מעולם לא עזבה. הסדרה, שנדמה היה שעלילתה בלתי ניתנת להתפתחות של ממש, ממשיכה לספק אקשן בלתי פוסק ודרמה מטלטלת. הידיעה שכל זה קרה רק בפרק הראשון, רק מגדילה את הציפייה לקראת העתיד.