בנימין נתניהו עורר בי חמלה. אחרי 10 שנותיי בכנסת אני יודע עד כמה זה מביך לנאום לפני אולם ריק. חסידיו השוטים – חבורה פתטית של בעלי בתי-קזינו וציונים ימניים עבשים – ישבו ביציע, ומשלחת ישראלית מנופחת ישבה באולם. הם רק הדגישו את החלל הריק. ממש מדכא.

כמה שונה הייתה קבלת הפנים לנשיא איראן חסן רוחאני! האולם היה גדוש ומלא. המזכ"ל ונכבדים אחרים קפצו ממקומותיהם ורצו לברך אותו בסוף נאומו. התקשורת הבינלאומית לא שבעה ממנו. נכון, חלק גדול ממצבו הגרוע של נתניהו נבע פשוט ממזל רע. הנאום שלו נקבע לסוף המושב, כאשר כל חברי העצרת מיהרו לחזור הביתה או לעשות שופינג. לאיש לא היה מצב-רוח להקשיב לעוד שיעור בהיסטוריה יהודית.

גרוע מזה, הנאום של נתניהו הועמד בצל על-ידי מאורע מטלטל-עולם: סגירת שערי הממשל האמריקאי. קריסת הממשל המהולל של ארצות-הברית ריתקה את תשומת-הלב הכללית. נתניהו לא היה יכול להתחרות. ייתכן שהייתה גם שמחה-לאיד ביחס נציגי האומות לראש ממשלתנו.

בנאומו בעצרת הכללית בשנה שעברה לבש נתניהו אצטלה של מחנך בינלאומי, שהביא עמו לדוכן-הנואמים עזרי-לימוד פרימיטיביים ומתח בדיו אדומה קו על לוח קרטון, כמו מורה בכיתה ג'. זה שבועות מספרת התעמולה הישראלית למנהיגי העולם שהם נאיביים, ילדותיים או סתם טיפשים. ייתכן שהם לא אהבו לשמוע את זה. אולי זה חיזק אצלם את האמונה שהישראלים (או גרוע מזה: היהודים) הם יהירים, שחצנים ופטרוניים. ייתכן שזה היה נאום מתנשא אחד יותר מדי.

כל זה עצוב מאוד. עצוב לנתניהו. הוא השקיע כל-כך הרבה מאמצים בנאום הזה. בעיניו, נאום לפני העצרת הכללית של האו"ם (או הקונגרס האמריקאי) הוא כמו קרב למצביא מהולל, אירוע היסטורי. הוא חי מנאום לנאום, שוקל מראש כל משפט, מתרגל שוב ושוב את שפת-הגוף ונימת הקול, כמו שחקן מושלם. והרי זה מה שהוא. והנה הוא עמד, השחקן השייקספירי הגדול, מדקלם "להיות או לא להיות" מול אולם ריק, מופרע רק על-ידי הנחירות של ג'נטלמן יחיד בשורה השנייה.

האם היה קו ההסברה שלנו יכול להיות פחות משעמם? מובן שכן. לפני שדרך על אדמת אמריקה ידע נתניהו שהעולם כולו חש הקלה עמוקה מול העמדה האיראנית החדשה. גם אם היה משוכנע שהאייתוללות מרמים, האם היה זה חכם להיראות כמקלקל-שימחה? נתניהו היה יכול להגיד: "אנחנו מקדמים בברכה את הקולות החדשים הבאים מטהראן. הקשבנו באהדה רבה לנאומו של הנשיא רוחאני. יחד עם כל העולם, המיוצג על-ידי עצרת רמה זו, אנחנו מקווים שהמנהיגות האיראנית היא כנה, ושניתן להשיג פיתרון הוגן ויעיל במשא-ומתן רציני.

"ואולם, איננו יכולים להתעלם מהאפשרות שמתקפת-דבש זו אינה אלא מסך-עשן, שמאחוריו ממשיכים יריביו מבפנים של הנשיא רוחאני לבנות את הפצצה הגרעינית, המאיימת על כולנו. לכן אנחנו מצפים שכולנו ננהג בזהירות מרבית במהלך המשא-והמתן". הצלילים עושים את המוסיקה. במקום זה איים ראש-הממשלה שלנו שוב  – וביתר חריפות – בהתקפה ישראלית על איראן. הוא נופף באקדח – וכולם יודעים שהוא ריק מכדורים.

כפי שציינתי פעמים רבות, האפשרות של התקפה צבאית על איראן מעולם לא הייתה קיימת. היא בלתי אפשרית בגלל הגיאוגרפיה, הכלכלה העולמית והנסיבות המדיניות. אך אפילו הייתה אפשרית בזמן כלשהו – היא לא באה בחשבון עכשיו. העולם כולו מתנגד. דעת-הקהל האמריקאית מתנגדת באופן מוחלט. התקפה צבאית של ישראל לבדה, מול התנגדות אמריקאית נחרצת, אפשרית כמו הקמת התנחלות ישראלית על הירח.

אינני יודע מהי ההיתכנות הצבאית. האם ניתן לבצע פעולה כזאת? האם יכול חיל-האוויר שלנו לעשות זאת בלי עזרה אמריקאית? אפילו הייתה התשובה חיובית, הנסיבות המדיניות מונעות זאת. נראה שגם ראשי מערכת-הביטחון שלנו מתנגדים, ולא במקרה.

השיא של נאום נתניהו היה הצהרתו המהדהדת: "אם נצטרך לעמוד לבד, נעמוד לבד!". מה זה מזכיר לי? בסוף 1940 הופיעה בארץ –  ומן הסתם בכל רחבי האימפריה הבריטית – כרזת-תעמולה נהדרת. זה היה אחרי שצרפת נפלה, לפני שהיטלר פלש לברית-המועצות ולפני כניסת ארצות–הברית למלחמה. הכרזה הראתה של פניו הנחושות של וינסטון צ'רצ'יל מעל לסיסמה האנגלית: "בסדר, אז לבדנו!".

נתניהו לא יכול היה לזכור זאת, למרות שזיכרונו התחיל לפעול כבר לפני הולדתו. אני קורא לזה "אלצהיימר הפוך" – לזכור דברים שלא קרו מעולם. (פעם סיפר ארוכות על ויכוח שהיה לו כילד עם חייל בריטי ברחוב ירושלמי – אף שהחייל הבריטי האחרון עזב את הארץ שנה לפני שנולד.) המליצה שנתניהו חיפש נולדה ב-1896 – השנה שבה פורסם "מדינת היהודים" של בנימין זאב הרצל. מדינאי בריטי טבע את הסיסמה "בדידות מזהרת" כהגדרה למדיניות הבריטית בימי בנימין דישראלי ויורשיו. למעשה נולדה הסיסמה עוד קודם לכן בקנדה, כאשר דיבר פוליטיקאי מקומי על בדידותה של בריטניה בימי מלחמות נפוליון. "מעולם לא נראתה ממלכת-האי כל-כל זקופה ומרשימה – היא עמדה לבדה, ולבדידות זו היה זוהר מיוחד!".

האם נתניהו רואה את עצמו ככפילו של צ'רצ'יל, העומד בגאווה חסרת-פחד מול היבשת שנפלה בידי הנאצים? ואם כן, מה מקומו של ברק אובמה בתמונה זו? אנחנו יודעים מה מקומו. נתניהו וחסידיו מזכירים לנו ללא הרף. אובמה הוא נוויל צ'מברלין המודרני. צ'מברלין הפייסן. האיש שנופף ב-1938 בפיסת-נייר והכריז "שלום בימי חיינו!", המדינאי שכמעט הביא את ארצו לאבדון.

לפי גרסה היסטורית זו, אנחנו עדים עכשיו למינכן שנייה. חזרה על ההסכם המביש שהושג בין אדולף היטלר, בניטו מוסוליני, אדוארד דלדייה הצרפתי ונוויל צ'מברלין. הסכם זה מסר לגרמניה הנאצית את חבל הסודטים, מחוז צ'כוסלובקי שתושביו היו גרמנים. בעקבות ההסכם נותרה צ'כוסלובאקיה הקטנה חסרת-מגן. כעבור חצי שנה פלש היטלר אליה, וכעבור כמה חודשים נוספים פלש לפולין והחלה מלחמת-העולם השנייה.

יש סכנה רבה באנאלוגיות היסטוריות, בייחוד בידי פוליטיקאים ופרשנים שידיעתם בהיסטוריה קלושה ושטחית. באנאלוגיה זו, עלי חמנאי (או חסן רוחאני) תופס את מקומו של היטלר. האומנם? האם עומדת לרשותם המכונה הצבאית המשוכללת ביותר בעולם, כפי שהייתה אז להיטלר? והאם נתניהו עצמו נראה כמו אדוארד בנש, הנשיא הצ'כי המסכן, שרעד מול היטלר? והנשיא אובמה, האם הוא באמת דומה לצ'מברלין? המנהיג הבריטי  עמד בראש מדינה שהייתה למעשה חסרת-מגן, ושהייתה זקוקה באופן נואש לזמן כדי להתחמש. האם נכנע אובמה לרודן קנאי? או שמא דווקא איראן היא המדינה המוותרת – או המעמידה פנים כמוותרת – על שאיפותיה הגרעיניות, אחרי שהוכנעה על-ידי הסנקציות הבינלאומיות החמורות שהוטלו עליה ביוזמת ארצות-הברית?

אגב, האנלוגיה של מינכן הייתה אף יותר מטורפת כאשר הושמעה בישראל לא מכבר לגבי סוריה, כאשר ארצות-הברית ורוסיה השיגו הסכם ביניהם. בהשוואה זו היה אובמה הג'נטלמן הנאיבי בעל המטריה. אבל במציאות דווקא אסד הוא שנכנע ונאלץ לוותר על מאגרי הנשק הכימי שלו, בעוד שאובמה לא נתן לו דבר מלבד דחייה של הפעולה הצבאית. איזו מין "מינכן" היא זו?.

נחזור למציאות: אין שום דבר זוהר בבדידותה הנוכחית של ישראל. הבדידות הזאת מחלישה אותנו, גורעת מכוחנו, מפחיתה את ביטחוננו. תפקיד המדינאי הוא לרכוש בעלי-ברית, לבנות שותפויות, לחזק את המעמד הבינלאומי של מדינתו. לאחרונה אוהב נתניהו לצטט מ"פרקי-אבות" את דברי חז"ל: "אם אין אני לי, מי לי?". הוא שוכח את החלק השני של אותו משפט: "וכשאני לעצמי, מה אני?"