1. בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב גרמני עם צלב קרס

אם אחרי התקומה וההקמה והעצמאות והשחרור .
ומלחמות סיני וששת הימים וההתשה והכיפור וכל הלבנוניות.

אם אחרי העליות והבנייה והסלילה וכושר ההמצאה המופלא.
ואם אחרי כל ההייטק והרפואה ושלל פרסי הנובל.

והעלייה והקליטה והסלילה והבנייה והתשתיות וההתפלה וההפלרה וההתמרה וההפרחה וההשקיה.

אז אם אחרי כל אלה כל הטיעון שלנו מתחיל ונגמר בגבולות אושוויץ – אז זה מי שאנחנו. גלותיים ומפוחדים. מבועתים. עלובים.

כי התנועה הציונית אולי הוציאה אותנו מהגולה, אבל שום דבר לא יוציא את הגולה מאיתנו.

מדינת ישראל שולחת אל העולם אדם מקובע, רדוף פחדים, נשלט על-ידי אנשים מעורערים בבית ובחוץ, חיים ומתים.

אף אחד בעולם לא מקשיב לאיש הזה, שאנחנו שולחים לייצג אותנו. אף אחד בעולם לא סובל אותו. אף אחד. הוא דוחה אותם, הוא מבייש אותנו.

הוא מייצג אותנו ע"פ רוחו שלו: מדינה סגורה ומסוגרת; אחוזה בטראומות ופראנויות ששולטות עליו ומקרינות עלינו.

לעולם ממש לא אכפת אם הוא צודק או מגזים; אף אחד בעולם לא שם עליו; זה לא מזיז לאף אחד אם הזאב זאב שלו הוא תחזית אפוקליפטית מדויקת או פאניקה של אדף רדוף רוחות של אנשים מתים וגם כמה שחיים.

העולם למד לחיות עם מעצמות גרעיניות וגם עם מדינות עולם שלישי שאוחזות ביכולות כאלה. העולם הסתגל למאזן אימה נוסח צפון קוריאה, שהוא מחריד עשרות מונים יותר מכל איראן, שיכולה להיחשב למעצמה אזורית לא פחות מכמה שמחשיבות את עצמן כאלה. בצדק או מתוך יוהרה או מתוך היסטוריה שעבר זמנה.

גם אם איראן תגיע ליכולת גרעינית צבאית – ולגמרי לא ברור שזה מה שהיא באמת רוצה – היא לא תפציץ את מדינת ישראל. זה לא יקרה כי אין סיבה שזה יקרה. הם יודעים את זה, העולם יודע את זה. גם האיש שלנו יודע את זה.

תזכורת כואבת: זוכרים מי הייתה המדינה היחידה בהיסטוריה שהפציצה מדינה אחרת בפצצות אטום? זוכרים. בטח זוכרים.

ויותר מזה: אם איראן תחליט שהיא רוצה פצצה – תהיה לה פצצה. ואף אחד לא יוכל לעצור את זה. לא ארה"ב, לא רוסיה, לא סין, לא בריטניה ולא צרפת. כי בפועל, הן בדיוק המדינות שמסייעות לה בפועל ועוד יסייעו לה להגיע לשם. הן לא יעצרו את הגלגל הזה; גם כי הן לא רוצות לעצור אותו – וגם כי הן פשוט לא יכולות. הן למדו לחיות עם הודו ופקיסטן וקוריאה הצפונית, וגם עם… ישראל; איראן תהיה עוד אחת ברשימה.

וגם ראש ממשלת ישראל יודע שהוא לא יכול לעצור את הגלגל הזה. לא בכוח ולא במוח. הוא מברבר והוא יודע את זה. אבל זה חזק ממנו. לא בדיבורים ובטח לא בפעולה צבאית. אין לו את היכולת הזאת. הוא מנופף באקדח ריק. עקר.

אנחנו שולחים אל העולם אדם מנותק: מבוחריו, מעמו, מהעולם – וגם מעצמו. האדם שאנחנו שולחים שייצג אותנו בעולם הוא אדם רדוף; אדם שהרטוריקה שלו היא ההיפוך וגם הזהה והמזעזע של אלה שנגדם הוא מטיף כל חייו.

האדם שאנחנו שולחים אל העולם שייצג אותנו הוא פרודיה. ואם הוא לא היה הפרודיה שלנו, הפרודיה עלינו – היינו צוחקים.

2. לא טוב לכם? לא נעים לכם? לא נוח? חבל. תתרגלו, כי זה מה שיש

יוקר המחייה, מחירי הדיור, הקיפאון המדיני, נטישת הצעירים, ריסוק הביטחון האישי, אובדן הביטחון התעסוקתי. מוטרדים? בעיה שלכם.

במילה אחת: תתרגלו.

תתרגלו, כי זה מה שמחכה לכם. לנו. כי אולי יש עתיד, ואפילו עתיד טוב – אבל הוא מחכה בדיוק לאלה שגם ההווה שלהם לא רע. מי שיש לו – יהיה לו יותר; מי שאין לו – לא יהיה לו; ומי שיש לו קצת, לא יהיה לו בכלל.

תתרגלו, כי מה שהיה הוא שיהיה. לא תמצאו דירה שתתאים לכם, ומה שתמצאו לא תוכלו לרכוש; תתרגלו שהעבודה שיש לכם היום, אם בכלל יש לכם כזאת, לא תהיה לכם מחר. או מחרתיים. והכסף שאתם מקבלים עכשיו, יהיה לכם הרבה פחות ממנו. אם בכלל. לא תמצאו דירה נורמלית במחיר נורמלי בשכר דירה נורמלי במקום נורמלי שתתאים לחיים נורמליים. לא תוכלו לשכור כזאת ובטח לא לקנות אחת כזאת.

תתרגלו לאלימות, כי היא לא תלך לשום מקום. תתרגלו לזה שתראו יותר משטרה, שתהיה יותר גדולה ויותר מצוידת בעוד אלות ואקדחים וטייזרים ואמצעים לפיזור הפגנות מתקני וגז – אבל כל אלה לא יגנו עליכם מפני האלימות. במקרה הטוב תראו אותם מרחוק, אם בכלל; במקרה הכואב תחטפו מהם מכות רצח באחת מעצרות המחאה שלכם, בהפגנות הלא אלימות שלכם. הגנה לא תקבלו ממנה. אז תתרגלו.

תתרגלו למחשבה שעוד נשים ועוד ילדים יירצחו. ולא, זה לא שייך לזמינות כלי הנשק, לאדישות המשטרה, לרפיסות מערכת המשפט וגם לא להזנחה הפושעת של כל מוסדות הרווחה. תתרגלו, כי זה מה שיש וזה מה שיהיה. תתרגלו לזה שרוע מביא עוד רוע, שאלימות מביאה עוד אלימות ובעיקר תתרגלו לכך שהרג אכזרי נהפך לכלי ביטוי יומיומי. תיקחו להם את האקדחים – הם יטביעו באמבטיה או בים; תיקחו להם את הסכינים – הם ירדימו וירעילו וידרסו; תיקחו להם את הרעל – הם ישרפו באש, ישליכו ממכונית דוהרת ויפילו מבית גבוה. תתרגלו לזה שהמוות יהיה בן בית.

תתרגלו לרמיסת הצדק. הוא מטריד אתכם – אותנו – ביומיום. ומה שההמון לא רואה, לא קיים. הוא לא רוצה לדעת, הוא לא דורש לדעת. מטר מאחורי המחסום החיים מתנהלים כסדרם. קילומטר מעבר לחומת הכלא לא שומעים את זעקות המעונים. זה קורה שם ואנחנו כאן. התרגלנו להיות אטומים. לקבל קירות אטומים.

תתרגלו לכיבוש כי הוא לא הולך לשום מקום. תתרגלו לעושק, כי הוא יעמיק; תתרגלו לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה ועד סוף החיים, כי אחרת לא יהיה לכם איפה לגור ומה לאכול גם אחרי שלא תהיו מסוגלים לעמוד על רגליכם; תתרגלו לאדישות, לציניות, לרוע, להתאכזרות, לעוני, לחוסר הצדק.

תתרגלו למחשבה שאתם יודעים בדיוק מאיפה מגיע האור שבקצה המנהרה.

3. בברלין הייאוש אולי לא יותר נוח, אבל הוא הרבה יותר זול

גם אם סדרת הכתבות של מתן חודורוב (חדשות 10) הייתה מעט שטחית; גם אם הטלוויזיה מראה רק את רוחב הזווית של הפריים וגם אם התמונה היא קצת (הרבה) יותר מורכבת; וגם אם לא הכל זהב בברלין, בלונדון, בפריז או באמריקה – עדיין יוקר המחייה והיחס לאזרח הישראלי מן השורה מדכא עד עפר.

ותנוח דעתכם: המחירים לא יירדו. השירותים לא ישתפרו. העתיד אפור ומשחיר מיום ליום. הם לא סופרים אותנו. לא אכפת להם. מעגל מקבלי ההחלטות, שולחיו, מיטיביו ומוטביו – כל אלה ממש לא מוטרדים ממחירי הדיור, הדלק, המזון, המים, האנרגיה, החינוך, הבריאות. לא אכפת להם. הם בכלל לא מבינים את הצעקה. את הזעקה.

כי הדלקן שתקן.

כי מצידם שמיטב בנינו יילכו מכאן. מה אכפת להם. זה ישאיר להם יותר הון ויותר ממון לחלק בינם לבין חבריהם, ופחות נזקקים לדאוג להם. את השלל הם מחלקים ויחלקו בינם לבין המממנים שלהם ובינם לבין בני ביתם. הם ימשיכו לצעוק איראן ויצחקו כל הדרך לבנק, לארמונות בקיסריה, למגדלי רמת אביב, למכוניות השרד, ללשכות המפנקות.

הדור שלנו כבר ילמד לדבר גרמנית, אפילו לא צרפתית. רובנו חיים וחושבים וחולמים – מקצתנו גם מתפרנסים מהעברית. מה כבר מחכה לנו. מי בכלל מחכה לנו.

אבל יש מספיק צעירים שיש להם דרכון אירופי, ולאף אחד מאיתנו אין זכות לעצור אותם בדרכם החוצה. זו זכותם, זו אולי חובתם.

4. להיות פטריוט בישראל. בישראל היום

דן מרגלית הוא מלח הארץ. הוא עיתונאי בכיר. בעל טור עם ותק. עבר בהרבה עיתונים, מגיש נצחי של תוכנית אקטואליה יומית בטלוויזיה. יש לו מה להגיד. בסדרת הכתבות על היורדים החדשים (מתן חודורוב, חדשות 10), הוא הגיב לתופעה: "בריחה"… "אין להם זכות מוסרית לעזוב"… "כישלון אישי"… "נטישה"… "עוזבים בגיל 21 אחרי שקיבלו מהמדינה את כל מה שהיא נתנה להם"… תזכורת: לרובם המדינה נתנה את הזכות לתת לפחות שלוש שנים מחייהם בתנאי עבדות. אין ספק, מגיע למדינה שעכשיו הם יחזירו לה.

כמה חוצפה, עזות מצח וניתוק יכול אדם לגייס בשביל שייצאו לו מהפה כאלה הבלים. באיזה עולם הוא חי? מאיזו פלנטה הוא נפל עלינו? מאיפה בא החושך הזה?

מה לכל הרוחות זה היה?

תזכורת: דן מרגלית הוא הפרשן הבכיר של עיתון ישראלי יומי, שהבעלים שלו הוא צבר ישראלי מסור ונאמן, תושב קבע בישראל. אה, רגע…

ועוד משהו שראוי להיזכר בו: דן מרגלית הוא הפרשן הבכיר בעיתון הבית של אחד, בנימין נתניהו, ראש ממשלה כאן, שמשפחתו היגרה (סליחה – "ירדה") מישראל, בהנהגת אביו ההיסטוריון הפטריוט, בגלל שהממסד לא סבל אותו ולא כיבד אותו ואולי גם קיפח אותו. ובניגוד להטפה של פרשן הבית, הוא (ההיסטוריון) בחר לרדת ולא להילחם על דמות חברת המופת של מרגלית. וכדאי מאוד לזכור שהילד ביבי גדל, התחנך ובגר בגולה.

רק בשביל הקטע המטורלל הזה, רק בשביל לראות הפארסה הזאת, רק בשביל שדן מרגלית יונצח כפי שהונצח – הכל היה שווה.

ואין, אין על הכותרת שנתן אחד המרואיינים של חודורוב, מבלי משים כמעט: "יודעים מה? תקראו לי נפולת של נמושה". מדויק.

5. חמורו של משיח ובניו

הרב קם לתחייה בירושלים, ביבי ניצח את העולם באמריקה, יאיר מדבר על השואה באנגלית בהונגריה, מיטב הנוער חוגג בברלין. המשיח בדרך, החמורים שלו כאן.