לפני הרבה שנים הוצע לי בביקור בקהילה היהודית המאוד מבוססת בוושינגטון לעשות תואר שני ושלישי במשפט מגדרי, במימון מלא, מגורים וכו'. הייתי אז לאחר סיום התואר הראשון והשתתפתי במסע ייחודי של ה-AJC, ארגון יהודי אריסטוקרטי ששם לו למטרה לקרב בין יהדות ארצות הברית להנהגה הצעירה בישראל.

המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה שמזג האוויר בבירה האמריקנית לא מוצא חן בעיני. היה חם ולח אז במיוחד ואפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. המחשבה הבאה הייתה שאין לי עניין לעסוק במשפט מגדרי, נושא שהיה אז בחיתוליו וכנראה לא ממש הבנתי במה מדובר. כשהגעתי למלון אחרי יום מטורף של פגישות וכיבודים ויותר מדי אוכל, חשבתי שאני פשוט לא רוצה לחיות שם. היה לי ברור שהצעה כזו היא מהסוג שמשנה חיים ויש בה הרבה פיתוי. שנתיים-שלוש במרכז הכוח הפוליטי היהודי-אמריקני ונסיבות החיים עשויות להשאיר אותי שם.

הרגשתי אז בעצמה רבה שאף פעם לא אהיה שם בבית, שתמיד יראו בי מהגרת, שתמיד אהיה חלק מקהילה סגורה, משויכת, מסומנת. רציתי הביתה. רציתי לחיות במדינה שלי, למרות שהיה ברור לגמרי שזו הצעה נדיבה וייחודית. למרות שבארץ היה צפוי לי מאבק קיום לא קטן, ללא תמיכה משפחתית. לא עלה על דעתי לקבל את ההצעה.

אני מספרת את הסיפור הזה, שיש שיראו בו החמצה, בהקשר לשיח על ה"יורדים" והלגיטימציה ל"ירידה" ונדמה לי שיש כאן סטייה מהעניין העיקרי. נראה לי שאיש לא עוזב את ארצו לתמיד ברצון ובשמחה. מדובר בצעד כואב, בקריעה מהמשפחה, מהחברים, מהתרבות ומנהגי החיים, מהשפה, מנופי הילדות, מהערכים עליהם גדלנו. עזיבת המולדת כמעט תמיד נעשית בלית ברירה. לפעמים היא נעשית בתהליך סטיכי, למשל נסיעה למטרת לימודים ואז הישארות בשל הנסיבות, משרה טובה, נישואין. לפעמים זו בריחה ממשפחה, מסיוטי המלחמה, מהפחד להישאר עני. רוב בני האדם לא בוחרים במודע להיות מהגרים. גם אלה שמכונים "משפרי חיים" עושים זאת בדרך כלל בשל סיבות עמוקות ומורכבות יותר. רבים מהם לא ירגישו בבית עד יומם האחרון. חלק מהם יצליח, חלק קטן.

חבר קרוב שהיגר עם משפחתו לקנדה בעקבות עבודה ואחר כך שב לישראל, אמר לי פעם: "בישראל אני וואספ, WASP: White-Anglo-Saxon-Protestant (בהשאלה – בן למשפחה ותיקה ומבוססת, בן המקום, בעל ערך, מלח הארץ), שם תמיד אחשב לזר, ליהודי".

מעבר לזה, כשאני חושבת על חייהם של הורי והוריהם, שנאלצו להגר, ועל המחירים הקשים ששילמו על כך, אני מודה על כך שאיני חייבת לעשות זאת, שיש לי ברירה. התנתקות מהמולדת, לאו דווקא הפיזית, היא סוג של מיתה. הסופר היהודי-אוסטרי סטפן צוויג שלח יד בנפשו בברזיל ב-1942 כי נלקחה ממנו "מולדתו הרוחנית אירופה".

עיקר הביקורת לגבי עזיבת הארץ נובע מההנחה שאין קיום לעם היהודי ללא מדינה ולכן על היהודים לקחת חלק בקיומה של מדינה זו, לתרום לה או לקיים אותה בגופם וברוחם. כלומר, מי שעוזב את המדינה – מישהו אחר עושה בשבילו את העבודה. אלה שנשארים שולחים את ילדיהם לצבא, משלמים מיסים וכו'. אני מניחה שכך הרגישו בעבר אנשי הקיבוצים – מי שנטש נחשב למי שנמלט והשתמט מהעבודה החיונית והמקודשת של בניין הארץ, מהמאמץ המשותף. אני מניחה שאז, גם עזיבה לעיר הגדולה נחשבה ל"ירידה". אחת המסקנות מהנחה כזו היא שהחיים כאן (בארץ, בקיבוץ) הם עונש, מילוי חובה. מבחינתי, לחיות כאן זו זכות יתר ובחירה, למרות המחיר, למרות השלטון, למרות המצב הכלכלי. שורשי כאן, אהוביי כאן (החיים והמתים) וזה המקום היחיד ששמו בית. שנים רבות, רבות מדי, הרגישו היהודים פליטים בארצותיהם, עצים עקורים, סרח עודף. ניתנה לי הזכות להרגיש אחרת.

גם אם אנחנו מאמינים שכך הוא הדבר, כלומר שאין קיום ליהודים ללא מדינה (ומותר לחלוק על הנחה זו), יש דרכים רבות לתרום לקיומה ושגשוגה. הקהילה היהודית בארה"ב תורמת כסף רב למוסדות שונים בישראל, בתי חולים, אוניברסיטאות, ומקדמת אינטרסים ישראליים, לפחות לפי הבנתה. רבים מחבריי שהיגרו מישראל תורמים לה בדרכים שונות ומגוונות, מחוברים אליה ומביאים לה תועלת וכבוד. אחרים שהתנתקו מכאן לגמרי עשו בחירה אכזרית – זכותם לבחור לא לחיות כאן וכנראה שיש להם סיבות טובות, אחרת לא היו משלמים את מחיר ההגירה.

[related-posts title="מאמרים בנושא:"]