Skip to content

ילד הפלא להב שני חישמל את הפילהרמונית

המנצח להב שני בן ה-24 פתח את העונה החדשה של הפילהרמונית הישראלית בביצוע נדיר וסוחף לסימפוניה הראשונה של מאהלר. אורנה לנגר יצאה שיכורה ולא מיין
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אפילו הפתיחה החגיגית של שירת "התקווה" הפכה לבעלת משמעות וסוחפת תחת שרביטו של להב שני, שניצח בכל גופו ובתנועות רחבות בקונצרט פתיחת העונה של הפילהרמונית בבנייני האומה בירושלים.

בביצוע "קפיצי", שמח ומלא הבעה לפתיחה על נושאים עבריים (אופ' 34) של פרוקופייב – יצירה שחוקה המבוצעת לרוב בפיהוק נדיב – נפתח מסע ההרפתקאות המרתק של הפילהרמונית, בעונתה ה-78, עם המנצח הצעיר להב שני בן ה-24. ללא פרטיטורה, כשהוא חי בכל רמ"ח  אבריו  כל תו ותג ביצירה, הפכה לפתע גם פתיחה חבוטה זו למרתקת ורבת עניין בצירופי האקורדים הבלתי שגרתיים שלה. המעברים ההרמוניים החריפים הפכו אותה לרעננה ומלאת הומור.

בלי תווים ועם להט ותשוקה. שני והפילהרמונית. צילום: עודד אנטמן

בצליל מתכתי ונוקשה קמעא החל הפסנתרן האוסטרי הנודע רודולף בוכבינדר את נגינת ה"קיסר" הבטהובני, כשהוא "מתפרץ" אל התזמורת כנדרש.  במהרה ירד לפיאניסימו חרישי, שבו הבליט את שקיפות סלסולי הקישוטים והריחוף המופלא על הקלידים. לצד רוח קונדסות שובבה שמר תמיד על עמוד שדרה ומרחב. מרשימה במיוחד הייתה הקדנצה שניגן. למרות ניסיונו הרב של הפסנתרן בן ה-67, היה קצת קשה היה לעמוד בתזזית שינויי הקצב הפתאומיים של המנצח שגרס קצב מסחרר ועצבני.

אתנחתא של שירתיות מדובבת הייתה בנגינת פרק האדג'יו אותו ניגן בוכבינדר בחרישיות מופלאה, כשהוא "נארג" ברכּות לתוך התזמורת. המעבר לפרק הרונדו החותם זרם בנביעה הכרחית. כאן, בריקוד הסוחף, היה הכול במקומו: השקיפות המופלאה של הצליל, הקצב המסחרר, הדגשי הפתע הבטהובנים ובעיקר החדווה שבתחושת שיכרון היכולת. משחקי צליל מלאי ברק אפיינו את נגינת הסולן והתזמורת. כהדרן ניגן בוכבינדר פרק מתוך הסונטה ברה מינור – בהתרפקות על הכלי ומאידך בקצב מסחרר ווירטואוזיות מרשימה.

במיטבו היה להב שני בביצוע הסימפוניה הראשונה של מאהלר. ילד הפלא הצעיר, שזכה לא מכבר בפרס הראשון בתחרות מאהלר היוקרתית, ניצח ללא תווים ובלי רגע אחד של אןבדן מתח. כך הפכה הסימפוניה ברה מז'ור, שכינוייה "טיטאנית" בשל אורכה המרתיע ועצמתה, לסיפור עלילה מרתק. היה קשה להאמין כיצד תזמורת נגנים שגיל רובם משולש משלו, נעתרת לשרביטו בהתמסרות ובחשק, ובעיקר בדייקנות מופתית.

שליטה מוחלטת בתזמורת. שני מודה לקהל. צילום: עודד אנטמן

את הפתיחה האיטית ביצעה התזמורת תחת שרביטו במתח מחשמל כשהיא מתחילה מאפסי צליל מצמרר ובהדרגה משתלבים כלי הנשיפה שניגנו בחן את נושא "הקוקייה". הכול התבשל בהדרגה מכוונת. הפרק המהיר הקרין נינוחות וינאית "סלונית" של מחולות הבסבורגיים. מיד אחריהם שעטו הסוסים ו"הקוזקים" בתרועה. כלי הנשיפה והנבל ניגנו את "אחינו יעקב" ומשם עברה התזמורת לנגינת "חתונה יהודית" כשרה, עסיסית ומלאת שמחה.

השליטה של המנצח בתזמורת בלטה לא רק בניקיון המרשים שבנגינת כלי הנשיפה, אלא גם בעיצוב הדינאמיקה שירדה באחת לפיאניסימו חרישי, שממנו בקעו לפתע תרועות מלאות עצמה. המעברים מאיטיות שירתית להתהוללות מלאת אש של מקצבי מחול משכר, זרמו מכל הווייתו של המנצח.

הביצוע היה נדיר לא רק בחיות הפלסטית, שבה עוצב כל צליל וקצב, אלא בעיקר בדרך בה חי המנצח כל תו ותג, משל הייתה הסימפוניה חלק מהווייתו שלו. העובדה שלהב ניגן קונטרבס העניקה לפרשנותו ממד של עומק. לא הייתי מחמיצה בעד שום הון שבעולם ביצוע כה מלא ברק וחיים לסימפוניה, שפתחה את העונה החדשה של הפילהרמונית.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן