אבא שלי ניצול שואה, עד היום הוא משלם את המחיר וגם אנחנו. לא מקובל עלי שיגיעו לכאן פליטים מאיפה שזה לא יהיה וימותו מקור ברחובות. אז בישלתי מרק ויצאתי לגינת לוינסקי

בישל, התרגש, צילם וכתב: ישראל קליוסטרו

מעטים הדברים שיכולים לזעזע אותי עד כדי כך שאקום ואעשה מעשה. כמוני כמוך, מה שקורה מסביב מקהה את עיני, מעבה את עורי והופך אותי לאט לאט למנותק, כמה אפשר להכיל?

בשבוע שחלף נתקלתי בפייסבוק בידיעה קטנה שסיפרה על פקח שהוריד שמיכה מאדם קופא מקור על ספסל בתל אביב. תל אביב 2012, שאני חלק ממנה. היה משהו בצירוף המילים שפשוט הקפיץ אותי, הצליח להזיז אותי ממקומי. התחייבתי באותו מעמד ש"מרק עלי" בשישי הבא.

שלפתי שטר של 150 שקל בסופר, קניתי שני כרובים ענקיים וקבנוס ובישלתי מרק. לא סתם מרק, אלא "מרק כרוב פולני" בסיר מיקי 34. למי שלא יודע, סיר מיקי 34 הוא הגודל המקסימלי לסיר חמין שנכנס לתנור ממוצע, ומרק כרוב הוא אחד מהמאכלים הבולטים המייצגים את עובדת היותי פולני, פולני טהור, לא פולני ויראלי.

אבא שלי ניצול שואה, לא ברור בדיוק ממה הוא ניצל, יותר ברור ממה הוא לא ניצל. עד היום, בזקנתו,  הוא משלם את המחיר וגם אנחנו. לא מקובל עלי שיגיעו לכאן פליטים מאיפה שזה לא יהיה וימותו מקור ברחובות, לא מקובל עלי שהם יסתובבו רעבים. מה לעשות, יש לי גבולות, מסתבר, וחולדאי חצה אותם, ישירות לתוך הלב שלי.

לא מעניינת אותי שאלת זהותם

לא נכנס בכלל לשאלה אם צריך לגרש אותם או לזרוק אותם לים, לא מעניינת אותי שאלת זהותם, הבעיות שלהם והסיבות שגלגלו אותם לכאן. עד שלא תתקבל החלטה לזרוק לים או לעבדות ישראלית, וכל עוד הם בשדה הראייה שלי, אני רואה אותם, כמות שהם – ביישנים, נחמדים, צנועים,  מוכי גורל. רואה ולא עוצם עיניי. לא יותר.

אז הקוסם בישל מרק וירד לראות מקרוב מה זה 'מרק לוינסקי'.

מזמן לא אחזה בי התרגשות כזאת, עוטפת. מזמן לא פגשתי בני אדם, כמות שהם, שבירים, אנושיים, מקסימים בפשטותם. כל מי שהגיע עם סלים ושקיות ניגן ישירות על מיתר הלב הנכון שלי, והם הגיעו, כל אחד כפי יכולתו. זה היה על גבול מעורר הדמעות. אף אחד לא הזמין אותם, אף אחד לא ארגן אותם, הם פשוט באו, כמו בסרט, מכל קצוות הגן, אנשים טובים באמת. מהדהד באוזניי משפט שאספתי מאהבה ישנה וקסומה – "החלש פחות עוזר לחלש יותר". כן, אני יכול לעזור, ואני עושה ואעשה זאת.

נתינה בקטנה תציל את המדינה. שם, בגינת לוינסקי, נפל האסימון. זאת המהפכה האמיתית, שם בין הספסלים, בין האומללים האמיתיים שנמצאים במקום הכי נמוך בתל אביב, לכודים בין 'עוז' לרעב, שם אפשר להביא שינוי. יש מקום חדש לעלות אליו לרגל, רוטשילד פסה. ברוטשילד, בין מסעדות הגורמה והנדל"ן מהיקרים בעולם, שם המהפכה מתה. כאן בגינת לוינסקי, בינות האנשים, כמוני כמוך, כאן אפשר להביא לשינוי אמיתי. לא נפיל את ביבי, לא ניפטר מהחולדה, לא נשנה את השיטה, נשנה את הלב שנאטם, נסתכל בעיניים למי שזקוק לעזרה באמת ומשם נצמח. והפעם ביג טיים.