אני זוכר את הפעמים הראשונות בהן שמעתי אנשים דתיים מקללים. הייתי אז ילד בגיל בית ספר יסודי, ובשכונה בה גרתי – תערובת של חובשי כיפה סרוגה וחילונים גמורים, ספרדים ואשכנזים – היו כמה וכמה ילדים סמי דתיים, שקללות היו חלק מהלקסיקון שלהם. כבר אז התקשתי להבין כיצד מי שמאמין באלוהים מקלל בני אדם.

במרוצת השנים וככל שבגרתי הבנתי שהעובדה שאנשים מצהירים על עצמם כמאמינים באלוהים, אינה אומרת שמעשיהם על פני האדמה נגועים באותה אלוהות. זו אמת הנכונה ליהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד. עם זאת, מותו של הרב עובדיה יוסף השבוע, שהתפרסם בחוגים החילוניים בין השאר בזכות חיבתו לקללות, החזירה אותי לאי ההבנה הזו.

לחיות את האמת

גדולתו של הרב עובדיה יוסף, כפי שמתוארת על ידי מאמיניו ומעריציו, הייתה באיחוד יהדות ספרד לכדי הלכה אחת תוך עדכונה והתאמתה היחסית לעידן המודרני. כל זה עומד אל מול הדיבורים הרבים על ארבעת בניו המסוכסכים זה עם זה במידה כזו או אחרת, ועל מאבקי הכוח והירושה שהתרחשו סביבו עוד בימי חייו ובוודאי כעת, לאחר מותו.

הדואליות הזו, של אדם המאמין באלוהים ומקלל בני אדם וסוטר להם, אדם המאחד עדות אך מגדל משפחה מפולגת, היא דואליות שחשוב להתייחס אליה כמו גם ללמוד ממנה.

מצד אחד, נדרשת מידה של חמלה בהתייחסות להיבטים אלו בחיים של הרב עובדיה יוסף; איש אינו מושלם וכולנו תורמים לעולם בו בעת שאנו למדים ממנו. מצד שני, יש מה ללמוד מכך. מה למשל? לבדוק היכן פינו וליבנו אינם שווים לחלוטין, היכן אנו לא חיים במלואנו את האמת שלנו, מטיפים לאמת אחת בעוד אנו חיים בחלקנו לפי אמת אחרת.

אין זה עניין של רע וטוב, שכן כולנו חיים בתוך דואליות. אך בדרך של הכרות והתפתחות עצמית, הדואליות הזו דורשת תשומת לב. להפוך להיות האמת בה אנו מאמינים אינה תהליך קל או קצר, אך חשוב ואף הכרחי.

קץ עידן המנהיגים

מותו של הרב עובדיה יוסף מייצג שלב נוסף בתהליך העובר על התרבות שלנו בעשרות השנים האחרונות, תהליך שהתחיל עם תום מלחמת העולם השנייה.

ברוח, נהוג לייחס להיטלר את התפקיד של מי שהביא לקיצו את עידן המנהיג בכדור הארץ. בכך שהוא גילם בצורה כה קיצונית ומחרידה את תפקידו של מנהיג אחד אחריו הולכים בעיניים עצומות, הוא עזר להתעוררות התרבות האנושית. הוא למעשה סימן את הדרך לעידן האינדיבידואליזם, בו בני אדם לומדים ללכת אחרי האמת של עצמם ולא לוקחים כמובן מאליו אף מנהיג חיצוני.

מוזר ככל שזה יישמע, ישנו קו שהחל במותו של היטלר, העובר דרך מלחמת וייטנאם וילדי הפרחים, נפילת חומת ברלין והתפרקות ברה"מ, ממשיך במחאות החברתיות-כלכליות בישראל ובעולם בשנים האחרונות, ומגיע עד למותו של הרב עובדיה יוסף.

העיסוק התקשורתי בשאלת היורש לרב עובדיה יוסף, כמו גם ההנחה שרבים מניחים כי לא יקום לו יורש בסדר גודל זה, מעידה על כך שמותו תורם לסוף עידן המנהיג החיצוני ומאפשר מקום לאמיתות שונות, אישיות יותר, להתעורר.

מובן שרבים עוד יחפשו וילכו אחר מישהו חיצוני שיאמר להם מה לחשוב, מה לרצות, מה להרגיש ומה לעשות, וכאלה יש בדת היהודית כמו גם בדתות ובמסגרות אחרות. אך רבים אחרים ממשיכים לטפח את האמת הפנימית שלהם, כזו שלוקחת אותם לשאול שאלות חדשות ולבחור צורת חיים אחרת, המתאימה להם אישית, כולל כזו המתרחשת, למשל, בברלין.

* הכותב הינו מתקשר ומנחה סדנאות חופש להרגיש