אם אתם יכולים לא לצפות בסדרה "לא תשקוט הארץ", אולי כדאי שלא תצפו. אבל אתם לא יכולים שלא לצפות. אתם חייבים לראות את הסדרה, שחזקה יותר מסרט אקשן, מרתקת יותר ממותחן ומרגשת יותר מכל דרמה.

אז למה אני ממליץ, לכאורה, לא לצפות בסדרה? כי "לא תשקוט הארץ", שפרק ראשון שלה הוקרן הערב (ראשון בערוץ 1) היא סדרה מטלטלת, אולי המטלטלת ביותר שנעשתה כאן. "לא תשקוט הארץ" היא סדרה עצובה, אולי העצובה ביותר שנעשתה כאן. "לא תשקוט הארץ" היא סדרה כואבת, שמספרת סיפור שחודר לנשמה, כמו סכין חדה שננעצת בחזה ומסתובבת עוד ועוד. "לא תשקוט הארץ" היא סדרה מדממת.

אם נגיד, היה מדובר בסדרה "אמנותית" ודמיונית, הכל היה בסדר. מה שבאמת כואב זה שכל מה שמסופר בסדרה התיעודית, שביימו עמית גורן (שגם הפיק), לוי זיני ועידו סלע, הוא אמיתי. הוא קרה במציאות וקורה עד היום כבר 40 שנים. או כמו שאומר אחד הלוחמים בפרק הרביעי והאחרון: "מי שבאמת נפרדו מהמלחמה אלה רק המתים." אמרתי שכל מה שקורה בסדרה הוא אמיתי? מה שמוצג זה רק אפס קצהו של מה שקרה, אבל מספיק כדי לעשות את העבודה. מאחורי הסדרה עומד צוות גדול של יוצרים ועובדים והיא נעשתה בשיתוף ערוץ 8.

ולמרות הכל אפשר לשאוב מהסדרה גם אופטימיות. יש כאן אנשים נפלאים, נדירים, שבשעת מצוקה מגלים בתוכם כוחות שאולי לא ידעו על קיומם. אלה החיילים בשטח, ילדים בני 19 ומפקדים בני 25 ו-30, שהצילו את מדינת ישראל ואולי גם את החלום הציוני. טוב, אני לא רוצה להגזים, עם כל ההלם וההפתעה והכישלונות בימים הראשונים, לא היה אפילו רמז לחורבן בית שלישי כפי שהתבטא איש אחד היסטרי, משה דיין.

ומול אותם לוחמים מוצגת בכל עליבותה ההנהגה המבולבלת, המנותקת וחסרת האונים. המפקדים הבכירים ביותר מהרמטכ"ל דוד אלעזר ומטה, ומדינאים בעלי ניסיון מראש הממשלה גולדה מאיר ומטה, כולל שר הביטחון דיין, אליל ההמונים וכוכב תרבות, שכולם סגדו לו באותה תקופה זחוחה ושיכורת כוח שאחרי מלחמת ששת הימים.

ואי אפשר שלא לציין את אלוף פיקוד הדרום שמואל גורודיש, יהיר, אטום ואחוז אובססיה, ששלח חיילים להילחם ולכבוש ולהדוף את המצרים, בקרבות אבודים מראש, מבלי שידע מה באמת קורה בשטח. בסדרה מתואר כיצד לקח עימו יום אחד חבורת עיתונאים כדי להראות להם את הישגיו בשדה הקרב – אבל כשהחבורה הגיעה ליעד, נאלץ להודות בפניהם על כישלון גדול.

וגם חיים בר-לב נושא באחריות. כן, בר-לב "קר הרוח", "השקט", שמדבר לאט, שהחליף את גורודיש, שהודח. בר-לב, שדדו ודיין העדיפו אותו על פני יצחק רבין ("הוא פי מאה יותר טוב מיצחק", אמר דדו לדיין בבור הפיקוד), הובא כדי לעזור לבלום את המצרים, להרגיע את השטח, להציל את הקריסה בסיני ולנסות להציל את קו בר-לב, שקרס יחד עם הקונספציה לפיה אין סיכוי שהמצרים יעברו את התעלה. אז נכון, בר-לב ודדו ניסו וגם הצליחו לתקן את הנזק, אבל גם הם נושאים באחריות למחדל הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.

בסדרה נחשפות עדויות לפיהן ההנהגה המדינית, מכל מיני שיקולים פוליטיים ומדיניים שלא לפתוח במתקפת-מנע כפי שהציע הרמטכ"ל, שלחה בעצם את הלוחמים לקרב כצאן לטבח. בשר תותחים. לא אני אומר את זה, הלוחמים בשטח אומרים את זה היישר למצלמה. אלה שהיו שם, ונותרו בחיים ויש להם אומץ וכוח לומר את זה. גולדה ודיין התחייבו לאמריקנים לא לפתוח במתקפת-מנע גם אם הסבירות למלחמה תהיה גבוהה. נחמד מצידם. אבל מה עם ההתחייבות למשפחות החיילים לשמור על הבנים? אז שלא יעבדו עליכם ויספרו לכם שצה"ל שמר על החיילים שהופקדו בידיו. זה לא היה במלחמת יום הכיפורים וגם לא במלחמת ההתשה לפניה. וגם לא במלחמת לבנון השניה.

רק לאחרונה, אחרי 40 שנה, נחשפו קלטות מבור הפיקוד בקריה בתל-אביב, ומי שמאזין לטקסטים ושומע את הקולות, לא יכול להאמין שאלה הם קולותיהם של מנהיגי המדינה, האנשים הכי חכמים, הכי נבונים, הכי אחראים, הכי מנוסים, הכי מבינים. שום תסריטאי לא היה מחבר טקסט טוב ואומלל יותר. "מי שיהרג, יהרג", אומר שר הביטחון דיין, חיוור כסיד, שמציע לסגת.

אז מתברר, שלשר הביטחון, לרמטכ"ל ולקודקודים אחרים, אין מושג מה באמת קורה בשטח, לא בסיני ולא ברמת הגולן, והם ניזונים מפירורי מידע ומדיווחים סותרים. התוצאה: מפקדים וחיילים שקיבלו פקודות סותרות, התברברו בשטח מעטים ולא חמושים כהלכה מול כוחות עצומים של הצבא הסורי והמצרי. דיין ודדו נשמעים לפעמים כמו צמד החבובות. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

הסדרה לא עושה הנחות לאף אחד. כולם אשמים. לא רק ראש אמ"ן אלי זעירא, הכישלון הגדול, שמנהל בסדרה קרב מאסף פאתטי ומנסה להטיל את האחריות על אחרים. פשוט לא ייאמן. האיש, שדחה אזהרות מכיוונים שונים, כולל בתוך אמ"ן, כולל של ראש המוסד צביקה זמיר, על מלחמה ודאית קרובה, נאחז לפני המלחמה, ממש עד הרגע האחרון כמעט, בצמד המלים "סבירות נמוכה". והיום, 40 שנים אחרי, הוא עדיין חי בסרט.

הכישלון של אמ"ן אינו פוטר מאחריות את הרמטכ"ל, שלא הכין כראוי את הצבא, לא את שר הביטחון היהיר ולא את גולדה שהודתה בראיון אחרי המלחמה, שהיתה "טיפשה". איך לא ידענו את זה קודם. הו, גולדה. אז נכון, בניגוד לדיין "השקול וההגיוני", היא נענתה לבקשת דדו לגייס יום לפני פרוץ המלחמה שתי אוגדות. בטח תחושת בטן של אמא. מעט מדי ומאוחר מדי.

הסדרה חושפת כיצד מפקד האוגדה אריק שרון החליט להפר, כנראה בצדק, בימים הראשונים של המלחמה, פקודות של מי שהיה עדיין אלוף הפיקוד – גורודיש, שדחף לנהל קרבות שלדעת שרון היו חסרי סיכוי. בדיעבד מסתבר ששרון חסך בכך חיי אדם רבים, אבל בקרבות אחרים ובהרפתקאות מיותרות שפיקד עליהן, היו נפגעים רבים. אבל במלחמה כמו במלחמה יש טעויות ולעולם לא נדע מי צדק או מי טעה פחות.

הסדרה חושפת כיצד צה"ל לא היה מוכן לקרב, לא רק בגיוס המילואים ובהכנת מחסני החירום, אלא באמונה עיוורת בקונפציה, שגרסה כי המצרים לעולם לא יחצו את התעלה ואנחנו נשמיד אותם עוד לפני שינסו לחצות אותה. זו הקוספציה שקרסה יחד עם קו בר-לב, כמו במשחק דומינו. באחד הרגעים המדהימים בסדרה, נחשפת העובדה כי במטכ"ל לא היתה אף תוכנית מגירה לאפשרות שהמצרים יחצו את התעלה לצד המזרחי. הייתכן שאף אחד במטכ"ל ובממשלה לא חשב על אפשרות כזו?

 באחד הפרקים רואים את אריאל שרון, שנה לפני המלחמה ורגע אחרי שהשתחרר מצה"ל כאלוף פיקוד הדרום והצטרף לליכוד, מצטלם בסרט תדמית של הליכוד, כשבלוריתו מתנפנפת על רקע השקט של תעלת סואץ, ובביטחון מוחלט, מלווה בחיוך של אחד שיודע, הוא מסביר כיצד נשמיד את הצבא המצרי אם יעיז לחשוב על מלחמה והוא מציע למצרים לא לנסות אותנו. החזרת סיני תמורת שלום? הצחקתם אותו ואת גולדה ודיין.

הסדרה חושפת כיצד הצמרת המדינית והצבאית התכוננה למלחמה של אתמול וכיצד סאדאת הצליח להערים על המודיעין הישראלי ועל צה"ל כולו ועל מקבלי ההחלטות בממשלה. כיצד הטעה והרדים את ההנהגה המדינית והצבאית – וכך הצליח להפתיע את ישראל החזקה.

במבחן התוצאה כולם נכשלו וכל הניסיונות לטהר את דדו ולהפיל את התיק על גולדה, דיין וזעירא, לא מחזיקים מים. הסדרה מתארת כיצד ההנהגה המדינית והצבאית הפקירה את הלוחמים בשטח. כיצד מפקדים בעורף זלזלו באזהרות של יושבי המעוזים כמה ימים לפני והמלחמה, שהזהירו על היערכות חשודה של הצבא המצרי. אבל האזהרות הללו נענו בגסות ובחוסר אמון עד שנאמר ל"נודניקים" במעוזים – "תפסיקו להתקשר ולבלבל את המוח".

אחרי שפרצה המלחמה והמעוזים, מלבד אחד או שניים הוקפו בקומנדו מצרי, זעקו יושבי המעוזים לעזרה – "תצילו אותנו, אתם מפקירים אותנו!". הם נענו מהפיקוד – "עוד מעט נגיע", כאשר אף אחד לא התכוון באמת להגיע ולא יכול היה להגיע ולהציל אל החיילים המיואשים. "הם נכנסים למוצב, אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות!", זעק אחד הלוחמים במעוזים בקשר. כמה שניות לאחר מכן נשמע צרור יריות וקולו נדם.

הסדרה חושפת כיצד טנקיסטים וצנחנים נשלחו למשימות התאבדות, שבהן עשרות ומאות ממיטב בנינו שילמו בחייהם מדי יום. באחת הפעמים מתקבלת בבור הפיקוד ידיעה כאילו כוח שריון וצנחנים הצליח להבקיע את המערך המצרי ולהגיע לתעלה – ואו טו טו אנחנו צולחים לצד המערבי. בבור הפיקוד מצב הרוח הנוגה מתחלף בצהלה ודדו ודיין מרימים כוסית יין "לחיים". אבל עד מהרה מתברר שלא דובים ולא מצרים. ההבקעה נכשלה בגדול והכוח הישראלי ספג עשרות נפגעים ונאלץ לסגת.

הסדרה משלבת בין תמונות מהשטח, הקלטות מבור הפיקוד וראיונות עם מפקדים ולוחמים משדה הקרב, שמביאים עדויות השופכות אור חדש על המהלכים הפוליטיים, המדיניים והבינלאומיים. הראיונות, שנעשו על ידי אמיר אורן ומיכה פרידמן, הם בין המסמכים החזקים בסדרה. המרואיינים, שמצולמים בקלוז-אפ, אינם מתמקדים בסיפורי גבורה הירואיים, אלא בעיקר בסיפורים אנושיים, בבני אדם שראו את הזוועה מול עיניהם – ורצו לחיות. רצו לחזור הביתה מהר ובשלום. כמו שהבטיחו להם – "זה יהיה כמו במלחמת ששת הימים, זבנג וגמרנו".

המרואיינים מתארים, לעיתים בקור רוח מצמרר, על ההלם וההפתעה, הקריסה והאימה, על אילתורים ועל פשלות, על חברים שחוטפים כדור לידך ואין לך מה לעשות, אתה לא יכול להציל אותם, אולי במקרה הטוב תציל את עצמך.

יש בסדרה תמונות קשות משדה הקרב (לא היו הרבה צילומים באותה תקופה וכמה מהתמונות חוזרות על עצמן), אבל התמונות הקשות באמת מגיעות מהתיאורים של הלוחמים – והתיאורים הללו מפעילים את הדמיון של הצופים. כמו בסרט טוב, לא צריך להראות הכל, מספיק להאזין לדברים שנאמרים כדי לדמיין את הנורא מכל.

ויש גם נקודות אור וסיפורים אופטימיים על תקווה ותושיה ושמחה לרגע ואמונה שחייבים, אבל חייבים להתאושש ולנצח בשביל המשפחה, בשביל הילדים, בשביל ההורים, בשביל האהובה. בשביל להציל את המדינה.

מה עוד אפשר לומר? ראיתי את כל ארבעת פרקי הסדרה. כל פרק הוא סרט בפני עצמו, אבל כולם מחוברים כמקשה אחת. לטעמי יש יותר מדי קפיצות בין נקודות בזמן, קצת מבלבל, אבל לא מקהה את העוצמה ואת הדרמה.

בפרק הרביעי הסדרה מתעכבת על מסרים ששלח סאדאת לגולדה דרך האמריקנים ובהם הביע את רצונו בשלום תמורת פינוי כל סיני. גולדה, כמובן, סירבה, וגם האווירה הכללית בישראל היתה נגד החזרת השטחים. לא ברור עד כמה ההצעות של סאדאת היו רציניות ולא היו תרגיל הסחה, ועד כמה סאדאת היה נחוש לפתוח במלחמה בכל מקרה, אבל מה שברור שישראל הפסידה. גם ספגנו אבידות כבדות וגם החזרנו את כל סיני.

אז אולי אפשר היה למנוע את המלחמה הארורה הזו, שהביאה לטראומה הגדולה ביותר של מדינת ישראל? התשובה הברורה היא כן. אפשר היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים או לפחות לעשות הכל כדי למנוע את המלחמה. ובטח להתכונן אליה נכון. וזוהי, בעצם, המסקנה הכי כואבת שאפשר לקחת מ"לא תשקוט הארץ".

הסדרה אינה מטיפה ואינה מנסה לחנך. היא מספרת את הסיפור האמיתי. אינה מנסה ליפות את המציאות כי אין מה ליפות דם ואש ותמרות עשן, וגופות של חיילים, ישראלים ומצרים, שמוטלות על החול למרגלות טנקים ונגמ"שים שרופים. אי אפשר להסתיר את הדמעות.

היינו כחולמים. במלחמת יום הכיפורים החלומות התרסקו ועד היום  מדינת ישראל, על לוחמיה וחולמיה, אוספת את השברים.