יש מצבים בחיים שנצרבים בכאב על לוח הלב, כאלו, שגם אם הזמן אינו פוסק מלכת והשעון מתקתק ללא הרף, זיכרונם לא יעלם. הזמן אולי יקהה את הכאב, אך העצב לא ידעך.

ערב סוכות, איכילוב, מחלקה מנומנמת, רופא תורן ואבא שלי יקר. שוכב במיטה, כבר לא מורדם, אך לא מתקשר, נפוח מקוקטיילים של תרופות ומחובר למכונת הנשמה מכאיבה ופולשנית, ידיך קשורות, כי ניסית ללא הרף לעקור את הצינור המכאיב הזה מפיך. ולראות אותך במצב הזה, אבא, זהו עינוי שלא ניתן לתאר במילים, שוכב חסר ישע, עטוף צינורות, קשה להתקרב אליך.

אני מתירה את הקשירה לאיטי, הלב בוכה, המעיים מתהפכות. אני מלטפת את ידך. מעברה השני של המיטה, אחותי, דמעות זולגות על לחייה, מלטפת את ידך השנייה.

"אנחנו כאן, אבא, אנחנו כאן, שומע אותנו? אל תפחד אבא, אין ממה לפחד, אנחנו כאן איתך", מלטפת לך את המצח, את הלחי, מגייסת את כל הכוחות שלא ידעתי שיש בי כדי פשוט לשוחח עימך. שתדע שאתה לא לבד, שתדע שאוהבים אותך, ונאהב לנצח. בעיניים עצומות אתה מסב ראשך לעברי, ואני יודעת, יודעת בוודאות שאתה שומע אותי.

רציתי ללחוש לך, אך המילים לא יצאו לי, שאתה יכול להשתחרר, שאני מבינה כמה בלתי נסבל המצב, חוסר הישע, מה שווים החיים על קדושתם, אם אי אפשר לנשום? אם כל פעולה ולו הפשוטה ביותר כל כך קשה לביצוע?

אני מדברת בלי מילים, ומחזיקה לך את היד בחוזקה, מביטה בך שוב ושוב, מנסה לעמוד זקוף ולהעביר לך כוח, עשה מה שטוב לך, אך ורק מה שטוב לך.

שעה לאחר מכן הוא נפטר.

נכון, המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, גלגל שמסתובב ולא עוצר, אבל לי באותו רגע ממש לא היה אכפת. אבא שלי מת. זהו? לעולם לא אראה אותו יותר? לא אחבק אותו? הזיכרונות מעתה ואילך יהיו חבריי הטובים ביותר? לא מעכלת ולא רוצה לעכל.רוצה את אבא שלי בחזרה.

כשנפרדנו ממנו, הוא שכב שליו ורגוע, ללא מכשירים, ללא תרופות, הרשיתי לעצמי לבכות, להתפרק ולהתרפק, אבא שלי יקר.

איזו זכות גדולה נפלה בחלקי שהיית אבא שלי.

כשנולדתי שבוע לפני "מלחמת ששת הימים" שמעת את הבשורה בעת ששירתת את המולדת והיית כל כך גאה. כשליווית אותי כמעט כל בוקר לגן טובה, סיפרת לי בדיחות וחדת לי חידות. כשהתבגרתי, היינו צופים בהמון סרטים יחד, מדברים על הכל וצוחקים בקול.

זוכר, בטירונות, אלוהים יודע איך, הגעת לבסיס והעברת לי חבילה ענקית, עמוסה בגדים ודברים טובים, כל החברות שלי לאוהל השתאו ודיברו עליך. מעולם לא באת בידיים ריקות, הרעפת מתנות לנכדותיך, תמיד דאגת לקחת אותי לצד בלי שאף אחד ישמע, "אם משהו חסר, אנחנו כאן, הסירי דאגה מלבך, גדלי בגאווה את נכדותיי, כי אין חשוב מזה".

היית בן אדם ,אבא, במלוא מובן המילה.

תודה איש יקר ואהוב, על ילדות נהדרת, על הפרגון לכל צעדיי, על עצות מועילות ואהבה אינסופית.

שכב בשלום על משכבך אבא יקר שלי, הגעגועים תמיד יציקו לי. הכל התגמד מאז לכתך, החיים הפכו נוקשים והלב עדיין מסרב לקבל.

אני אוהבת אותך אבא, וניפגש בסוף, אתה יודע.