[rating=3]

כאשר פוליטיקאים בכירים בישראל מעורבים בפרשיות שוחד, מעטפות, הדלפות, ואפילו יש לנו נשיא שיושב בכלא על אונס, לא קשה להתרגש מכמה האזנות סתר, שהתרחשו בשנות ה-70 בארצות-הברית. אז למה התיאטרון הקאמרי החליט בכל זאת לעלות על הבמה את המחזה "פרוסט/ניקסון" מאת פיטר מורגן, שעוסק בפרשת ווטרגייט? לא כדי לספר שוב את הסיפור על הפריצה למטה הבחירות של הדמוקרטים ב-1972 בווטרגייט, ועל הניסיון של הנשיא ריצ'ארד ניקסון לטייח את הפרשה, שהביאה להתפטרותו רגע לפני שהודח מהבית הלבן.

הסיבה לרלוונטיות של המחזה, לדברי הבמאי עודד קוטלר, היא להביא סיפור על בני אדם ברגעים המכריעים בחייהם, ולהציף את הקשר הסימביוטי בין עיתונאים לפוליטיקאים. המחזה עוסק בסיפור של אחד הראיונות הנצפים ביותר בטלוויזיה במאה שעברה.

ניקסון היה נשיא אמריקני חזק ופופולארי (וגם אנטישמי), שהסתבך בפרשה פלילית מביכה, אבל לא הודה במעורבותו בה גם אחרי שנאלץ להתפטר מהבית הלבן. "הוא היה חרא של בנאדם", אמר קוטלר לשחקנים במהלך החזרות. הנשיא לשעבר סירב למאות הצעות להתראיין על הפרשה בטלוויזיה ולבסוף בחר, במפתיע, דווקא בדייוויד פרוסט, עיתונאי אנגלי ומנחה תוכניות בידור, והסכים להתראיין אצלו תמורת כמה מאות אלפי דולרים. ניקסון ויועציו סברו, שסדרת הראיונות עם פרוסט תשפר את תדמיתו של הנשיא לשעבר, וגם הכסף היווה מניע משמעותי.

דייוויד פרוסט השאפתן עשה הכל כדי לזכות בראיון – לא לשם ראיון, אלא במטרה להוציא מניקסון הודאה פומבית ומפורשת בפשע, מה שאף עיתונאי לפניו לא הצליח. וגם כדי להציל את הקריירה השוקעת שלו. אם יצליח במשימה – הוא בשמיים. אם לא – הוא נותר בלי כסף וגם בלי תכניות אירוח מכל סוג שהוא.

ניקסון נזהר לא לעלות על המוקשים שפיזר לו פרוסט ונאחז בגרסה – לא ידעתי, לא שמעתי. אבל פרוסט, שנהנה לנגוס בחיה הפצועה, אינו מרפה – עד שניקסון נשבר ומודה בחטאיו מול פני העולם. המחזה מתרכז בדו קרב של משחק מוחות בין השניים וגורלה של ההצגה תלוי בשני גיבוריה: עודד תאומי בתפקיד ניקסון ואקי אבני בתפקיד פרוסט.

אתחיל מהשורה התחתונה: כפי שפרוסט מצליח להוציא מניקסון את ההודאה באשמה, כך אקי אבני מצליח לשכנע יותר מתאומי על הבמה. אבני האנרגטי יותר קרוב לפרוסט מאשר תאומי לניקסון. קשה לומר שאבני הוא עיתונאי נוקב ודעתן, שהולך באמת עד הסוף כפי שהתפקיד מחייב, אבל המשחק והמניעים שלו משכנעים בדרך כלל.

תאומי, לעומתו, מאכזב בתפקיד ניקסון. הנשיא ניקסון, כמו מנהיגים גדולים אחרים, שילב כישרון וכריזמה עם חטא ופשע, ובכך דמותו מזכירה דמויות שקספיריות או דיקטטורים מהמאה הקודמת. תאומי לא שם. הוא משחק בעיקר את תאומי. הוא חסר את האישיות הכריזמתית של ניקסון, את העורמה, הסרקזם, הרוע. את העוצמה שאיבד. תאומי מתנהל בכבדות ולא נראה כמו מי שהיה המנהיג החזק בעולם. אולי פשוט התפקיד גדול עליו. מבין תפקידי המשנה בולט לצד אבני דן שפירא בתפקיד אחד מיועציו.

יצאתי מההצגה "פרוסט/ניקסון" בתחושת החמצה. מצד אחד הנושא מעניין, הבמאי והשחקנים עשו עבודה טובה וההצגה מתנהלת בקצב נכון; מצד שני לב ההצגה – דו קרב המוחות בין אבני-פרוסט ותאומי-ניקסון, סובל מעליות וירידות, והוא חסר ברגעים רבים את הדרמה הטעונה ואת חומר הנפץ, שאמור להתפוצץ ברעש גדול.

אם נחזור להתחלה אולי המחזה כבר לא רלוונטי כי המציאות מנצחת והיא עולה על כל דמיון של מחזאי, מוכשר ככל שיהיה.