שנים רבות הייתה הקריאה "פושעי אוסלו לדין" אחת מהסיסמאות הנפוצות ביותר בשיח הציבורי. היום, כמו שאמר פעם מישהו, רק מהשנים מזדקנים ולכן הכותרות מעט רכות יותר. עשרים שנה ל"אסון אוסלו", עשרים שנה ל"כישלון אוסלו" וכך הלאה. אין לי יומרה או רצון לסקור את כל הכותרות. העיקרון מובן ובכל עיתון ואתר תוכלו למצוא מאמרי קינה על כישלון הסכם אוסלו, עם דגש מיוחד לרגל יום השנה להירצחו של רבין.

בצד השמאלי של המפה מודים שהסכם אוסלו לא הביא את השלום המיוחל ותולים את האשמה בכך בעיקר בישראל, אם כי גם שם יש המודים שערפאת לא היה שותף להסכם קבע. לגישתם, הסכם אוסלו נכשל כי לא היה לו המשך בעיקר בנכונות ישראלית לוויתורים הכרחיים נוספים.

בכל השיח המתלהם הזה נשכח פרט אחד חשוב ביותר – הסכם אוסלו שאומץ על ידי מפלגות השמאל שהרכיבו את עיקר הקואליציה של רבין (גם ש"ס) לא הגשים, כשלעצמו, תכנית מדינית של השמאל. להפך, הסכם זה היה במהותו הגשמת תכניתו הבסיסית של הליכוד – תכנית האוטונומיה. אלו שצעקו בגרון ניחר להעמיד לדין את "פושעי אוסלו" היו צריכים לשלוח להם זרי פרחים, אם כי סביר שהללו היו דוחים בתוקף את המחווה.

אמנם כוונתם של אדריכלי אוסלו הייתה שההסכם יהווה תחנת ביניים בדרך למדינה פלסטינית. כוונת יצחק רבין שהתנגד לפני כן למדינה פלשתינאית, הייתה להקים אוטונומיה פלשתינאית, לה התנגד שנים רבות, ולבחון את תפקודה לפני התקדמות נוספת. זו הסיבה שבהסכם אוסלו לא הסכימה ישראל להקמת מדינה פלשתינאית ולא הסכימה לפנות ולו התנחלות אחת, ומצב דברים זה לא השתנה ביסודו גם היום.

על מנת להבין מה חולל הסכם אסלו ראוי להיזכר מה היו ונותרו המודלים השונים לפתרון הבעיה הפלשתינאית. הסקירה היא בהכרח תמציתית ואינה מתיימרת לדון בכל וריאציה של הפתרונות שהוצעו והיו כאלו למכביר. אני מציע לקורא לא לנסות לשער באיזה הסדר תומך הכותב, זו אינה שאלה חשובה.

ארץ ישראל השלמה

התמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה והבלתי מחולקת יסודה בראשית הציונות וגם לאחר הקמת מדינת ישראל והתבססות גבולות 48' נותרו לאידיאולוגיה זו תומכים רבים – גם במחנה תנועת העבודה ("אחדות העבודה") שלאחר מלחמת ששת הימים זוהה הימין עם פתרון זה והצטרפו לו חלקים מתנועת העבודה.

פתרון זה חייב החלת הריבונות הישראלית על כל שטחי ארץ ישראל המערבית, עם או בלי מתן אזרחות לכל תושבי "השטחים". זו הייתה תכנית הליכוד עד עלייתו לשלטון. ראוי להזכיר כי פרוגרמה זו נזנחה מיד עם עליית בגין לשלטון. הליכוד מעולם לא החיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון וגם היום אין לו כוונה לעשות זאת. יהודה ושומרון נתונות עדיין לממשל צבאי וישראל מחזיקה בהם על פי הדין החל על צבא כובש – הגם שהממשלה אינה מודה שמעמדה בשטח זהה למעמד כובש. העמדה הרשמית היא שמדובר בשטח הנתון לתביעות ריבונות סותרות.

אפשר לסכם שלמרות התעמולה כתוכנית פוליטית קונקרטית תפיסת ארץ ישראל השלמה נזנחה וקיימת הסתייגות גוברת ממנה גם בחלקים ניכרים מהימין. ההערכה היא שפתרון זה הוא מבוא למדינה דו-לאומית שבה יחיו כ-40% תושבים פלשתינאים שווי זכויות, מאחר שלאורך זמן מדינה לא יכולה לשלול זכויות אזרח מלאות מתושביה. יש הדוגלים בטרנספר כפתרון לבעיה הדו-לאומית אבל הם אינם מהווים כיום פוליטי משמעותי. למרות זאת פתרון זה עשוי להתממש, מבלי שיאומץ, כהתפתחות של המציאות.

האופציה הירדנית

פתרון האופציה הירדנית שלט במחשבה המדינית בישראל עד 1977 שנת המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון. פתרון זה היווה אבן יסוד במדיניות הישראלית עוד לפני הקמת המדינה. למרות שהנהגת היישוב קיבלה על עצמה את תכנית החלוקה של האו"ם שבבסיסה הקמת שתי מדינות, היא לא חפצה בפתרון זה, אלא העדיפה בבירור פתרון לפיו החלק שנועד למדינה הערבית (ומה שנותר ממנו לאחר מלחמת השחרור) יהיה בשליטת ממלכת ירדן. אלו היו ההבנות עם המלך עבדאללה לפני ההכרזה על הקמת המדינה, ובפועל אלו היו ההסכמות שיושמו במידה רבה לאחר המלחמה.

גם לאחר מלחמת ששת הימים שללה ממשלת ישראל בראשות מפלגת העבודה כל פתרון פלשתינאי והעדיפה פתרון ירדני. הנהגת המדינה ראתה בפתרון פלשתינאי – לרבות אוטונומיה – פתח להקמת מדינה שאינה בת קיום ושתהווה גורם מתסיס ואיום בטחוני מתמיד.

 אי נכונות המלך חוסיין לפשרה טריטוריאלית, על פי  תכנית אלון, לדוגמה, וקשיים אחרים כמו אי יכולת להגיע להסדר עם מצרים וסוריה, מנעו גם את הגשמת האופציה הירדנית עד שזו מתה רשמית עם הסתלקות המלך חוסיין בשנת 1988 (לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה) מכל תביעה ביחס לשטחי יהודה ושומרון.

למרות זאת האופציה הירדנית מסרבת למות סופית. קיימת תכנית לפדרציה ירדנית-פלשתינאית שמצרים בתקופת מובארק תמכה בה, ורבים מאמינים כי לאחר כישלון כל החלופות האופציה הירדנית תשוב. אפשרות נוספת המועלית היא מהפכה בירדן שתבסס מדינה זו כמדינה פלשתינאית ולה יצורפו שטחי יהודה ושומרון, ואולי גם רצועת עזה.

המדינה הפלשתינאית

פתרון זה יסודות בהצעת חלוקה קודמות (ועדת פיל בשנות השלושים) ומבוסס על החלטת עצרת האו"ם ותוכנית החלוקה שאותה דחו הפלשתינאים ב-1947 ושנים רבות מאד לאחר מכן. פתרון זה יוצא מנקודת הנחה שהפלשתינאים זכאים למדינה משלהם בארץ ישראל המערבית וכעת יש להקימה לצד מדינת ישראל. לכאורה פתרון זה כיום הוא "ההצגה היחידה בעיר". ממשלת ישראל מחויבת לו. הרשות הפלשתינית מחויבת לו ורק נותרו אי אלו בעיות להסדיר כמו זכות השיבה, גבולות הקבע וגורל ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק.

המשך המצב הקיים

בכל תקופה היו שדגלו בהמשך המצב הקיים מבלי להתיימר לפתור את הסכסוך שהנו לעמדתם בלתי פתיר בדורות הקרובים. יש שסברו שרצוי להמשיך במצב הקיים אגב אי שינוי המצב בשטח, הימנעות מהתיישבות בריכוזי אוכלוסייה ערבית והימנעות מהתערבות יתרה בחיי הפלשתינאים מבלי להפוך מדיניות מעשית לתכנית או להסכם. גישה זו מבוססת על ההנחה שהחיים חזקים מכל הסכם וההסכמים לכל היותר מבטאים את המציאות ולא יוצרים אותה. משה דיין היה אחד מאדריכלי גישה זו ולמי שאינו זוכר הוא כינה אותה "אוטונומיה חד צדדית".

גישה אחרת רואה בהמשך המצב הקיים פתח להעמקת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון עד אשר העובדות הדמוגרפיות יכתיבו את פתרון ארץ ישראל השלמה או יביאו במצב הגרוע ביותר לאוטונומיה פלשתינאית מקוצצת בשטח ובסמכויות.

משמעות הסכם אוסלו

על רקע הגישות השונות לפתרון  יש להבין את משמעותו של הסכם אוסלו. ההסכם יצר לטוב ולרע אוטונומיה פלשתינאית. ההסכם לא מנע השתלטות ביטחונית מלאה על שטחי יהודה ושומרון, כשבעזה המצב שונה. ההסכם לא יצר בעיה ביטחונית שלא יכולה הייתה להיווצר גם בכיבוש ישיר. טרור היה לפני אוסלו כפי שירי קסאמים והברחות אמצעי לחימה במנהרות לרצועת עזה היו לפני ההתנתקות. העימות הישראלי-פלשתינאי הוא עובדה המלווה אותנו כמעט מאה שנה ותמשיך כנראה ללוות שנים רבות בעתיד.

רשאי כל אחד לגבש לעצמו דעה אם בכלל הסכסוך הישראלי פלשתינאי ניתן להסדר סופי ובר קיימא. רשאי כל אחד לגבש לעצמו דעה מהו ההסדר הרצוי ואיזה מודל להסדר יש לאמץ. במלאות 20 שנים להסכם אוסלו ו-18 שנים לרצח רבין ראוי כי נותר על הצעקנות הדמגוגית. הסכם אוסלו לא היה אסון ולא פשע וגם לא בשורה גדולה לשלום.

הסכם אוסלו היה צעד מדיני מוגבל, נועז לשעתו, שלא הוביל להסדר כולל אבל יצר בפועל אוטונומיה פלשתינאית המאפשרת לנו לטעון, או להעמיד פנים ששוב אין הפלשתינאים נמצאים תחת כיבוש. ההסכם עצמו אינו מכתיב את המשך העלילה ולא את סיומה והוא אינו מתווה את הדרך לסיום הסכסוך. מה שיקבע את העתיד הן ההחלטות שיתקבלו היום ומחר, לא אלו שהתקבלו לפני עשרים שנה.