[rating=4]

בדרך הביתה התחלתי לדבר בחרוזים – כפי שגיבור ההצגה, סיראנו דה ברז'ראק, מדבר לחברים וחורז לאהובתו היפה שירי אהבה. עד כדי כך שחשבתי לחרוז את שורות הביקורת הזו, אבל אינני משורר וגם עדיין לא הגעתי לרמה הפיוטית של הצרפתי אדמון רוסטאן, שכתב את הקומדיה הרומנטית על איש צבא אמיץ ומשורר מחונן, שהטבע חנן אותו באף גדול המכער את פניו וגורם לו לרגשי נחיתות – מה שמונע ממנו להצהיר על אהבתו לרוקסאן היפה.

סיראנו כותב לרוקסאן שירים ומכתבי אהבה בשמו של עמיתו לגדוד, כריסטיאן יפה התואר – וליבה של רוקסאן הולך שבי אחר הנפש הנעלה העולה מתוך המכתבים והשירים. כאשר כריסטיאן מגלה שלא יופיו קנה את ליבה של רוקסאן, הוא מפציר בחברו להתוודות על אהבתו אליה. לפני שזה קורה, כריסטיאן נהרג בשדה הקרב. רוקסאן פורשת למנזר וסיראנו שומר על הסוד בליבו. זה הטוויסט שמתרחש בעלילה, שפורט על נימי הלב ומזכיר לנו שאהבה זה כואב.

קשה לומר שאיתי טיראן בתפקיד סיראנו, מגלה רגשי נחיתות על הבמה. גם לוחם אמיץ הוא לא. משורר – כן. טיראן לקח את הדמות למקום אחר, פחות דרמטי ויותר קליל – וזה בסדר. העיקר שאנחנו מבינים את הסיפור. טיראן מנצח על צוות של שחקנים צעירים ומוכשרים, שנהנים להשתעשע על הבמה של הקאמרי, וכובשים את הקהל, שמורכב, לשם שינוי, מהרבה צעירות וצעירים.

מלבד טיראן בולטים גם עידו רוזנברג בתפקיד כריסטיאן, כנרת לימוני בתפקיד רוקסאן ודודו ניב בתפקיד ראגנו. גם האחרים טובים ותורמים לתחושה שעל הבמה מבוצעת יצירה קלאסית בביצוע תזמורת סימפונית גדולה. התרגום של דורי פרנס תורם לא פחות מהשחקנים לזרימה שוטפת של הטקסט, וגם המוזיקה של אמיר לקנר משתלבת יפה בחגיגה. גלעד קמחי ביים קומדיה שנונה, מתקתקה, יפה וצבעונית – ולפעמים הרגשתי שאני נמצא בהצגה מסחרית בווסט-אנד הלונדוני. לא שזה רע במיוחד, הרי גם בשביל הצגות כאלה קיים התיאטרון.

שורה תחתונה: ממתק לרומנטיקאים ולמי שאוהבים ממתקים.