מערכת הבחירות לרשות המקומית היא חגיגה דמוקרטית ל-191 ערים ורשויות מקומיות. בחירות אלו יכריעו את גורל הרשויות ועתידן בחמש שנים הקרובות. הפסטיבל הדמוקרטי מציע לבוחר מועמדים לבחירה, חלקם ישנים חלקם חדשים, חלקם מכהנים וחלקם כיהנו הודחו ומבקשים לחזור פעם נוספת, חלקם בעלי עשייה ציבורית וחלקם נטולי הישגים ציבוריים. חלקם כוחם בפיהם וחלקם כוחם במעשיהם, חלקם באים מכח ממונם הרב וחלקם מתוך אידיאות ורצון לשנות, וכולם מצהירים מראש חוצות "אני הראוי", אני הוא זה אשר יוכל להצעיד את הרשות אל עתיד טוב יותר.

והשאלה היא במי לבחור? למי יש להאמין יותר? האם יש להעדיף את בעל העבר הצבאי על פני מועמד נטול עבר צבאי? האם יש יתרון לבעלי עשייה ציבורית על פני אלו שהגיעו ללא כל ניסיון ציבורי מוכח? האם להעניק קרדיט לראש רשות שמבקש את אמון הציבור פעם נוספת או לתור ולחפש אחר מועמד חדש? האם עיסוקו האזרחי של מועמד יש בו כדי להעיד על יכולתו להצליח או שלא להצליח בתפקיד הציבורי? האם שאלת ניקיון כפיו הפלילי או המוסרי צריכים להשפיע על ההחלטה להצביע? האם יש להעדיף את המועמד שמשלב אנושיות ופתיחות לאזרח? האם ראוי לבחור באחד שבכדי להגשים את מטרותיו הוא ידרוס את כל אשר נקרא בדרכו?

שאלה זו מקבלת משמעות של ממש כאשר מדובר ברשות שמציעה קשת רחבה של מועמדים. במקרים אלו הדילמות שהוזכרו הופכות את ההצבעה לאמנות של ממש, שכן על כתפי הבוחר מוטלת האחריות להצביע נכון לטובת המקום. אם נצרף לכך את העובדה שהנבואה מאז חורבן בית המקדש ניתנה לקטנים או שוטים, הרי שקיים קושי של ממש לזהות מבין המועמדים מי הראוי ביותר לשבת על כס ראש המועצה או ראש העיר.

תשובה לשאלה זו משתנה מאדם לאדם, וממקום למקום, יש אשר יבקשו את הניסיון הצבאי, ויש אשר יעדיפו את הניסיון הציבורי, יש אשר יקבעו מדרג עדיפויות, ויש אשר יצביעו עבור הראשון שביקש מהם להצביע עבורו. ברשימה זו אנסה לשרטט ולו בקווים גסים מתווה לפתרון. אם נפנה  להיסטוריה היהודית לדורותיה, החל מתקופת התנ"ך, נמצא שזו עסקה בלא מעט מינויים של מנהיגים בעם ישראל. אם ננסה לדלות עקרונות לדמותו של המנהיג כפי שזו מצטיירת ברשימת המנהיגים שהיו לעם ישראל ואשר קורותיהם מסופרים לנו בתנ"ך, יכול להגיע לכלל מסקנה שאין קריטריון אחד קובע בשאלת המנהיג האידיאלי, ובכלל לא קיים תמהיל או מתכון למועמד למנהיגות.

מנגד, מהמקרא עולה שלעתים דווקא האנשים שבעינינו היו נחשבים למועמדים הפחות ראויים להנהגה הם אלו שהפכו להיות לגדולי האומה ומנהיגיה. כך למשל מנהיגי האומה משה ודוד מתחילים את דרכם כרועה צאן, הם מגיעים לתפקידי ההנהגה הישר מהצאן. יתרה מזו, המתבונן בפרק המלכתו של דוד בספר שמואל א', למד כיצד שמואל הנביא ככל אדם מתבונן על קורות החיים של האדם, על מראהו החיצוני, על הישגיו של אדם ועל ההמלצות שמוצגות בפניו, אך יהיו קורות החיים אשר יהיו, האל מטיל את מושכות ההנהגה על דוד, הטעם מובא במקרא עצמו כאשר האל מסביר מדוע אין אליאב הנראה לשמואל מתאים למלוכה עד כדי שהוא מכנהו "אך נגד ה' משיחו" [שמואל א' טז, ו] על כך משיבו האל "ויאמר ה' אל תבט אל מראהו, ואל גובה קומתו, כי מאסתיהו. כי לא אשר יראה אדם , כי האדם יראה לעיניים והאל יראה ללבב" [שמואל א, טז, ז].

בסופו של דבר נבחר דוד, עליו אומר הכתוב בפשטות "אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי". כן זהו הרזומה שמציג לנו המחבר המקראי ערב בחירתו של דד למלך על ישראל, לא עשייה, לא תארים, לא קבלות. תכונות אופי בלבד.

גם ממשיכו של משה אשר נבחר להנהיג את עם ישראל הוא  יהושע אשר מכל תכונותיו בוחר הכתוב להדגיש את היותו "איש אשר רוח בו" ובמקום אחר מתואר יהושע כמי שלא מש מן האוהל [שמות לג, יא]. מעניין שדווקא תכונה זו מובלטת בעת מינויו ליורש של משה ולא תכונות אחרות שהיו ביהושע כגון, איש צבא ["בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" – שמות טז, ט], וגם לא בהיותו ראש מטה שבט אפרים, אלא טובים אך לא מספיקים. החשוב הוא העיסוק ברוח, בחינוך, בתורה – הם אלו שהביאו אותו לרשת את הנהגתו של משה.

ולמי שעדיין תוהה ונבוך מיהו המנהיג הראוי שיש לבחור ולמנות, לתמוך או להריץ שיעיין בנוסחה שמספק לנו ר' אליעזר פאפו [המאה ה-19] בספרו 'פלא יועץ' כאשר הוא דן בטיבם ותכונותיהם של פרנסים, וכך הוא משמיענו: "צריכים אנשי העיר לתן לב קודם שימנו פרנס על הציבור, ויבדקוהו יפה יפה, שתהיה שמועתו יפה… ושתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו, ושיהיה שלם במידות ובדעות, יודע להנהיג את הקהל על פי מידותיהם ולסבל אותם כאשר ישא האומן את היונק".

וגם כאן אין כל דרישה לעיין בקורות החיים של המועמד ובחן את עשייתו. המבחן הוא לך בדוק "האם שמועתו יפה", או בלשוננו מה אומרים עליו ברחוב. גם הרמח"ל, ר' משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים, מגדיר את הרועים האמיתיים של עם ישראל: אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתיים שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים [מסילת ישרים, פרק יט].

מהמקובץ עד כה עולה כי כל התכונות החיצוניות כדוגמת עשייה ציבורית מפוארת, ניסיון צבאי, ייחוס משפחתי, שימוש בתפקידים ציבוריים אינן תנאים חשובים בבחירתו של מנהיג. נכון שאלו לא יכולות להזיק אולם רצוי שפרמטרים אלו יתווספו למטען שנושא עמו המנהיג אך בשום אופן לא יהוו תנאי למינויו כמנהיג. נכון שבימינו לא ניתן לאתר רועה צאן, ולכן יש מקום בחון את המטען התרבותי הערכי עליו הוא צמח, את מידת החסד שיש באדם, את יחסיו הבין אישיים את כמות האינטליגנציה הרגשית שהמועמד ניחן בה, אחפש את אותו מועמד שחי את היישוב, שדעת הבריות נוחה ממעשיו, מועמד נקי כפיים, שלציבור אין דבר רע להגיד עליו. אלו אמורים להיות נר לבחירתנו הטובה, כל היתר יגיע מאליו.

ובנימה אישית זו יהי רצון שנשכיל לבחור את מנהיגינו מתוך ראייה ללב ולא לעיניים. לאישיות ולא לקורות החיים, לאדם ולא לפרסומות. ובכלל יש לתור אחרי מועמד שיתקיים בו לא רק "אדיר במלוכה" אלא גם "בחור כהלכה".