פורסם לראשונה במגזין "במחשבה שנייה"

"אין בעיה בלי פתרון"- אמר מי שאמר, ואומרים שהוא ידע מה הוא אומר. העניין מקבל חיזוק מיוחד למקרא הסיפור שלהלן, בו מסופר כיצד מצאתי פתרון מקורי לבעיה כאובה שכולם מתלוננים עליה. לא כאילו שבירושלים יש בעיית חנייה, משום שחנייה דווקא יש בשפע, אך כולה תפוסה וקשה למצוא מקום פנוי.

אני מגיע באחת עשרה בלילה מהעבודה, אחרי שעוד הספקתי למלא דלק בדרך, נוסע לאט לאט לאורך הרחוב שלי, ומחפש מקום חנייה בין המכוניות. אפס. אין מקום. אז אני מחפש באחד הרחובות הסמוכים. אחר כך בכל האזור בו אני יכול לחנות בחינם בעזרת תו החנייה האזורי ברכב שלי. אחרי שלא מצאתי חנייה בכל האזור הזה, אני מחליט להמשיך להסתובב ולארוב למכונית שאולי תפנה מקום. זה לא קורה. לאחר שמילאתי שוב פעם דלק במכל שהתרוקן בינתיים, החלטתי לחפש בשכונות קרובות, ואחרי שגם שם לא היה מקום פנוי החלטתי לחפש בשכונות קצת יותר רחוקות, אחר כך בשכונות הרבה יותר רחוקות, ואחר כך בשכונות מאוד רחוקות, וככה הסתובבתי כארבע שעות. בערך בחמש בבוקר, אחרי שכבר הספקתי למלא דלק עוד פעמיים, ולעבור בכל סמטאות ירושלים, הודיעו לפתע בדיווחי התנועה ברדיו שקרתה תאונת עבודה ומכונית תופת של החמאס התפוצצה לפני שהספיקו לשלוח אותה ליעדה. לא היו נפגעים, אבל התפנה מקום חנייה בכפר ערבי עוין סמוך לירושלים, הרבה יותר רחוק ממקום העבודה שלי. מיד שמתי עלי את השכפץ ואת הקסדה ושעטתי לכיוון אותו הכפר. כל המכוניות בכביש שעטו לאותו הכיוון. למזלי, הקצין שאחראי על מחסום הכניסה לכפר, הוא בן דוד של חבר של דודתי החורגת מצד אשתי, ורק לי הוא נתן להיכנס לתוך הכפר. מקום החנייה היה מעט צר לרכב שלי, לכן נאלצתי לעצור לרגע באמצע הכביש, ולדחוף מעט את המכוניות הסמוכות. אחר כך שברתי את התמרור האוסר על החנייה באותו רחוב, וקברתי אותו בגינה הסמוכה. ולאחר שגם עקרתי את העץ הסמוך שהפריע, הצלחתי לחנות. השמש כבר זרחה מזמן. נסעתי הביתה בשלושה אוטובוסים, שכל אחד מהם בתכיפות של ארבעים דקות. כשהגעתי סוף סוף, גיליתי שכל דיירי הרחוב שלי נסעו בבוקר לעבודה, ומקומות החנייה ברחוב התפנו.

בכל מקרה, ברכב שלי אני לא נוהג יותר. מעכשיו הוא נשאר במקום החנייה שמצאתי. לעבודה, לחדר כושר, לקניות, או לסידורים, אני נוסע באוטובוס או במונית או הולך ברגל. זה גם חוסך בהוצאות דלק, גם חוסך בלאי של האוטו, אין צורך לקחת אותו למוסך, הקילומטראז’ לא עולה, וגם אין לי את הכאב ראש של הנהיגה. למעשה, חוץ מלשלם ביטוחים פעם בשנה, אין לי מעכשיו שום הוצאות על הרכב.

והכי חשוב- מה אני, פראייר? שאני אסתכן ואקח את הרכב שלי מאיפה שהוא נמצא, ואפסיד מקום חנייה?

אגב, בתל אביב לא קיים סיפור על מציאת מקום חנייה, משום שמאז היווסדה, ואפילו קצת לפני כן, לא ידוע על מישהו שהצליח למצוא חנייה בעיר ללא הפסקה. הדבר נחשב לתופעה על טבעית, משום שמקומות החנייה בכל זאת תפוסים על ידי מכוניות שמן הסתם בטח יש להן בעלים, אך המומחים שהגיעו למקום על מנת לחקור את העניין, נאלצו לחזור כלעומת שבאו, משום שלא היה להם איפה לחנות.