Skip to content

לקום וללכת, בקומה זקופה. יום העצמאות של נועה

נועה לא עובדת כאן יותר. מיוזמתה. על פי החלטתה. נועה אדמון, אשה בת שלושים וחמש, לקוית למידה, החליטה לקום וללכת למקום שבו לא תהיה עוד שקופה. עכשיו היא עובדת במקום שמכבדים את מי שהיא ולא את מה שהם החליטו שהיא. נועה עזבה והיא מאושרת
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
היא בחרה והיא מאושרת. נועה אדמון (צילומים: תלמה אדמון)

נועה עזבה את מקום עבודתה. זאת ידיעה זעירה בעולם הלום ידיעות גדולות, אך אני מפרסמת אותה כי גם אם בכל הימים אני אֵם גאה, היום אני אֵם גאה שרוצה לפרסם את דבר גאוותה. מלבד זאת, הידיעה השולית עשויה לעודד אחדים מאלה שרגילים להרכין ראש ולבלוע את עלבונם, ואני בעד מרכיני הראש שאין להם ברירה אלא להסתכל ברצפה. אני רוצה להודיע כאן שבתי בת השלושים וחמש, נשואה, לקוית למידה, החליטה בקיץ זה שהיא לא מוכנה עוד להרכין ראש ולבלוע את עלבונה.

נמאס לה, היא עוזבת.

היא לא עוזבת את הארץ. יש לה הערות תיקון רציניות לגבי המדינה שלה, אבל את המולדת היא אוהבת. היא אוהבת את העברית וקוראת בה הרבה ספרים, היא מכירה את כל הפרחים והעצים של ארץ ישראל ואת בעלי החיים הליליים הקוראים מתוך חורשת האקליפטוס שמאחורי ביתה. יש לה כאן, בארץ, חברים רבים. רק את האווירה במדינה היא לא אוהבת, כי המדינה מיוצגת על ידי אנשים שלא סופרים אותה, ואלה משפיעים על החברה שבתוכה היא חיה.


נועה החליטה ללכת במקום לתקן. כי הבינה שאי אפשר לתקן

נועה עוזבת את מקום עבודתה במועצה האזורית*, כי ראש המועצה*, הנציג הנבחר של השלטון המקומי, לא סופר אותה. היא מתרחקת קילומטרים אחדים בלבד, לעיירה הסמוכה*, אבל בשבילה זה מהלך ענקי. היא משאירה אחריה את העוול המשפיל שהעיק עליה שנים. היא שומטת את העוול בחיקו של מי שגרם אותו, וממשיכה הלאה. בעשותה כן היא מוותרת על תיקון במקום שאין לו תיקון.

לעבוד עם ילדים. נועה אדמון

בתי עוזבת את עבודתה כסייעת שנייה באחד מגני הילדים של המועצה האזורית, מפני שנמאס לה לצפות שראש המועצה ישלם לה שכר הוגן תמורת עבודתה. בפעם האחרונה שהבטיח עוד הבטחה ריקה, לפני הבחירות, ביטא אותה באוזני נציג המושב* שלנו במועצה האזורית. הוא הבטיח לו שיעלה את שכרה של נועה אחרי הבחירות (שנערכו בדצמבר 2012), מפני שאינו רוצה להיות חשוד במתן שוחד לפני המועד. שוחד בחירות?! לנועה?! איזו בדיחה! לראש המועצה יש, אולי, חוש הומור, אך אין לו בושה או מבוכה.

אז האשה הצעירה הזאת עוזבת את הצוות הטוב והאהוב, הגננת* והסייעת* שבחברתן עבדה בשנים האחרונות. היא עוזבת את הילדים שנתלים על זרועותיה מדי שנה, וכעבור שמונה שנים שבים להזמין אותה למסיבת הסיום של כתה ח'. היא עוזבת את ההורים המחבקים שממהרים אליה בסופרמרקט השכונתי. היא עוזבת מקום עבודה קרוב לבית, בתוך הקהילה, במקום שבו סבה הקים בית ספר יסודי, סביה וסבתותיה קבורים בו, ומשפחתה המורחבת מתגוררת ברצף מאמצע שנות החמישים.

היא לא תוכל עוד להגיע בכוחות עצמה למקום העבודה החדש, אבל היא בוחרת לזקוף ראש ולהיות תלויה בהסעות של אמא ושל חברת המוניות, כדי לעבוד במקום שבו מעריכים ומכבדים אותה ואת אישיותה, ומתייחסים לאינטליגנציה שלה ולכישרונותיה.

נועה החליטה להשיב לעצמה את הכבוד העצמי. אחרי התלבטות ממושכת בחרה באופציה נוחה פחות אך מתגמלת הרבה יותר בכל המובנים. מנהלת של אשכול גנים בעיירה הסמוכה, שהכירה אותה בעבודה חלקית שעשתה שם בשנה שעברה, הציעה לה לעבור לעבודה במשרה מלאה.


להשאיר מאחור את היחס המזלזל, את העלבונות, את ההתעלמות

נועה לא קבלה את ההצעה מיד. היא הייתה קשורה למקום ולצוות הגן שבו עבדה חמש עשרה שנים. היא מחוברת לסביבת ביתה ונהנתה מעצמאות התנועה שהעניקה לה הקלנועית. היא עבדה קשה בגני המועצה ותרמה הרבה במהלך השנים. עצוב לה לעזוב, אך הוויתורים שהיא עושה מזכים אותה בעצמאות רגשית.

היא קיבלה החלטה חיובית שבוחרת בחופש מרגשות שליליים. מעתה לא תתמלא חרון חנוק כשהיא רואה את ראש המועצה או את נשות מחלקת החינוך. מעתה לא יתעלמו עוד ממנה. היא לא תושפל עוד. איש לא יפסח על רישום שמה בדף העובדות בקייטנה. הרי היא עובדת בקייטנה! בקיץ שחלף העזה והוסיפה את שמה לרשימה המודפסת. היא לא מוכנה עוד להיות העובדת השקופה. בראש השנה הבא לא תספוג עוד עלבון, כשכל הסייעות יקבלו ספל שתצלומיהן מופיעים עליו, חוץ מפניה שלה. הספל הוענק לה בשנה שעברה, רק שהיא לא הוזמנה קודם לכן להצטלם לפרויקט המגבש. זאת הייתה פעם נוספת שלא ספרו אותה.

ראש המועצה התיר את היחס המזלזל. הוא שידר שהיעדר ההתייחסות ההומנית מקובל עליו, והשידור נקלט היטב במחלקת החינוך של המועצה. אפשר היה לנהוג בסייעת הזאת במלוא האטימות וחוסר הרגישות. וכך אכן נהגו. ראש המועצה וחבר פקידותיו לא טרחו מעולם להכיר את העובדת הזאת. למי יש זמן לנהל שיחה עם אחרונת הסייעות, זאת ששמה אינו מופיע ברשימה? הרי ממילא עשתה למענם את העבודה, כולל ליווי היסעים באוטובוס הילדים, מילוי מקום של סייעת בגן אחר וסיוע בהכנת הגן לשנת הלימודים באוגוסט, החודש שבו פוטרה מדי שנה.


"עבודה לצרכי פרנסה או לשם התעסוקה?"

לאיש בבניין המועצה אין מושג על הידע הכללי העצום של נועה, על ההומור המקורי, על חוכמתה הרגשית וליבה הפתוח לעזור. זה, כמובן, ההפסד של ראש המועצה והחיילות שלו, אבל הם לא יהיו מודעים להחמצה הזאת ולא יצטערו עליה. כפי שעזיבתה של הסייעת המסוימת לא העלתה ולא הורידה מבחינתם. אולי היא רק גרמה לאנחת רווחה קטנה בקרב מי שנאלץ לשמוע מדי פעם בקשה צנועה לשכר מינימום.

ראש המועצה הנבחר (כ-30 אחוזים מבעלי זכות בחירה הצביעו בעבורו בפעם המי יודע כמה, כמועמד יחיד מול אשה אחת שהעזה לפתוח במסע בחירות זמן קצר לפני מועד הבחירות) מנהל אזור גדול של מושבים. הוא סולל כבישים חדשים ומדרכות, מגנן גינות ציבוריות, בונה משכן לתנועת הצופים, מקים שכונת מגורים חדשה ומחיה את בית העם הנטוש. הוא מושך לאזור עוד ועוד תושבים בעלי ממון שבונים וילות טוסקניות עצומות, מוקפות חומה ומצוידות בבריכות שחייה. ראש המועצה מתאים עצמו לאווירה הבורגנית השבעה והרועשת שהחליפה את הכפריוּת של החקלאים הוותיקים.

בדרך למימוש חזון האזור היוקרתי על גבול גוש דן, שכח ראש המועצה את ההתייחסות לפרט הקטן. קל לשכוח את הפרט הקטן, במקרה זה בתי, שמעולם לא חוללה מהומות. היא קמה בבוקר לעבודה גם כשקשה לה. היא לא נעדרה מהעבודה אלא אם כן נתקפה בחום. יש לה מוסר עבודה גבוה. ראש המועצה סמך על זה. באחד המפגשים שכבר חדלתי לקיים אתו, אמר לי: היא צריכה את העבודה בשביל תעסוקה או פרנסה?

אז הבנתי שהאיש באמת חסר הבנה בבני אדם, שלא לומר חסר טאקט. אחרי שנים רבות של אמון תמים (למען האמת, אמון מטומטם) שנתתי בו, הבנתי שאין לו כבוד לאף אדם. כי אתה לא מציג שאלה כזאת לאף אדם. הרי מובן מאליו שבן אנוש רוצה לעבוד לצורך לפרנסתו, ואם הוא בריא בנפשו הוא שמח שהעבודה גם מעסיקה אותו. אתה לא מפריד בין תעסוקה לפרנסה אלא כאשר אתה מזלזל עמוקות באדם היושב מולך. והזלזול הזה נמאס לנועה.


כוח עבודה מוכר ומוערך. שכר הוגן וראוי

אז מעכשיו היא קיימת. היא כוח עבודה מוכר ומוערך, כפי שראוי לו לכל אדם עובד. ההחלטה שלה כרוכה בהחלטה נוספת: להפסיק להילחם. זו ידיעה שעשויה לעניין אחדים מאלה שמנהלים קרבות אבודים מול ראש מועצה אזורית, או כל טיפוס אחר שקובע מה יהיה גורל החלש התורם לחברה. ושיהיה ברור: אין מדובר בנזקקוּת סעד, אלא באדם שזכאי לשכרו במלוא הזכות.

תום המאבק הגיע עם ההבנה שאטימות מי שמנהל את הממסד הלוקאלי באמת אינה חדירה. חוסר התבונה של מנהל קהילת המושבים, שאינו יודע את מהות תפקידו, הינו כה מוחלט, שחבל לבזבז עליו עוד זמן. בתי לא תמתין עוד מתוך סבל למנהיג הבא הטוב יותר, הנבון יותר. היא תעשה זאת מתוך הנאה במקום עבודתה החדש. האם יקום מנהיג חדש טוב יותר, נבון יותר? אסור להפסיק להאמין ולפעול למען כך. גם ביבי, ידידיי מרכיני הראש, גם ביבי לא יישב שם לנצח.

נועה עוזבת את מקום עבודתה כי אין שם תוחלת לתביעתה לשכר מינימום. רצונה לקבל שכר הוגן מבוסס לא רק על האיכות המוכחת של עבודתה אלא גם על החוק* ועל המוסר. ראש המועצה מבסס את דחיית בקשתה על החוק בלבד. כיוון שעבדה תחילה במסגרת "תעסוקה בדרך אחרת" באמצעות מרכז שיקום, והחלת חוק שכר מינימום הפכה את המועצה למעסיק שלה, היה בסיס חוקי לתביעתה לפני כשמונה שנים. אך עם הפנייה הראשונה אליו טרח ראש המועצה וביקש מן היועץ המשפטי שלו שיכין כתב כסת"ח מבוסס היטב על החוק. בניסוחים שונים שנקט מאז הוא טען שהוא עושה חסד עם העובדת המסוימת, וכן שאין לו תקן ואין לו תקציב.

במקביל הבטיח שיפנה למשרד הפנים כדי לבקש תקציב מיוחד. במשך שנים טען שלא התקבלה תשובה, שיש לו עניינים חשובים יותר לטפל בהם, שכולם רוצים ממנו משהו והוא לא יכול להיענות לכולם. כשעדיין קיבל אותי למשרדו, כפעמיים בשנה, לשם שיחות באותו עניין יחיד שהעסיק אותי, שפך תמיד את ליבו וסיפר כמה אנשים מציקים לו בתביעותיהם. ישבתי מולו ונדתי בראשי לצרותיו וקיוויתי שסבלנותי והזדהותי עם קשייו ישפיעו על סגור ליבו. איזו טיפשה הייתי. עכשיו יש לי הרבה מעמדים משפילים במאגר הזיכרון האישי. למרבית ההקלה, רק אני נכחתי בהם ובתי לא ראתה באיוולתי.


לעבור מבחנים משפילים, להתנצל, להתרפס

מי שקיבל את נועה לעבודה בתחילה היה ראש המועצה הקודם*, שנפטר לפתע, למרבית הכאב, בגיל צעיר. הוא ראה את התבונה שבשילוב החלש בעבודה בתוך הקהילה. הוא ידע שהקהילה נתרמת ממהלך כזה, כי יש בו רק מן החיובי. כשנועה החלה לעבוד בגני המועצה היא באמת הייתה זקוקה לחסד שיתוף הפעולה. היא אך זה החלה את דרכה כאדם שראה את ייעודו בעבודה עם ילדים. הגננת הראשונה* שעבדה עמה, גברת מקסימה וחמה, הייתה לה כאֵם מנחה. אחר כך התחלפו הגננות והסייעות, ונועה צברה ניסיון בעבודה עם ילדים ובהתמודדות עם שותפות שונות לעבודה, כולל כאלה שהתעמרו בה. היום היא מוערכת על ידי הצוות, ההורים והילדים. היא פוגשת חיילים בצומת ומחבקת אותם כאילו היו עדיין פעוטות בגן. הם צוחקים כשהיא מזכירה להם אנקדוטות מלפני שלוש עשרה שנים.

עם פרוש השנה החדשה תשע"ד הגיע לסיומו מאבק צודק של צעירה נטולת כוח ציבורי. אין לה תקציבים, אין לה מהלכים בקרב פרנסי האזור החזקים והעשירים. אלה שראש המועצה מקורב אליהם. אלה שפניתי לפני שנים אחדות, כשראש המועצה פיטר את נועה. למה הוא פיטר אותה? מפני שהגישה לו מכתב שבו ביקשה לקבל שכר מינימום. בקשתה התבססה על בחינה שעברה מטעם התמ"ת. הבוחנת קבעה שהיא ראויה למלוא שכר המינימום.

ראש המועצה לא קיבל את קביעת התמ"ת. למחרת הגשת הבקשה שלח לנועה מכתב פיטורים. הוא היה מזועזע מן העובדה שהיא העזה להיכנס ללשכתו ולהגיש לו את מכתב הבקשה. המקורבים בעלי ההשפעה נענו לי אז (כולם סברו שמדובר בעשיית טובה, ולא במהלך מוסרי מחויב המציאות) וביקשו מראש המועצה לחזור בו ממכתב הפיטורים. הוא חזר בו, אך קבע שנועה צריכה לעבור מבחן נוסף ושבכל מקרה שכרה החודשי לא יעלה על אותם 1500 ₪ שהועברו מדי חודש למרכז השיקום.

כמו כן דרש ראש המועצה שאבקש סליחה. לא ידעתי על מה, אבל ביקשתי סליחה מפני שלא רציתי שנועה תאבד את מקום עבודתה. בטיפול בנושא זה עשיתי לא מעט שגיאות באותן שנים, אבל הגדולה שבהן הייתה שאימצתי את המבט שמנהיגוּת החברה הנובורישית נתנה בבתי. כמו בת-ערובה המאמצת את אופן החשיבה של שוביה, לא ייחסתי לנועה את הכוחות לחפש מקום עבודה חלופי.

ובכן, נערך מבחן חדש מטעם התמ"ת. הפעם זומנו אליו כל מיני בעלות תפקידים במועצה. פלוגת נשים בוחנות ישבה מאחורי נועה כשניתנה לה הוראה למיין חלקיקים קטנים של משחקים. כל מי שמכיר את בתי יודע שהיא סובלת לעתים, ובמיוחד במצבי לחץ, מרעד קל באצבעותיה. מוטוריקה עדינה היא לא הצד החזק שלה. הרעד נובע מתרופות שנאלצה לקחת בילדותה. הכישורים החזקים שלה באים לידי ביטוי בעבודה עם הילדים. במשחקים אתם, בהשגחה עליהם, בסיפור סיפורים, בהקראה, בטיפול חם בילדים מתקשים (אלה מבקשים את קרבתה במיוחד, והגננות נעזרות בכך), בחיבוק, בשימוש בידע הכללי הרחב שלה.

ברור היה שהמבחן השני לא נעשה בתום לב. בעקבותיו נקבע שלא מגיע לה שכר מינימום. מאז ששבה לעבודה אחרי המבחן השני קיבלה קרוב ל-16 ₪ לשעה במשך שנים אחדות, עד שבסוף הקיץ האחרון הגיע שכרה כמעט ל-18 ₪ לשעה. עם זאת, קבע ראש המועצה (כאמור, בשל מגבלת הסכום – 1500 שקל) שנועה לא תעבוד עוד חמישה ימים בשבוע ככל סייעת, אלא רק שלושה ימים בשבוע.

במהלך המאבק על שכרה של נועה פניתי לחברי מועצה, לחברי ועדת החינוך, פניתי אפילו לשר האוצר החדש, כי יש לנו ותק משותף מימינו במעריב. סגן השר, מיקי לוי, לקח על עצמו את הטיפול, אבל אחרי התגובה המשפטית המנומקת שקיבל מראש המועצה, חדל לטפל בנושא. הרצון הטוב של כולם לא הועיל נוכח סרבנותו הבצורה של ראש המועצה.


הפרידה הייתה כואבת – ההתחלה החדשה מרגשת ומבטיחה

נועה דורשת ממני לכתוב עתה את הדברים. זהו חלק מהתמורה שחלה בה בזכות מקום עבודתה החדש. היא מרגישה שיש לה כוח להתמודד עם החשיפה, כי היא רוצה שהחלשים בחברה יידעו שגם אם אי אפשר לכלות את העוול, לפעמים אפשר לעקוף אותו. בכך אדם יכול לפחות להשיב בהתעלמות על התעלמות. אך אלמלא ידעתי שמדובר בהשקפת עולם מעוותת הרווחת ומעצבת את החברה ומנהיגיה בישראל,  לא הייתי טורחת לפרוש את סיפור המקרה הפרטי.

חסרה כאן תבונה מנהיגותית אלמנטרית, באזור המושבים שלנו כמו במדינה כולה. כדי לעשות את הדבר הנכון בקהילה בריאה נחוץ אדם שרואה את היקף הנושאים שבהם הוא מטפל, את העומק החברתי והאנושי שעליו להביא בחשבון ואת מרחק העתיד. ראש המועצה הנוכחי נעדר יכולות אלה. התנהגותו מצביעה על התעקשות בעלת אופי של נקמנות אישית. מי שיהיה מעוניין לדעת מה מסתתר מאחורי הנקמנות מוזמן לפנות אליי כדי לקבל את פרטי סיפור הוונדטה הקטנוני, הנושן. נועה ואני לא שייכות לסיפור הזה, כפי שקורבנות חפים אינם שייכים לקו האש שאליו הם נקלעים בשדה הקרב.

המאבק שלנו הסתיים בקיץ שחלף בניצחונו של ראש המועצה. ניצחון מחפיר. הוויתור של נועה גורם לה להרים את ראשה בגאווה. היא יצאה מן האזור לצורך פרנסתה וכבודה. אני מסיעה אותה הלוך ושוב מדי יום למקום עבודה שבו מכבדים כל אדם.

ערב תחילת שנת הלימודים הלכה נועה להיפרד מהגננת ומהסייעת שבחברתן עבדה. היא בכתה. פרידות מבהילות אותה. ובכל זאת נפרדה וקיבלה איחולי הצלחה. נשות מחלקת החינוך וראש המועצה לא תהו על העובדה שלא הופיעה לעבודה בתחילת שנת הלימודים. בעיניהם המשיכה להיות שקופה.

זה כבר לא מכאיב לה, היא עזבה.

—————————————————————————————————————

* למעוניינים יימסרו השמות הרלוונטיים

** בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 נאמר בסעיף 2: "חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". החוק אינו מסתפק בעקרון כללי אלא קובע במפורש בסעיף 9(א) "ראה מעביד כי בקרב עובדיו אין ביטוי הולם, בנסיבות העניין, לייצוגם של אנשים עם מוגבלות (להלן – ייצוג הולם), יפעל לקידום הייצוג ההולם, לרבות ביצוע התאמות".

 

 

7 Comments

  1. moshe ezra
    2 בנובמבר 2013 @ 21:08

    ראש המועצה מזלזל בבני אדם

  2. מעוניינים
    2 בנובמבר 2013 @ 10:17

    מיהו ראש המועצה ובאיזו מועצה מדובר?

  3. צביה
    30 באוקטובר 2013 @ 9:39

    קראתי בהתרגשות רבה את הדברים. ראשית, מאחלת הצלחה והנאה מכל הלב לנועה היקרה. אני בטוחה שהמקום החדש אליו באה הרוויח – ובגדול!
    שנית, אחת מהסוגיות שעלו כאן, המעסיקה אותי במשך שנים, היא השאלה: האם להשאר ולהלחם במקום שבו נעשה לך עוול, או שמא לעזוב ו"ללכת ברחוב אחר". אני מתארת לעצמי שלכל אדם התשובה שלו בעניין. על עצמי גיליתי, שכאשר אני עוזבת מקום בו אני מרגישה שהדברים מתנהלים לא כשורה (למשל, מקום עבודה, נשי במובהק, שהייתי בו מספר שנים, ושבו הרגשתי שאנחנו הנשים מנוצלות כלכלית בצורה מחפירה) – כאשר אני עוזבת, אני בעצם לוקחת איתי את כוחותיי למקום חדש, ובמקום החדש יש לי כוח לאמר את הדברים ממקום שקט ונחוש. גם בעזיבה יש אמירה – לא עוד מלחמה בטחנות רוח, השינוי יכול לבוא גם מבחוץ, ולא רק מבפנים. השינוי יכול להעשות גם בדרך עקיפה ולא תוך התגוננות ותקיפה חזיתית. דוגמה נוספת לכך, בעיניי לכל הפחות, היא העברת בתנו השלישית לבית ספר דמוקרטי. הילדה (שהצליחה היטב, לימודית וחברתית, על פי כל סטנדרט של בתי הספר "הרגילים") היתה חוזרת הביתה כבויה… הרגשנו שהיא זקוקה למקום שבו תוכל הן להנות מילדותה והן לפתח את כשרונותיה הרבים כל כך, כמו גם תפישה חברתית רחבה. גם כאן בחרנו לעבור בית ספר ולא להלחם מבפנים. היום, כאשר משפחתנו כולה פורחת בעקבות השינוי הזה, אני מוצאת כוחות רבים, בנוסף לרצון שהיה קיים גם קודם, להשתתף בתהליכי חשיבה ובנשיאת הבשורה לשינוי מהותי בתפישה הנרחבת של מערכת החינוך בארץ, כך שכל ילד, כולי תקווה, יוכל להרוויח ממנה בעתיד. קבלו את ברכותיי החמות להחלטתה של נועה. רק טוב!

  4. אלה הרמתי
    27 באוקטובר 2013 @ 20:47

    כתבה מרגשת במיוחד. רוע לב ואטימות רגשית. מי ייתן ונועה תצליח ותהיה מאושרת במקום העבודה החדש. מה עצוב שאנשים שאין בהם אנושיות ויכולת של ראית הזולת, נבחרים להיות מנהיגים וראשי מועצות ולטפס מעלה. האם זה לא אומר משהו עלינו כחברה?

  5. עמית קרטס בנין
    27 באוקטובר 2013 @ 19:56

    אני מחזקת את ידיכן. אכן החלטה נכונה לנוכח מה שכינית חסר בתבונה מנהיגותית אלמנטרית. מהיכרותי עם המקום והדמויות, עד שלא יוחלף לא יחול שינוי.

  6. אסתרקה
    27 באוקטובר 2013 @ 18:29

    מכמיר, מקומם, מוכר, מרומם – לנועה בהצלחה לך ולכל העובדים איתך ולילדים בגנים שבוודאי זוכים בשכמותך.
    הופץ

    • אמא
      30 באוקטובר 2013 @ 7:53

      מזלה הטוב של נועה שזכתה לאמא שיש לה. בזכות ה"גב" המשפחתי האיתן – נועה צולחת את החיים בגו זקוף. יישר כוח .

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן